ראש החודש הוא השורש/הבסיס של כל שאר הימים הבאים בחודש, שכן כל שאר המועדים נקבעים על פי תחילת החודש.
חודש טבת הוא החודש הרביעי בלוח העברי בשנה המתחילה בחודש תשרי והעשירי בשנה המתחילה בחודש ניסן. בחודש טבת יש 29 יום.
החודש מוזכר בשמו בתנ"ך במגילת אסתר המאוחרת לתקופת שיבת ציון: "בחדש העשירי הוא חדש טבת" (אסתר ב).
מקור שמו של חודש טבת, כשמותיהם של שאר החודשים בלוח העברי, בגלות בבל. בשפה האכדית חודש 'טבת' היה 'טביתו; משהו ששוקעים בו. ככל הנראה כי תולדת השם בעקבות הגשמים והבוץ העמוק המאפיינים את החודש.
ערב ראש חודש הוא זמן מיוחד, מפני שהוא היום הראשון שלאחר מולד הלבנה. על פי דרכנו, צריך לשוב ולהדגיש – לכל זמן יש כוח מיוחד ושפה ייחודית משלו, אשר מופיעים במיוחד באותו הזמן. ראש החודש הוא היום בו יורד כוח רוחני מיוחד אל האדם ומשפיע על פנימיותו וכוחותיו הפנימיים. כך, שבמועד ראש החודש מתקיים מפגש בין הכוח הרוחני לכוחותיו הרוחניים של האדם. המפגש הזה בין הכוחות, יוצר כוח בעל יכולת הנעת ההווה; להניע את הזמן. הכוח החדש שנוצר משפיע עלינו לאורך כל החודש.
האדם הוא חלק עיקרי בתהליך וללא המודעות האדם לחשיבות ולסגולות של ראש החודש, הצלחת התהליך/החוויה תהיה קטנה ולא משמעותית. ככל שיש לאדם יותר מודעות- כך תתעצם החוויה הזו של הקבלה, ותגבר התפילה של האדם לבורא עולם, שיעזור להמשיך ולחזק את הזרימה, להמשיך את ההווה. התוצאה העיקרית הטמונה בתהליך החוויתי של התחברות למעמד ראש החודש ולקיחת חלק בתהליך תוך כוונה, היא הקטנת התכונות השליליות שלנו והגדלת התכונות החיוביות. לכן, כשאנו מגיעים לתובנה זו, אנו צריכים לחשוב במושגים של הארה או כוח רוחני כדי שהנפש שלנו תוכל לעכל את הכוח הרוחני שנוצר ממפגש בין האדם לראש חודש.
מושג הזמן
חשוב להבין שהזמן אינו עובר מעל או מצידו של האדם, אלא האדם הוא זה שנוסע בתוך הזמן. לדוגמא: בשבת הראשונה של בראשית, נקבעה מעין "תחנת דלק רוחנית" ששמה שבת. בכל שבוע מגיע האדם לאותה תחנה בה הוא מטעין עצמו פיזית ורגשית וזו מתוך כוח קדושת השבת. דבר דומה לזה קורה במועדי ראש החודש ובמועדים אלו ניתנת לאדם האפשרות להשיג חירות אישית וכללית. האדם יכול לקבל שפע רוחני ולהתעלות בעזרתו. לכן, חשוב להכיר את התוכן הרוחני והכוחות הסגוליים של כל חודש. האדם נע בתוך הזמן, והזמן היחיד שקיים הוא עכשיו – רגע ההווה. לכן נקרא הקב"ה- ה-ו-י-ה ברוך הוא. ככתוב "כי רגע באפו חיים ברצונו".
נאמר כי "חכם הוא הרואה את הנולד" (פרקי אבות). כלומר, אדם חכם יכול לראות כיצד נבראת המציאות בכל רגע ורגע. כפי שנאמר: "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית". נשאל את עצמנו האם אנו מתחדשים כל רגע מחדש?
יש עת רצון להתחדשות, זמן שהוא מסוגל לכך יותר. כדי ליצור את השינוי, עלינו להתחבר לשורש הרוחני. שינוי בשורש ישפיע על כל הענף. לכן אנו מבררים כאן את הרגשות שמידת הכעס לא מאפשרת להם ביטוי וממזגים אותם כבר מראש חודש, ולשנות את כל הזקוק לשינוי כבר בשורש. וכך נהיה מוכנים לנטרל את כול הדינים שמגיעים מהשורש ובונים ענפים. לכן, חשוב שבראש חודש אדם יהיה כול כולו בנטרול הדינים.
י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'
יש לדעת, כי כל המציאות הסובבת אותנו היא בעצם צורות שונות של התגלות ה' בעולם. הקב"ה מתגלה באופנים שונים, ובדרכים שונות. כך גם ברא הקב"ה את העולם. המייצג של כל דבר בעולמנו, הוא שמו. כששואלים אותנו מי אנחנו, אנו עונים כתגובה מה שמנו. כך הוא עם הבורא, שמותיו הם המייצגים אותו- הם ההתגלויות שלו, ובהם הקב"ה ברא את העולם. כך, ידוע כי ההתגלות של מידת הדין בעולם, היא בשם "אלוקים". וההתגלות של מידת הרחמים בעולם, היא בשם "י.ה.ו.ה" . מובן הדבר, כי העולם מורכב הרבה יותר ממידות אלה, וכי יש חלקים וצדדים רבים אינספור בעולמנו. אפילו חלקיו השונים של הזמן הינם ברואים של הקב"ה, ואף הם נבראו בשמותיו השונים. מעניין לדעת כי משמעות שם הוי"ה היא מי שמהווה את העולם בכל עת, בכל רגע ורגע. כך, ניתן לראות שצירופי האותיות השונים של שמו, מציינים את הכוונות השונות שהיו לברוא בבריאה, אך הקודים – שהם הסדר של האותיות, משתנים בהתאם לנברא המסוים, או לזמן מסוים, בכל חודש וחודש.
לקב"ה שמות רבים, העיקריים שבהם הם: י-ה-ו-ה: שם זה מייצג שלושה זמנים (היה, הווה, ויהיה) כפי שהם מאוחדים בשם אחד. כלומר, הקב"ה כפי שהוא למעלה מהזמן, למעלה מגדרי העולם, אין סופיות בלתי מוגדרת או מוגבלת.
לעומת זאת, שם אלוקים: בגימטרייה אלוקים = "הטבע". כלומר, הקב"ה כפי שהוא מתגלה לנו הנבראים בעולם. הוא מצמצם את עצמו לפי ערכנו.
צרוף שם הוי-ה
בכל חודש מתגלה צרוף שונה של שם הוי-ה ב"ה.
הצירוף של חודש טבת הוא ק.י.ק.ו, היוצא מהפסוק, "גַּדְּלוּ לַי-ה-ו-ה אִתִּי; וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו" (תהילים ל"ד ד'). סדר האותיות יוצא מסופי התיבות והוא כמעט הפוך לגמרי מהסדר הישר של שם השם י.ק.ו.ק.בספרים הקדושים כתוב שהאות ה' ה" היא מצד הכלי, שהביטוי הוא חסר ושיש חסר יש דין והאותיות י-ו הן מצד האור. כשיש אור, יש מילוי ויש חסד. דין, הינו מציאות של חסרון, מציאות של כלי בלי אור. חסד, הינו מציאות שהכלים מלאים באור, מציאות של שמחה.
צרוף הוי-ה של החודש הזה מעיד על כך שהחודש הזה הוא חודש של דין. כדי למתק את הדין, כדאי להבין את ההבדל בין כעס חיובי לכעס שלילי. למעשה, ישנם שני סוגים של כעס: זה שנובע מתסכול ויש כעס שמגיע מגאווה ומכונה כעס שלילי שמנתק את האדם מבורא עולם. הוא מכונה בספרים הקדושים כעס של עישו. ולעומתו, בקדושה יש כעס חיובי – מקורו ביצחק, פחד יצחק, מידת הגבורה. האדם צריך לתעל את הכעס לכיוון הקדושה.
ראש חודש טבת מתקיים באמצע ימי החנוכה. בזמן החנוכה, החשמונאים השתמשו בכעס הקדושה שלהם כדי להלחם ביוונים. הכעס של החשמונאים היה מכוון כנגד העוולות של היוונים שניסו להשמיד את הנקודה הרוחנית של עם ישראל. הם לא היו מסוגלים לעמוד בצד ולראות כיצד הדבר קורה. הם התקוממו. הם העלו את הכעס למקום קדושה והשתמשו בו כדי להלחם ביוונים. הם עשו את זה כי הם היו מבוטלים להשם יתברך. זאת לא הייתה נקודה אישית שלהם. זה לא היה כעס של גאווה להוכיח שאני צודק. זה היה כעס שהגיע מתוך אמת פנימית. את המלחמה שלהם לא עשו נגד היוונים. המלחמה האמיתית הייתה נגד הנקודה השאננה בעם. הנקודה שהשלימה עם כל ההתייוונות, ההידרדרות הרוחנית והפגיעה במידות.
מידת הכעס בצורתה המקודשת – יוצאת כנגד השאננות. כנגד חוסר האכפתיות. צריך ללמוד מכל דבר שהקב"ה ברא בנו. צריך לדעת איך לנצל את כל הכוחות, לרתום את כל היצרים כדי לעשות את מה שנשלחנו לעולם הזה לעשות. כל אחד מהזווית שלו, כל אחד בנקודה האישית שלו. לא להתעלם מהכוחות הפנימיים או לפחד מהם.
לכל כוח יש את האיכות המיוחדת שלו ואנו צריכים רק לדעת איך מגייסים אותו לעבודה עם המידות שלנו ולהפוך את הכוח לתועלתי, חיובי ותכליתי. חלק חשוב של העבודה שלנו היא לקחת את הנקודות של הקושי, של ההתמודדות, היכן שיש עקבות שהביטוי שלהם הוא ספק ייאוש וחוסר אמונה בבורא עולם שמביאות את החיסרון ומידת הדין ולרתום אותם לעבודה הרוחנית שלנו, לשם גדילה, צמיחה וכמובן לתיקון המידות. לרתום אותם לקדושה. זאת העבודה האמיתית שלנו, לאחד את הכוחות הפנימיים מסביב לנקודת הרצון הטובה והכנה שבתוכנו.
כוחות החודש
כפי שבארנו למעלה, חודש טבת הוא חודש של דין. בספר היצירה המשויך לאברהם אבינו, נאמר על חודש טבת כי זהו חודש שהדין גורם לכעסים שהופכים לתסכול וגורמים לעקבות שהביטוי שלהם חוסר עשייה, ייאוש וחוסר אמונה. כתוב בספר היצירה שהבורא יצר אות ע' וברא גדי בעולם, מידת הכעס בנפש, ואיבר הכבד באדם. השבט המקושר לחודש הוא שבט דן.
חודש טבת משול לאדם ההולך בחושך. פתאום מישהו מדליק את האור והאדם רואה מלא בורות, מיד האדם מתחיל לפחד ורץ שוב אל החושך, כי אולי עדיף שלא לראות. כפי שנאמר, "כִּי בְּרוב חָכְמָה, רָב-כָּעַס; וְיוֹסִיף דַּעַת, יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א' י"ח). אלא שכתוב גם, "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת ז' י"ב). כשמדובר על חכמה מדובר על אור החכמה, שהחכמה היא אור. ואור הוא מילוי של החסר שנובע מדין, כפי שכתוב "דעת קנית מה חסרת".
החשוב ביותר בעבודתו של אדם, היא היכולת להכיל את עצמו על כל מגרעותיו וקלקוליו. לדעת שיש לו בורות, לראות אותם, להתחיל לעבוד ולא ח"ו לבקש את החושך. האדם הרוחני שואל שאלות במסע שלו. כשהוא מתחיל לפגוש את השלמות האלוקית דרך עבודה על המידות וקיום המצוות ולימוד התורה. החכמה, היא גילוי של האור הפנימי, אל מול זה מתגלים חסרונותינו. בספרים הקדושים מוסבר שגילוי של חסרונות, אלו הם הכלים הכי טובים לדבקות בשם, כלים לגדילה, כלים לצמיחה. כך, שכל חסרון שמתגלה בנו צריך להיות מקור לשמחה גדולה מפני שהוא יכול להפוך לאור. על ידי זיכוך של הכלי, האור יוצא ממנו. בתפילת "על הנסים ועל הנפלאות" בחנוכה אנו אומרים את הפסוק "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"… לשכחם מתורתך" – זוהי תורת משה רבנו ו"להעבירם מחוקי רצונך" זוהי עבודה על המידות שלא מאפשרת לאדם לשקוע בספק ולאבד את האמונה בבורא עולם ואם חלילה אדם מאבד את האמונה, אז הוא יוצר כלי בלי אור הגורם לדינים להתרבות.
לכן, המסע הרוחני של אדם נע בין הכלי לבין האור. כשאדם בכלי, הוא מגלה את החיסרון בו ובאחר זה סימן שהוא מתקדם במסע הרוחני. למוסס את הכלי ולהפוך אותו לאור. המקובל האלוקי רבי אברהם אבן עזרא אומר, "כפי שמכיר את יצרו ככה מכיר את יוצרו". ככל שהוא יכיר את היצר שלו יותר טוב, ככה הוא יכיר את היוצר שלו טוב יותר, כך גם תגדל בו ההשתוקקות להתקרב אל הבורא.
תיקון המידות
יש לנו עשר ספרות. ספרה, זוהי מידה שיוצרת כמות שאדם יכול להכיל במקום שהוא הגיע אליו ברגש ובזמן שזה לקח לו להגיע לרגשות שגורמים לו להתחבר לבורא עולם ולעצמו. עבודת תיקון המידות היא לקחת את אותו כוח שהיה מכשיל אותנו ולהפכו לכוח שיכול להחיות אותנו. זאת ע"י מינון ותיעול נכון, על פי מה שהתורה מלמדת אותנו. "סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב" (תהילים ל"ד ט"ו). אנחנו מתרחקים מהרע שבמידת הכעס ומנסים להפכו לטוב, להשתמש בו לקדושה. "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע" (מסכת ברכות).
הרמב"ם אומר שבכדי לשנות מידה, עלינו לקחת מידה שהיא מקולקלת ולתקופה מסוימת לעשות את ההיפך הגמור ממנה, עד שנרגיש שאחרי המעשים נמשכים הלבבות – עד שנרגיש כי בתוך המציאות קנינו לעצמנו הרגל, טבע שני. אז נחזור לאמצע, נמצא את "שביל הזהב". המידות הן בסה"כ כלים לשפע. אבל צריך לדעת איך לנהוג עם השפע, איך להוליך את האור במידה הנכונה. אור בלי מידה יוצר פגם, יוצר בלבול. צריך לקחת את השפע, לשלב חסד בדין, דין בחסד ורק אז יכולה להתגלות התפארת, יכול להתגלות הקו האמצעי.
הכעס והגאווה
כאמור, האיבר של החודש הוא הכבד. הכבד כשהוא נמצא בשלילי, הוא מסמל כעס, תסכול וחוסר עשייה. זהו המקום בו מתנקזים כל הרעלים הגופניים והרגשיים. הכבד משול ליצר הרע, כי זהו המושב של כל התאוות הבהמיות והמידות המקולקלות, בתוכן מידת הכעס. אבל, כשהאדם בעשייה אמיתית, הכבד משול ליצר הטוב. על כך נאמר "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך".
השורש של הכעס הוא מידת הגאווה. על הגאווה כתוב, "גאה לבב לא ישכון עמדי" ועוד נאמר "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". הקב"ה אומר על אדם בעל גאווה, אני והוא לא יכולים להיות יחד באותו מקום. בעל הגאווה לא יכול לחבר את הקב"ה למציאות שלו. היכן שישנה גאווה, השכינה מסתלקת. האור האלוקי לא יכול לשכון שם.
אם לא היה לאדם גאווה, גם לא היה כועס. אדם כועס כשלא מסתדר לו. הוא אומר לעצמו, אני לא תכננתי זאת כך! במציאות כפי שאני תכננתי, לא היה מקום למה שקורה כעת! המציאות התערערה לו. למה מגיע לי כזה דבר אחרי כל מה שעשיתי? תחושת היאוש שלו הופכת למנוע לכעס ובכעסו הוא בעצם מוציא את הבורא מאותה תמונה, מאותה סיטואציה, לגמרי. הוא כופר בהשגחה. לכן נאמר, "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".
אם כך, עיקר התיקון שלנו בחודש טבת הוא להכניס את הקב"ה בכל מקום, בכל דבר, בכל הפרטים של מציאות חיינו. האות של הקב"ה היא האות ו' – ו' החיבור, המשויכת לשש ספרות שהם: חסד, דין, תפארת, נצח, הוד, יסוד. באות ו' מתגלה הכוח לחבר בין ניגודים, לחבר חסד ודין, אור וחושך, לחבר נשמה אלוקית בתוך גוף גשמי, לחבר בין אנשים, בין זמנים, להתחבר חזרה לשורש. כתוב כי כל הדינים נמתקים בשורשם, כל החסרונות נמתקים בשורשם. כשאדם יבחין כי הוא כועס, יעצור לרגע ויאמר לעצמו, הפרדתי כרגע את השם, לא הכנסתי את האות ו' במקום הנכון. האות ו' מורכבת משני ווים. אם אדם ייקח את שתי הווים האלה ויכניס אותן בתוך שם החודש, החודש ייהפך מטבת לטובות. צריך לזכור כי כל מה שהקב"ה, הרחמן, עושה לטוב הוא עושה – הכול לטובה!
התמודדות עם הכעס
האות ע'
האות של החודש, האות ע', כמובן מתקשרת לתכונת הראיה. אנו תופסים את הזמן כשרשרת של תמונות נפרדות אותו אנו חווים כמציאות – אור וחושך, יום ולילה, צהריים, ערב… גלגל הזמן בתוך השנה ובתוך היום. ישנם ימים של דין בשנה, ישנם של חסד וכן יש שעות של דין ביום ושעות של חסד. אלא שהמציאות השורשית אינה משתנה "אני הוי-ה לא שניתי", המציאות שמעל הזמן היא הוי-ה רוחנית אחת. רק המציאות בתוך העולם (מלשון העלם) כפי שהיא נראית בעיננו, משתנה. כאן נכנסת האות ע'. החודש הוא זמן טוב לבדוק כיצד אני רואה את המציאות? יש לנו שתי עיניים. עין ימין – עין של חסדים שרואה טוב. עין שמאל – עין של גבורות שרואה חסרונות. החודש, ובכלל, כדאי לנו לאמן את הראיה כך שנראה את המציאות בעין ימין, זו הדרך להתחבר לטוב, לדון את המציאות לכף זכות! צדיק הוא זה שמצדיק את הבורא בכל דרכיו, בכל מה שיש במציאות החיים.
הדרך להתגבר על תכונת הכעס, הינה ע"י העין (ע') המתבוננת ב'השגחה הפרטית' – להאמין, לדעת ולהבין שכל מה שקורה לאדם ובעולם, הכול הינו לתכלית טובה ומועילה. תכונת הכעס, כמו תכונת הגאווה, מקורה ביסוד האש שבנפש האדם. ע"י העיון וההתבוננות הרציונאלית, השקטה והפנימית, מגבירים את יסוד המים שבנפש, המקרר ומצנן את מקור הכעסים שביסוד האש.
במילים פשוטות, הכעס נובע מדרישתו של האדם שהעולם יתנהל לפי הכוח המדמה שמראה לאדם את העולם במציאות שלו עצמו, וכאשר העולם מתנהג באופן אחר לפי רצונו של הבורא, האדם מתכעס. תורת הקבלה מדריכה את האדם כיצד להתגבר על תחושת הכעס הנובע מתסכול, ולראות בכל מאורע את הטוב הגלוי שבו, או לעיתים את הטוב הנסתר שבו. גם כאשר נגרם לנו נזק כלכלי או רוחני, הרי עלינו לדעת שזהו ניסיון בעל פוטנציאל גדול לשמש 'מקפצה' עבורנו לצמיחה באופנים ובאפיקים עליהם מעולם לא חשבנו בעבר.
כשאנו רוצים להתמודד עם הכעס אנו צריכים ללכת לשורש שלו שהוא התסכול שמגיע מהגאווה, ולהבין מדוע אנו מתוסכלים. הסגולה של חודש טבת עוזרת לנו לקבל את עצמנו ואת החסרונות שבנו ולמזג אותם עם היתרונות ובכל פעם כשהכעס עולה ואנחנו לא מבינים מדוע אנחנו לא כתמול שלשום, צריך לזכור שזה נובע מהחסרונות. ועל ידי התובנה, הכעס מתפוגג. לכן, מומלץ לאדם להתייחס לעצמו במידת סלחנות, בחמלה, ברחמים. כמו שאנו לא מפייסים אדם בכעסו, לא פונים להיגיון של אדם בזמן כעס כי ההיגיון לא נמצא שם כרגע, כך גם עלינו לנהוג עם עצמנו. העצה הכי טובה כשמגיע הכעס היא פשוט לעצור! לא לעשות כלום!
דין וחשבון
כאמור, השבט המקושר לחודש הוא שבט דן. דן מרמז על דין. במדבר, שבט דן היה הולך אחרון ומאסף את כל השבטים, היה המגן מעמלק הזדנב אחרי בני ישראל. כתוב על משיח בן דוד שאימו משבט דן ואביו משבט יהודה. יהודה היו הולכים בראש ודן בסוף. בכדי שתהיה לידה חדשה, צריך דין ורחמים, חסד וגבורה. האבא מביא את הלובן והאימא את האודם, האבא מביא חסדים והאימא דינים, האבא הוא אור, האימא כלי. חיבור של שניהם יחד יוצר תולדה חדשה.
חיבור אל שבט דן בחודש שלנו אומר להשתמש במידת הדין לקדושה. כתוב "אל זועם בכל יום" כמה זמן? רגע אחד ביום. ישנו רגע אחד של כעס וכך גם צריך לעשות האדם. כל היום ילך במידת הרחמים, ידון את עצמו לכף זכות. אבל יבחר לעצמו רגע ביום בו יעשה עם עצמו דין וחשבון. יבדוק כיצד התנהג במשך היום, האם שגה, האם תקף אדם אחר בזמן שכדאי היה לשתוק, האם הקפיד על אדם אחר? האם כעס ולמה? מתי הפריד ומתי חיבר? דין וחשבון לצורך עליה לקודש!
עשרה בטבת
היום העשירי בחודש טבת הינו יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון, שכן בו התחיל המצור של הבבלים על ירושלים שהסתיים בחורבן בית המקדש בתשעה באב. הקבלה מלמדת שיום זה הינו היום ה-100 מתחילת השנה, מה שמסמל דווקא שלמות מיוחדת ביום זה. ואכן, יום זה הינו כה מיוחד, שאילו היה חל בשבת, היה הצום דוחה את השבת, ממש כמו ביום הכיפורים החל בשבת.
בספרים הקדושים כתוב שהצום בפנימיותו הינו דבר טוב ורצוי, שכן הוא מנתק קצת את האדם מגשמיותו, מדגיש את הצד הרוחני שבו, ומאפשר לו להתחבר אל מה שמעבר לחומריותו. בהיות שצום עשרה בטבת הינו המקור לכל הצומות האחרים בלוח השנה היהודי, הרי שיש בו את הפוטנציאל להוות מורה דרך בכל הנוגע להגברת הרוחניות על החומריות, בדרך המאירה לצמיחה רוחנית מאוזנת.
עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי צום יהודיים לזכר חורבן ירושלים. יום זה הוא התאריך שבו בשנת 588 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.
בספר מלכים ובספר ירמיהו, המצור על ירושלים החל בעשרה בטבת בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו (588 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה המסורתית בשנת ג'של"ו – 426 לפנה"ס). חודש טבת נקרא בתנ"ך "החודש העשירי", על פי הספירה מניסן:
"וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻוכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב."
בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום של תחילת המצור, חווה הנביא יחזקאל התגלות נבואית, שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים, וציווה עליו לסמן את התאריך של עשרה בטבת. המצור נמשך כשנה וחצי עד להבקעת החומה וכיבוש העיר בט' בתמוז בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס) כעבור חודש, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.
בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמוֹעֲדִים טוֹבִים."
יהי רצון שחודש טבת יהפך מדין לחסד ושנזכה לקחת את הכוח של מסירות הנפש של ימי החנוכה ואת הכעס של הקדושה של חודש טבת ולהכניס אותם לתוך חיינו – ככוחות פוריים ומחזקים ולא חס ושלום ככוחות מפוררים או מחלישים.
בברכת חג אורים שמח,
הרב דוד פנחס איפרגן
========================================
[1] על פי המשנה מסכת ראש השנה, פרקים א', ב', וראשיתו של פרק ג'.
[2] מובא בפירוש "העמק דבר" לחומש שמות, פרשת בא, פרק י"ב פס' ב'. וכמו כן מובא באגרות הראי"ה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, איגרת שע"ח- "כל זמן מאיר בתכונתו". באותו עניין כותב הרמח"ל בספרו "דרך השם" (פרק ד', אות ו'): "ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון".
[3] כמובא בספרים רבים, כדוגמת ספר "פרי עץ חיים" אותו כתב רבי חיים ויטאל, על פי האר"י הקדוש (שער ראש חודש חנוכה ופורים, פרק ג')- "להרח"ו ז"ל, דע עניין ראש חודש, וההבדל שבין שנה לחדש, והוא, כי החמה מקפת י"ב מזלות בי"ב חדשים, והם י"ב צרופי הויה". העניין מובא עוד בספרים רבים, כגון הספר "אוהב ישראל", שכתב הרבי מאפטא- "דהנה י"ב חדשי השנה הם נגד י"ב צירופי הוי"ה הקדוש כנודע מספרים הקדושים…". וכמו כן מובא הדבר בספר "מאור ושמש", אותו כתב הרב עפשטיין (שגם הוא, וגם הרבי מאפטא היו מתלמידיו של רבי אלימלך מליז'נסק), בפרשת בא- "או יאמר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וגו' בדרך רמז, כי חדשי השנה הם שנים עשר, כנגד י"ב צירופי הוי"ה.". הדבר מובא אף בספר השל"ה הקדוש (פרשת ויצא, חלק "תורה אור")- "כמו י"ב צרופי שם הוי"ה… ולעומתם י"ב חודש…".
[4] איננו כותבים את השמות כהווייתם, אלא עם איזה שהוא שינוי, כמו נקודות, או גרשיים, או שינוי אותיות, שכן אנו מצווים- "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות, פרק כ' פסוק ו'). זו הסיבה שנהוג לומר "השם" ולא את שמו של הקב"ה, שהרי אין לאומרו בלא סיבה מוגדרת.
