חודש חשוון

פורסם על ידי הרב דוד איפרגן ב . קטגוריה: ראשי חודש

בס"ד

מר-חשוון

חודש חשוון הוא החודש השני בשנה, והוא נקרא גם במקורות "מר-חשוון". ישנן שתי סיבות עיקריות לכינוי שדבק בחודש זה. האחת היא מפני שבחודש זה אין מאורעות שמחים ואין חגים, ויש מסורת שאפילו דברים רעים אירעו בחודש זה, כגון המבול בתקופת נח שהחל בחודש חשוון[1], ולכן לחודש זה התווספה הקידומת "מר".

הסיבה השנייה היא משום שבלשון העברית "מר" היא גם טיפת מים, כפי שמובא בספר ישעיהו[2] "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי". בחודש חשוון אנו מתחילים לבקש גשם בתפילה, ובחודש זה מתחילה תקופת הגשמים.

בקשת גשמים

בתאריך ז' בחשוון אנו מתחילים לבקש על ירידת הגשמים. למעשה, התחלנו להזכיר את הגשמים כבר בתפילת מוסף של שמיני עצרת, שמחת תורה. ההזכרה היא המילים "משיב הרוח ומוריד הגשם". יש המסבירים ניסוח זה באופן רוחני[3]– בימים אלה, אנו מבקשים כי נשיב לעצמנו את הרוח, ונוריד מעלינו את הגשם, הגשמיות (בעברית של ימי הביניים גשם הוא חומר, גשמיות). לצורך פעולה כזו חייבים את עזרתו של בורא עולם, ולכן אנו מבקשים זאת ממנו.
הסיבה שאנו מבקשים את הגשמים בתאריך זה היא משום שחכמים לא רצו שעולי הרגל שעלו לירושלים בסוכות יירטבו מהגשם בדרכם הביתה[4], ומשום כך דחו את בקשת הגשם עד שכל עולי הרגל יחזרו לביתם. מדובר בערבות הדדית שאין כמוה- כל עם ישראל זקוק לגשם, אך העם מוותר על הצרכים הגשמיים שלו עד שאחרון היהודים יחזור לביתו.

חודש בול

בתנ"ך ישנה התייחסות לחודש חשוון כאשר הוא מוגדר בשם "בּוּל"[5]

"וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל משפטו מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים". הסיבה לכך שבפסוק הוא מוגדר כחודש השמיני היא משום שספירת החודשים התנ"כית מתחילה בחודש ניסן. ישנם כמה פירושים למשמעתו של השם "בול". הפירוש הראשון מסביר כי בול הוא מלשון יבול, שבחודש זה מתחילה הזריעה והחרישה.

הפירוש השני מובא בתלמוד הירושלמי[6]– "בירח בול שבו העלה נובל, והארץ עשויה בולות בולות (כלומר, בורות בורות), שבו בוללים לבהמה מתוך הבית בראשונה". כלומר, בעונה הזו של השנה העלים מתחילים לנבול, האדמה מתחילה להתפורר ולהיעשות בורות בורות (בלשון התלמוד הירושלמי- בולות), וכמות העשב בשדות פוחתת, כך שיש צורך להכין ("לבלול") תערובת עבור הבהמות ממה שקיים בתוך הבית.

האם אנו יורדים במעלה

לא מזמן סיימנו את חודש תשרי, חודש שמכיל כוחות עצומים ומאגרי דלק רוחני גדולים באופן חריג, שאין בכל השנה כולה. יצאנו מחוזקים ועם הרבה צידה לדרך. ומה עכשיו? חודש יבש, ללא כל מעלה רוחנית או זמן מיוחד שיש בו סגולות שייחודיות לו.

בראש השנה המלכנו את בורא עולם על העולם ועלינו. לאחר שהמלכנו מלך, אנו מצפים שיכונן מערכת משפט מקיפה והגונה, ועושים הכל כדי שביום כיפור נצא זכאים בדין של המלך. לאחר שעשינו הכל והמשכנו לשנה עמוסה באור ובטוב- חגגנו את חג הסוכות, שהמצווה עיקרית בו היא לשמוח.

לאורך כל הדרך, אנו מודעים לכך שאם נחזור לסורנו, נפסיק את עבודת המידות, נחזור לחיים אגואיסטיים- הרי שלא הרווחנו דבר. הפתרון הוא תמיד אותו הפתרון- "ותשובה ותפילה וצדקה- מעבירין את רוע הגזירה"[7]. את התפילה ערכנו בימים נוראים, ראש השנה ויום כיפור. את הצדקה אנו נותנים לפני כל חג וחג. גם את התשובה ותיקון המידות התחלנו בחודש אלול, אבל למעשה יש לדעת כי תיקון המידות אינו נפסק לעולם. תפילה, חזקה ככל שתהיה, מוגבלת בכוח ובזמן. אדם עייף מאוד יתקשה להמשיך בתפילה ממושכת. כמו כן בעניין הצדקה- גם אם האדם עשיר כקורח, הרי שיש גבול להוצאת כספים מחשבונו. אך תיקון המידות- הוא תמיד ללא עלות, ללא "בזבוז" זמן, ללא מאמץ מיוחד. תיקון המידות הוא השגרה שלנו, אם רק נאמץ אותה. אחרי חודש תשרי המלא בעליות, אנחנו "נזרקים" חזרה אל המציאות בשיא כוחה, אל השגרה הגדולה ביותר. חודש ללא חגים או אירועים, חודש כל כך רגיל עד שהוא כבר "מר".

אם חודש תשרי הוא הזמן בו אנו מקבלים את הכלים ואנו נמצאים במוסד ללימודים גבוהים, הרי שבחודש חשוון אנחנו כבר עם התואר ביד, מתחילים את החיים עצמם.

פרשת נח- הדין והחסד

בשבת אנו נקרא את פרשת נח. בפרשה זו, בורא עולם מבקש מנח לקחת זוג מכל בעל חיים, זכר ונקבה, כדי להבטיח את המשך קיום העולם. מהבהמה הטהורה התבקש נח להכניס לתיבה שבעה מכל סוג. לאחר שנח סיים לבנות את התיבה והבטיח את המשך קיום החיים, החל הקב"ה את המבול על הארץ על ידי שני צדדים של התגלות אלוקית- חסד ודין. השמדת העולם נעשתה על ידי מים. המים הם מקוריים- הם כפי שהם נוצרו, ללא שינוי וללא כיליון (האש, במקביל, חייבת לכלות חומר מסוים כדי להתקיים). המים הם טבעיים, ומביאים חיים לעולם. ללא מים אין צמיחה, אין חיים. המים מביאים טהרה לעולם, כל סוגי הטומאות חולפים במים. לכן המים מייצגים את כוח החסד בעולם. ולמרות זאת, העולם נמחה במים, ולא סתם במים- אלא במים רותחים. לא הייתה שום אפשרות להינצל. מובא במדרש[8]: "אמר רבי יוחנן כל טפה וטפה שהיה הקדוש ברוך הוא מורידה עליהם, היה מרתיח אותה". במי המבול היו מעורבים גם האש וגם המים- גם הדין וגם החסד.

מדוע היה צורך לערב את הדין בחסד? למה בהחרבת העולם היה צורך בשני הדברים יחד?

נקדים ונאמר כי גם בבריאת העולם היה עירוב של חסד ושל דין. במדרש[9] מובא כי הקב"ה אמר כי אין אפשרות לברוא את העולם במידת הדין, מפני שהעולם לא יצליח להתקיים, וגם אין אפשרות לברוא את העולם במידת הרחמים מפני שאז העולם יצא משליטה ללא דין וללא עונש. הפתרון היה לערב את החסד בדין, ולברוא את עולם.

כשם שעבור בריאת העולם יש צורך בדין ובחסד יחדיו, כך גם בסיומו- אי אפשר להוריד מבול על הארץ רק בדין או רק בחסד. אמנם, מובא במדרשים רבים על עירוב הדין והחסד במבול.

לדוגמא- נח הצטווה לבנות תיבה ענקית, שתציל את המשכיותו של העולם. בניית התיבה ארכה כמאה ועשרים שנה, רק כדי שבני דורו של נח יתעניינו במעשיו, ישמעו על המבול ויתקנו את מעשיהם. זו הארכת זמן של מאה ועשרים שנה! גם כאשר המבול החל לרדת, הוא ירד באופן נוח ובריא, כדי שאם בכל זאת בני אותו הדור יחליטו לתקן את מידותיהם בשעות המעטות שנשארו להם, המבול יהפך להיות גשם של ברכה.

הקו האדום

ישנם הרבה סוגים של התנהגות אסורה, לא ראויה. לכל סוג התנהגות שכזה יש תיקון ותשובה, אך ישנם כמה מקרים בהם רצף של התנהגות מביא לידי תוצאות הרות אסון, כאלה שכמעט ואין יכולת להחזיר את הגלגל אחורנית. כך היה אצל סדום ועמורה, שהמצב חייב את החרבת המקום על יושביו. כך היה למצרים, לאחר תקופת השעבוד של עם ישראל, כאשר עקשנותם ורשעותם הביאו אותם לידי טביעה בים, וכך גם היה לאנשי דור המבול. יש לדעת כי גם בני ישראל כמעט הגיעו למצב הזה. למצב זה של כמעט הכחדה, ניתן להגיע אם מגיעים לדרגה גבוהה מאוד של טומאה. ישנם חמישים שערים של קדושה בעולם, וכנגדם יש חמישים שערי טומאה. אל השער החמישים (בקדושה ובטומאה) כמעט ולא ניתן להגיע. על עם ישראל במצריים נאמר כי הגיעו למ"ט שערי טומאה, ואם היו נשארים שם עוד מעט- היו מגיעים לשער החמישים, והופכים להיות, חס וחלילה, כמו המצרים ממש.

מה קורה כשמגיעים לשער החמישים של צד הטומאה?

כאשר מגיעים למקום שכזה, הבורא מעניש את האדם בעונש הגדול ביותר שיכול להיות- ניתוק ההשגחה והקשר האישי שלו עם האדם. הקב"ה אומר לאדם "אני הייתי איתך לאורך כל הדרך, עד הסוף. עכשיו אתה מנסה להתרחק ממני הכי רחוק שאפשר, ואני לא אמנע זאת ממך". כאשר האדם נדבק מתוך בחירה אל כוחות הטומאה, והקב"ה עוזב אותו- צד הטומאה "לוקח" אותו תחת חסותו. מעתה הוא חשוף לפגעי הזמן והגורל. האדם מפסיק להיות שולט בגורלו ובעולם, ומתחיל להיות נשלט. בזמן שכזה, בעת שיש בטבע דברים קשים, האדם חווה אותם במלוא העוצמה. זהו מצב מאוד מסוכן, שכן אין לאדם שליטה בסיסית על חייו.

כך הוא המצב כאשר קבוצה, אדם, עיר או מדינה מגיעים למ"ט שערי טומאה, הם עוברים להנהגה של כוחות הטומאה שבעולם. דוגמא לכך היא רעידת האדמת במזרח טורקיה שאירעה לפני פחות מחודש, אירוע שדומה למבול, שמחריב אזורים שלמים.

בשלב כזה, כשהאדם נשלט, יש צורך בהרבה מאוד תפילות, עבודה עצמית ועשיית חסד כדי לצאת מהמקום הקשה בו הוא נמצא.

ההוויה של חודש חשוון[10]

יש לדעת, כי כל המציאות הסובבת אותנו היא בעצם צורות שונות של התגלות ה' בעולם. הקב"ה מתגלה באופנים שונים, ובדרכים שונות, וכך גם ברא הקב"ה את העולם. המייצג של כל דבר בעולמנו, הוא שמו. כששואלים אותנו מי אנחנו, אנו עונים כתגובה מה שמנו. כך הוא עם הבורא, שמותיו הם המייצגים אותו- הם ההתגלויות שלו, ובהם הקב"ה ברא את העולם. כך, ידוע כי ההתגלות של מידת הדין בעולם, היא בשם "אלוקים". וההתגלות של מידת הרחמים בעולם, היא בשם "י.ה.ו.ה"[11]– וכפי שאמרנו, בסיפור המבול נעשה שימוש בשני השמות. מובן הדבר, כי העולם מורכב הרבה יותר משתי המידות הללו, וכי יש חלקים וצדדים רבים מספור בעולמנו. אפילו חלקיו השונים של הזמן הינם ברואים של הקב"ה, ואף הם נבראו בשמותיו השונים. מעניין לדעת כי משמעות שם הוי"ה היא מי שמהווה את העולם בכל עת, בכל רגע ורגע. כך, ניתן לראות שצירופי האותיות השונים של שמו, מציינים את הכוונות השונות שהיו לבורא בבריאה, אך הקודים- הסדר של האותיות, משתנים בהתאם לנברא המסוים, או לזמן מסוים, בכל חודש וחודש. צירוף שם ה' השייך לחודש חשוון הוא "ו.ה.ה.י", הנובע מהפסוקים[12] "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, הַיּוֹם הַזֶּה י"ה אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה…" . בספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו מובא- "המליך אות נ', וקשר לו כתר, וצירפן זה בזה, וצר בהן… וחשון בשנה…".

רחל אימנו

בתאריך י"א בחשוון יהיה יום פטירתה של רחל אימנו. רחל אימנו היא היחידה מהאבות והאמהות שלא קבורה במערת המכפלה. לרחל יש את התוכנה הגדולה של השקעת כל הכוחות וויתור על כל היקר לה כדי לשמור על אחדות העם והמשפחה. כאשר יעקב רצה להתחתן איתה, אביה הסכים רק בתנאי שיעבוד שבע שנים אצלו בתמורה. לאחר שיעקב עבד אצלו שבע שנים, הוא גילה בבוקר שלאחר החתונה שהוא התחתן עם אחותה של רחל, עם לאה. כיצד קרה הדבר? רחל ויעקב ידעו כי אביה של רחל רמאי, והם תיאמו ביניהם סימני זיהוי, כדי שלא תהיינה "טעויות". כאשר רחל שמעה שאביה עומד לרמות את יעקב, ולתת לו את לאה אחותה, היא לא רצתה שאחותה תפגע ותתבייש, והיא מסרה לה את הסימנים שהיא קבעה עם יעקב. כך היא ויתרה על החיים עם אהוב ליבה, רק בשביל שאחותה לא תתבייש. זו אצילות, הקרבה בין אחים. לאחר מכן גם היא נישאה ליעקב, והייתה מוכנה לחיות את כל חייה כאשר היא חולקת את בעלה עם אחותה.

במדרש[13] מובא כי לעתיד לבוא עומדים כל האבות והאמהות לפני בורא עולם, וטוענים טענות שונות מדוע יש לגאול את עם ישראל מצרותיו. במדרש מובא כי בורא עולם דוחה את טענותיהם, עד שמיעה רחל אימנו וטוענת את טענותיה: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא, ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נשואי לבעלי- יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה (=שלא תתבייש), ולערב חלפו (=החליפו) אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל…" בהמשך טוענת רחל כי אם היא לא קינאה ולא כעסה על אחותה, והיא עוד "רק בן אדם", אז בורא עולם לא צריך לכעוס כל כך על ישראל שהחליפו אותו באמונות שגויות, בסגידה לאלוקים אחרים, לכסף ולדברים חולפים.

רחל אימנו נקברה בבית לחם. היא קבורה שם, כדי שהיא תוכל לקבל את פניהם של עם ישראל, כשיעלו לירושלים ולארץ ישראל בבוא הגאולה. רחל לעולם לא מפסיקה להתפלל. הנביא ירמיהו כותב[14]: "כֹּה אָמַר ה'- קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ, כֹּה אָמַר ה'- מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

אם כן, קיימת לנו זכות ענקית. הזכות של רחל אימנו אשר מקום קבורתה הוא בדרך אפרתה, בבית לחם.

יהי רצון שבזכותה של רחל אימנו, נזכה לגאולה שלמה- אישית וציבורית.

בברכה,

דוד פנחס איפרגן.


[1] מובא במסכת סנהדרין דף ק"ח עמוד ב'.

[2] ישעיהו פרק מ' פסוק ט"ו.

[3] מובא בכתבי הבעל שם טוב.

[4] סיבה זו מובאת במסכת תענית דף ד' עמוד ב'.

[5] מלכים א' פרק ו' פסוק ל"ח.

[6] תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א' דף נ"ו, הלכה ב'.

[7] מתוך תפילות ראש השנה ויום כיפור.

[8] ילקוט שמעוני, פרשת צו, רמז ת"פ.

[9] מדרש רבה, פרשת בראשית, פרשה י"ב.

[10] כמובא בספרים רבים, כדוגמת ספר "פרי עץ חיים" אותו כתב רבי חיים ויטאל, על פי האר"י הקדוש (שער ראש חודש חנוכה ופורים, פרק ג')- "להרח"ו ז"ל, דע עניין ראש חודש, וההבדל שבין שנה לחדש, והוא, כי החמה מקפת י"ב מזלות בי"ב חדשים, והם י"ב צרופי הויה". העניין מובא עוד בספרים רבים, כגון הספר "אוהב ישראל", שכתב הרבי מאפטא- "דהנה י"ב חדשי השנה הם נגד י"ב צירופי הוי"ה הקדוש כנודע מספרים הקדושים…". וכמו כן מובא הדבר בספר "מאור ושמש", אותו כתב הרב עפשטיין (שגם הוא, וגם הרבי מאפטא היו מתלמידיו של רבי אלימלך מליז'נסק), בפרשת בא- "או יאמר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וגו' בדרך רמז, כי חדשי השנה הם שנים עשר, כנגד י"ב צירופי הוי"ה.". הדבר מובא אף בספר השל"ה הקדוש (פרשת ויצא, חלק "תורה אור")- "כמו י"ב צרופי שם הוי"הולעומתם י"ב חודש…".

[11] איננו כותבים את השמות כהווייתם, אלא עם איזה שהוא שינוי, כמו נקודות, או גרשיים, או שינוי אותיות. שכן אנו מצווים- "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות, פרק כ' פסוק ו'). זו הסיבה שנהוג לומר "השם" ולא את שמו של הקב"ה, שהרי אין לאומרו בלא סיבה מוגדרת.

[12] דברים פרק כ"ו פסוקים ט"ו-ט"ז.

[13] מדרש איכה רבה, פתיחתות, פתיחה כ"ד.

[14] ירמיהו פרק ל"א, פסוקים י"ד-ט"ז.

להשאיר תגובה