האדם כעץ השדה / הרב יצחק איפרגן

פורסם על ידי הרב דוד איפרגן ב . קטגוריה: הלכות ומאמרים

התנא בפרקי אבות, מקביל ומדמה בין מעשי האדם וחכמתו כיחס בין שורשי האילן ונופו. וכך הם דברי המשנה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר: "והיה כערער בערבה ולא יראה טובה ישכן הררים במדבר, ארץ מלחה ולא תשב" (ירמהיו יז', ו'), אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר "והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו ולא יראה כי יבוא חום, יהיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי" (ירמיה, יז', יח')" (פרקי אבות, ג'-כב').

ברור הדבר שאין כותב המשנה מתכוון במושג "חכמה" לאוסף הידיעות שאגר האדם בימי חלדו, שהרי אין בהתנהגות האדם לפגוע בידיעותיו או ביכולותיו המקצועיות הנשענות על חכמתו. יתרה מכך, היכולת להרע ולפגוע בתחכום גלוי ומסווה, גדלה כאשר הרוע והחכמה משמשים בו זמנית ובערבוביה. אם כן, לאיזו "חכמה" התכוון המשורר?

נקדים לביאור המשנה רעיון מפרשת השבוע – את מעבר בני ישראל בים, מתאר הכתוב כך: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה". "הים" מסמל את עולמנו זה, הצופה בו רואה מלוא עיניו אך מים, תנועת גלים ושוב מים, אך העולם העשיר והחיים המפכים מתחתיו הם בבחינת "עלמא דאיתכסיא" לגביו. כן עולמנו, הנע מכח זרמי אינטרסים ומאוויים חבויים, וכל טפח מגולה, טומן בחובו טפחיים עלומים, וכן, כאשר האדם מעריך את עצמו, כגון אדם מיוחד, האוהב להיטיב עם הזולת ומאיר פנים לסביבתו, ברור לסביבתו ולו שהוא ממש מסכת של גמילות חסד וטוב. אך האם נבחין שכל מעשי החסד שלו מנותבים רק למקום שבו ההערכה היא גבוהה והפרסום בהתאם, ובמקום שאין הד סביבתי הוא בבחינת "בל ייראה ובל יימצא". זו דוגמא לים של חסד, הטומן בחובו רצונות ומידות שונות שלפעמים סותרות את החלק הגלוי והמוערך – "היבשה" – רומזת לעולם הבא, עולם הנשמות שהוא בבחינת "עלמא דאיתגליה" – הכל בהיר וצח, הנטיות, המחשבות והמעשים הארוגים זה בזה נראים בבירור ואין מקום להערכה מוטעית, וזה פירוש הפסוק – במעמד קריעת ים סוף בעת ההתגלות האלוקית, כאשר שערי שמיים נפתחו וכולם מצביעים כלפי מעלה ואומרים "זה קלי ואנווהו", באותו מעמד, הגיעו לדרגה גבוהה של בהירות ואמת וכאשר הם הלכו בתוך "הים", הווי אומר עולם הזה, "ביבשה", בהכרה עצמית ברורה נטולת סייגי צביעות או שקר עצמי.

עתה נשוב לביאור המשנה לעיל, כשמעשי האדם בחונים בכור עבודת המידות ועבר צרוף אחר צרוף להוצאת הסייגים, אזי חכמתו מתקיימת על ידי מעשיו, שהם כשורשים המפרים את חכמתו ומסייעים לו בהמשך התפתחותו הרוחנית. מאידך, כאשר מעשי האדם אינם נובעים מתיקון המידות, אלא מסיבות חברתיות או אחרות, אזי כאשר מגיעה רוח כדברי המשנה, כאשר הדברים אינם מסתדרים כרצונו, השמחה נפגעת, הסביבה פוגעת, צריך לוותר וכו'. או אז, הוא מאבד קצת מהנהגתו ומצבו הרוחני השונה טופח על פניו.

ונסיים בלשון המשורר "דורכת עוז עולמך. אל יבטיחוך שקרי עלומך קצר יומך ורחוק מקומך".

הרב יצחק איפרגן

תגובות (3)

  • יאיר

    |

    דרשה ניפלאה מאוד נהנהתי כבוד הרב

    להשיב

  • לירז

    |

    למה בהרצאה של ט"ו בשבט חתום הרב יצחק איפרגן? זה לא דוד איפרגן?

    להשיב

    • רותי אטיאס

      |

      כנראה שזה הרב יצחק איפרגן אם כך הוא חתם את שמו…ודויד הוסיף דרשה מעניינת זו, שממקדת אותנו בעבודה על תיקון המידות בגלל הסמיכות לטו בשבט.

      להשיב

להשאיר תגובה