ט"ו באב

פורסם על ידי הרב דוד איפרגן ב . קטגוריה: חגים ומועדים

בס"ד

 

מה קרה בט"ו באב

המשנה בסוף מסכת תענית[1] אומרת דבר מדהים- "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב (ט"ו באב) וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין (בגדי לבן ששאלו מחברותיהן) שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה- "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל"…".

כלומר, אם חז"ל באו לבחור יום שמח, יום חג שהוא הכי שמח לעם ישראל- הם לא בחרו את פסח, שבועות או סוכות. גם לא את פורים, חנוכה או את ראש השנה. אפילו את יום העצמאות. הם בחרו את יום כיפור, יום צום, ואת ט"ו באב, שבו (כיום) אנחנו לכל היותר הולכים לעבודה ומקבלים דוא"ל על ט"ו באב.

הגמרא שואלת מה כל כך מיוחד, ומסבירה כי זה מאוד פשוט- יום כיפור הוא היום הכי שמח משום שהוא יום של כפרה, של התחלה מחדש. העובדה שאנו לא כל כך שמחים ביום כיפור היא לא בגלל שיום כיפור הוא יום עצוב, זו פשוט האווירה. אף אחד לא יהיה שמח אם הוא נמצא באמצעו של משפט גורלי.

אבל ט"ו באב? מה קרה בט"ו באב?

הגמרא מציינת שש סיבות שונות לשמחה בט"ו באב- ונסקור אותן אחת אחת. זאת משום שיש צורך בידע רב כדי להסביר חלק מהסיבות. נתחיל-

 

יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה

הימים הם ימי צאת ישראל ממצרים. בני ישראל שומעים מהמרגלים ששלחו לארץ ישראל שמועות רעות ותחזיות עגומות על הארץ, וכל בני ישראל פורצים בבכי באותו הלילה (זה היה ליל תשעה באב!). באותו הלילה ניגשות חמש אחיות ("בנות צלפחד") למשה רבינו, ומספרות סיפור- אבינו (צלפחד) מת במדבר, ונשארנו לבד. אין אף אדם שיירש את אבינו. ידוע כי הנחלה בארץ ישראל תחולק לפי ראשי אב של משפחות כל שבט, ואנחנו מפחדות שבגלל שאנחנו לא היורשות הרשמיות- לא תהיה לנו אדמה בארץ ישראל. משה שואל את הקב"ה ומקבל תשובה- הן טוענות יפה, מגיעה להן את הירושה וגם נחלה בארץ.

לאחר מכן מגיעים למשה אנשי השבט של האחיות, וטוענים כי יש כאן בעיה- אם האחיות יינשאו לאנשים משבט אחר, אזי כאשר הן ימותו- הנחלה שלהן תעבור לילדיהן, שיהיו שייכים כבר לשבט אחר, מה שגורם לכך שהנחלה המקורית של השבט שלנו- תיגרע ותקטן. אנחנו לא רוצים שעכשיו חלקים מנחלת שבטנו תעבור לשבטים אחרים!

משה רבינו שואל את הקב"ה ועונה כי אכן, כדי לשמור על הנחלה על בנות צלפחד להינשא "בתוך השבט". אין מדובר בנישואים בתוך המשפחה, אבל בתוך השבט. יום זה היה יום עצוב לישראל, מפני שכך, יהיה קשה למצוא עם מי להתחתן, ואפשרויות הבחירה קטנות מאוד.

לא הרבה שנים עברו עד שבית הדין הכריז כי הגזירה תמה, ויש אפשרות להתחתן עם כל אחד, מכל שבט. הגזירה הייתה שייכת רק בזמן התנחלותם של בני ישראל בארץ. ביום בו הכריזו על היתר הנישואין, היה זה יום טוב לכל ישראל.

 

יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל

בשל מקרה חמור ביותר של התעללות בעם ישראל שבוצע על ידי אנשים משבט בנימין, נוצרה מלחמת אחים גדולה שבה כמעט והושמד כליל שבט בנימין- נשארו ממנו רק כמה מאות של בחורים. במהלך המלחמה נשבעו עם ישראל שלא יתנו לשבט בנימין להתחתן עם בנותיהם, דבר שהביא לתוצאה עצובה- לשבט בנימין לא הייתה שום אפשרות להמשיך להתקיים.

בט"ו באב הועלה הפתרון כיצד יוכלו בני שבט בנימין הנותרים להתחתן, והיה זה יום שמחה, משום שכך לא הושמד לגמרי שבט חשוב בישראל.

 

יום שכלו בו מתי מדבר

כאשר עם ישראל בכו בהיותם במדבר, ובקשו שלא להכנס לארץ, נגזרה עליהם גזירה. הגזירה הייתה שאיש מהם (מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון) לא יכנס לארץ, וכולם ימותו במדבר. לשם כך הסתובבו עם ישראל במדבר ארבעים שנה, עד שימותו כל אותו הדור שלא יכול להכנס לארץ.

בכל ערב תשעה באב היו בני ישראל חופרים קברים, ובהם היו הולכים לישון. בבוקר תשעה באב היו קמים- מלבד מי שמת באותו הלילה. כך מתו כל בני אותו הדור. כשהגיעו לשנה הארבעים, חפרו את הקברים, ובבוקר מצאו שכולם התעוררו, מבלי שאף אחד מהם מת. חשבו שמא טעו בחישוב הימים, וישנו שנית בתוך הקברים אבל גם אז קמו כולם בבוקר למחרת. כך עשו בלילות הקרובים, עד שהגיע ט"ו באב, שהוא אמצעו של החודש. ראו כי הלבנה מלאה, וידעו שהגיע אמצע החודש, ובטוח הדבר שנפסקה הגזירה. היה זה יום שמח ביותר לעם ישראל- הידיעה כי הולכים להכנס לארץ וכי לא ימותו יותר אנשים הייתה משמחת מאוד.

 

יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים

לאחר ששלמה המלך נפטר, הוא השאיר את המלכות לבנו. בימיו התפצלה הארץ לשתי ממלכות- יהודה וישראל. בירת מלכות יהודה הייתה בירושלים, ואילו בירת מלכות ישראל הייתה בשומרון. מלך ישראל הראשון היה ירבעם בן נבט, והוא היה מלך רשע. הוא פחד שעם ישראל יעלה לרגל לבית המקדש בחגים, כמו בכל שנה, וכך הם יעברו לידי מלכות יהודה. לצורך כך הוא בנה שני עגלים מזהב, והציב אותם בדן ובבית אל, שם היו פולחנים אליליים שהיו כאילו "תחליף" לבית המקדש. כדי למנוע עליה לרגל הוא העמיד שומרים לאורך הגבול שבין הממלכות, כדי שעם ישראל לא יעלו לירושלים. שומרים אלה עמדו על משמרתם כ-200 שנה, עד שבא אחד ממלכי ישראל האחרונים, הושע בן אלה, וביטל את השומרים, כך שעם ישראל יכלו לחזור לירושלים ולבית המקדש. ביטול השומרים ועמדות השמירה ("פרודסיות") היה בתאריך ט"ו באב.

 

יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה

בימי בית המקדש השני הייתה עיר גדולה ומבוצרת היטב ששמה היה ביתר. זו הייתה עיר עם אוכלוסיה גדולה מאוד, ואנשים צדיקים ביותר.

בתעשה באב נלכדה העיר ביתר, ונהרגו בה עשרות אלפי אנשים. כדי להשפיל את רוחם של עם ישראל, ציווה הקיסר שלא לקבור את הנספים, והוא אף השתמש בגופותיהם כדי להקים גדר לכרמו הגדול. שבע שנים עמדו גופותיהם של הרוגי ביתר מבלי להקבר, ובדרך נס לא הרקיבו. לאחר שבע שנים הגיע מושל חדש שהתיר לקבור את המתים. יום זה היה ליום שמחה, ועם ישראל חגגו אותו.

 

אהבה או התאהבות

בדורות האחרונים נשברו קולמוסים רבים על עניינה של האהבה. הרבה דיברו, כתבו ושרו על האהבה, אבל פספסו את העניין הכי גדול- הם לא כתבו על אהבה. הם כתבו על התאהבות, ויש הבדל גדול בין שני הדברים.

התאהבות היא פרץ רגשות, סחף גדול של רגשות שונים שמשתמשים בכל כוחותיו של האדם, וגורמים לו לתחושה של אופוריה, כאילו הוא עף באוויר. לעיתים אנשים נוטים להיות כמעט "חולים" בשל התאהבותם. מסכם תחושה זו הרמב"ם, כאשר הוא מתאר את גודל האהבה שיש למי שמשתמש בכל כוחות שכלו ומגיע מתוך כך לאהבת הבורא[2]– "ונמצא שוגה בה (כלומר, באהבת הבורא) תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה…".

היום מקובל מאוד "להתאהב בהתאהבות". מי לא היה רוצה להיות בעננים כל היום? רבים השירים שממחישים את הרצון שההתאהבות לא תחלוף לעולם. אנחנו מוקפים בזה. הדוגמא הכי טובה היא סרטים הוליוודים- כמעט בכל סרט הוליוודי שיש בו איזה שהוא סיפור אהבה, הסרט נגמר כאשר גיבור וגיבורת הסרט צועדים יד ביד לעבר השקיעה.

 

אז מה לא בסדר?

מה ששכחנו הוא שיום למחרת- גיבור וגיבורת הסרט אמורים להתעורר בבוקר ולהתחיל לחיות את החיים האמיתיים. לא נשמע מזהיר, נכון? אין שום סערת רגשות בצחצוח שיניים זה לצד זה…

ההתאהבות היא נהדרת, חשובה, והכרחית- אך היא זמנית, חולפת, לא משאירה מקום להיגיון בסיסי.

כל מי ששומע ומפנים את הנקודה הזו, בדרך כלל, הופך להיות מדוכא. פשוט בגלל שלפי הסבר זה, הכל משעמם, אין ריגושים, אין "טעם" להמשיך!

זו טעות גדולה. אחרי ההתאהבות- באה האהבה, אבל זה לא בחינם. ההתאהבות היא כמו ביקור בחנות בשמים- כשאתה בפנים, אתה מקבל התנסות חינם, ואתה מקבל את הריחות היקרים ביותר- אבל באופן זמני. לאחר שתצא מהחנות, תוך זמן קצר לא יישאר זכר מהריחות המשכרים. האהבה היא כמו לבקר בחנות, לבחור בושם- ולקנות אותו. ככה יוצאים מהחנות אחרי שהרחנו את הבשמים, ויצאנו עם אחד משלנו- וככה נשארים עם ריח טוב (אמיתי, לא ריח כזה שרק נשאר בבגדים). ההבדל הוא בהשקעה. ואם רוצים להישאר תמיד עם ריח טוב- צריך לחזור מדי פעם אל החנות, להתרענן ולקנות בושם חדש.

נכון, זה עולה כסף רב והשקעה. אבל זה שווה כל אגורה.

אהבה באה מתוך השקעה בפרטים הקטנים, היומיומיים.

האהבה באה מרצון התמידי לטוב אצל הזולת.

ככה זה גם באמונה- אני אוהב את הבורא, אז אני מתקרב אליו, ורוצה לעשות הטוב בעיניו- תמיד! אהבה קונים בזמן רב והשקעה, ואני מוכן להשקיע בבורא עולם. אז אני מתקן את המידות שלי. לא מדובר להגיע למוסך תיקון המידות, להשאיר את המידות שלי ולחזור לקחת אותן כשהן מתוקנות. זה דורש עבודה עצמית, ואף אחד בעולם לא יכול לעשות זאת במקומי. אבל בסופו של כל תהליך שהתחלתי- אני הופך לאדם חדש, חיובי יותר, אמיתי יותר- אוהב יותר. יש בי אהבה לבורא עולם.

 

מה הקשר?

בטעות אפשר לחשוב שהיה שם, במחולות של כרמי ירושלים, סוג של הוללות. בחור מתאהב בבחורה, חוטף אותה מהריקודים ומתחתנים. זה לא היה כך. הכל היה בקדושה ובטהרה, עם הרבה התחשבות בזולת. כל הבנות שאלו בגדי לבן- אין צבעוני, אין בולט, כולן אותו הדבר. אפילו הבגדים שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין לה- הכסף לא משנה. כשבאים לבנות משפחה, הכסף המשפחתי לא מעיד דבר על טיב האדם.

הבנות היו שרות שירי אמונה, המביעים את מעלתה של האישה בעלת המידות הטובות.

מסופר[3] על שאול המלך שהיה מן השרידים שנשארו לשבט בנימין אחר המלחמה, ולא הייתה לו אישה להתחתן. הלכו בני בנימין "לחטוף" נשים (הדבר היה בהסכמת שבטי ישראל) מהריקודים שבכרמים. שאול המלך היה כל כך ביישן, עד שאשתו לעתיד "רדפה" אחריו כדי לבקש ממנו להתחתן איתה.

לאחר שהושגה הסכמה בין בני הזוג- נעשו סידורים אחרונים, והזוג נישא, אך לא לחלוטין. בהלכה ישנם כמה שלבים בתהליך הנישואין (כיום אנו מרכזים את כל השלבים כאחד במעמד החופה), ובעבר היו מחלקים בין השלבים. בשלב ראשון היו הזוג נישאים, אך לא גרים יחד ולא חיים יחד. למעשה, הם לא התנהגו כזוג. המדובר הוא בתקופה (לרוב, תקופה של שנה) שבה הזוג לא חיים יחד במלא מובן המילה, אלא הם מחויבים זה לזו כבני זוג, ומתנהל ביניהם קשר הבנוי אך ורק על בניית הזוגיות האידיאולוגית-רוחנית. במשך שנה הם עבדו על המידות שלהם, התאימו את עצמם האחד לשנייה, והתכוננו לשלב השני, להמשך הטקס שלאחריו יהפכו למשפחה בישראל. המחולות בכרמים אולי היו מקום נהדר להתאהבות, אך הדבר היה מותנה בבניית אהבה אמיתית וכנה, שתחזיק מעמד לאורך שנים רבות.

 

חג האהבה?

בשנים האחרונות ט"ו באב הפך למה שמכונה "חג האהבה", ויש אף המכנים אותו "ואלנטיין דיי". יש לדעת כי "ואלנטיין דיי" הוא לא יותר מאשר חג נוצרי קדום על שמו של מי שהנצרות קבעה אותו כקדוש- ולנטינוס. הנצרות בעצמה ביטלה את מעמדו של ולנטינוס כקדוש לפני 42 שנה. יתרה מכך- עד היום לא יודעים להצביע אפילו מי הוא היה, שכן ישנה מחלוקת לגבי שלושה אנשים שונים ששמם היה ולנטינוס. בכל מקרה, מדובר ביום חסר בסיס אמיתי שמקדש את ההתאהבות, ולא את האהבה. (זה לא אומר שאין צורך להשקיע בבן הזוג ככל הניתן! כל יום הוא הזדמנות, וחייבים להשתמש בה!).

 

המשמעות האמיתית

האמת היא, שמשמעותו של ט"ו באב היא לא מה שחושבים. ט"ו באב הוא חג של חסד עצום, מיוחד- חסד יהודי.

לכולם מובן כי אם מתדפק על דלת ביתי קבצן רעב שאין לו דבר- אני אתן לו אוכל, או לפחות כסף לארוחה הגונה. חסד כזה גם גויים עושים. אותו הדבר עם אנשים שקשה להם כלכלית, או שיש להם מוגבלויות. את זה יש בכל העולם, זה לא הכי מיוחד. החסד היהודי הוא הרבה מעבר לכך.

בואו ונחזור אלפיים וחמש מאות שנים אחורה בזמן- אין משרדי שידוכין, אין גמ"ח שמלות כלה, ואין אפילו אולמות אירועים. החתונות נערכו בחצר גדולה, ואנשים התחתנו בגילאים צעירים מאוד. נשים לא הסתובבו הרבה בחוץ, מפני שפשוט לא היה בחוץ כלום- לא היה שווקים גדולים, וכולם היו מתפרנסים בעיקר מתוצרת מקומית. הדבר יצר בעיה גדולה- כל מי שלא משתייכת למשפחה עשירה, מיוחסת או ידועה בבני משפחה תלמידי חכמים- לא מצאה שידוך, ולפעמים נגזר דינה להיות לבד במשך שנים ארוכות. מי שמצאה חתן אבל לא היה לה כסף- תמיד היו נדיבים שעזרו, ואפילו היו שסייעו במציאת שידוך לנשים שהיו יפות ביותר או בעלות כישורים מיוחדים. אבל סיוע למי שאין ביכולתה למצוא שידוך, או שהיא פשוט "רגילה"- לא היה.

רק בעם ישראל ישנו יום שבו אין מעמדות, אין ייחוס, אין רקע כלכלי- יש רק בני אדם. איש לא היה יכול וצריך לדעת את הרקע הגשמי, החיצוני של הבנות- היה צורך רק בבירור פנימי.

זהו חסד אמיתי. לתת כסף לאדם עני הוא עניין עצום- אבל מובן בשכל האנושי. לעזור לכלה יתומה וחסרת כל הוא דבר אדיר וקדוש, אבל גם הוא טבעי ומובן בשכל. אבל לגרום למי שאף אחד בעולם לא יכול לעזור לה, שנידונה לשבת בודדה בבית מבלי יכולת להתחתן, למצוא חתן- לא בגלל שהיא עניה, אלא פשוט כי היא "לא עשירה", "לא מספיק מיוחסת", "לא מספיק מוכשרת"- בקיצור, מישהי רגילה. כשחושבים על זה, אין שום דרך לשנות אצלה את המצב. אי אפשר לשנות את המשפחה, לא ניתן להפוך את תכונות האופי שלה, ובאותם הימים- גם לא את המראה החיצוני. ובכלל, למה לעזור לה? היא לא עניה, יתומה, חולה או מוגבלת?

היהדות לא מקבלת את זה. מוכרחים לטפל בבעיה. אז כל בנות ישראל יצאו בבגדים לבנים, שאין שוני בין אחד לשני, וכולן הולכות עם בגד שכלל אינו שלהן, כדי לא לבייש את מי שאין לו. והולכות כולן למקום שלא שייך לאף משפחה מיוחסת ספציפית, אלא מחוץ לעיר, כדי שאולי, סוף סוף, אותן מספר בנות שנשארו לבדן- ימצאו שידוך.

זה חסד אמיתי, חסד שמעל החסד המובן- חסד יהודי.

 

ועכשיו לעבודה שלנו

זה לא אומר שאנחנו צריכים לצאת ולרקוד בשמלות לבנות מחוץ לעיר. זה לא אקטואלי במיוחד. צריך לכוון אל המטרה- חסד שמעבר להיגיון הפשוט. פגשתי מישהי שלא מצליחה למצוא חתן? אני עובר על ספר הטלפונים בפלאפון שלי, לחפש רווקים מתאימים שאני מכיר. פגשתי אדם שהוא "אדם פשוט"- לא פרופסור ולא דוקטור, ואפילו לא מהנדס, ובגלל זה הוא לא מצליח למצוא עבודה? מעכשיו אני פותח את האוזניים, אולי אשמע משהו שמתאים לו.

אם אני אדם שעובד על המידות שלי, אם אני עושה חסדים- אני מוגדר בשמיים כ"זכאי". וזהו כלל ידוע בכל הספרים הקדושים שלנו, מהגמרא עד לקבלה[4]– "מגלגלין זכות על ידי זכאי". אם אני עובד על המידות- יגלגלו מן השמיים שאני אעשה חסדים לאחרים. זה מעגל קסמים. מי שמתקרב- מקרבים אותו. מי שעושה חסדים- מסייעים לו לעשות חסדים. מי שעושה חסדים כאלה, שהם מעל ההיגיון הפשוט- עושים איתו את אותם החסדים.

 

שנזכה לעשות חסד שמעבר להגיון, מעל לכל שכל אנושי- חסד יהודי אמיתי.

 

בברכה,

דוד פנחס איפרגן.

 

 

 

 


[1] מסכת תענית, פרק ד' משנה ח'.

[2] רמב"ם, הלכות תשובה פרק י', הלכה ג'.

[3] רש"י שמואל ב', פרק כ', פסוק ל'.

[4] מסכת שבת, דף ל"ב עמוד א'.

תגובות (8)

  • קרן

    |

    החסד בפשטות, בענווה , בנתינה ובאהבה. קראתי בהשתוקקות . מקסים.

    להשיב

  • נסי

    |

    תודה רבה דוד.

    להשיב

  • רעות

    |

    דויד כמה נפלא להבין את משמעותה של ההיסטוריה שהיא שורש הקיום האישי והקבוצתי. ההרצאה כתובה בצורה מסבירה ומובנת איזה כיף אחרי שנים של בילבול לפעמים להבין מה בפייך.

    התרגשתי מאוד, היא פשוט נגעה

    תודה

    להשיב

  • יעל ורדי

    |

    תודה רבה דוד על הסבר כל כך מובן, פשוט לקריאה אך עמוק בתובנה…
    אני חושבת שדברים אלו ראויים שישמעו בעיני רבים אחרים
    הייתי רוצה לצטט אותם בפייסבוק שלי- אשמח לקבל את הסכמתך.
    תודה
    יעל

    להשיב

    • דוד איפרגן

      |

      שלום יעל, זה עידו, את מוזמנת בשמחה רבה להפיץ את דוד בכל מדיה :-)

      להשיב

  • מיכל רון

    |

    היי דויד,
    תודה,
    כרגיל.
    הרבה אהבה שמחה,
    ודש לשוש,
    מיכל רון.
    (-:

    להשיב

  • כנפו ג'ודי

    |

    גם כאן היה חסד יהודי אמיתי. תודה.

    להשיב

  • אבי

    |

    ממצא מדהים לא ידעתי מכל מלמדי השכלתי

    להשיב

להשאיר תגובה