הרצאת ראש חודש אייר

ראש חודש אייר:

מזל החודש הוא שור. השם הבבלי לחודש זה הוא אייר, בתורה שמו 'חודש השני' – שני לניסן, ובמלכים א', נקרא 'חודש זיו'- על שם זיו השמש שהיא זוהרת בחודש זה אך אינה לוהטת כבקיץ.

ר"ח אייר נמשך תמיד יומיים, ולכן האנרגיה בו עצומה. בעקבות המאורעות שאירעו בחודש אייר נטבעו בו מס' תהליכים אנרגטיים, אשר מקנים לו עד היום את היכולת לעשות טרנספורמציה ממצב חסר למצב מלא, לדוג' ממצב חולי לריפוי, מדמיון למציאות, מתקיעה לזרימה, וכן הלאה.

לפי החוק הראשון של תורת הגנים: כל אנרגיה שיורדת לעולם, לא משנה אם היא מגיעה משמיים מהאדמה או מהאדם עצמו, במידה ולא יימצא לה כלי,אזי כברירת מחדל יהפוך  הדמיון  לכלי שלה. היכולת הייחודית של חודש אייר בהיותו הכלי של האנרגיות הלא מנוצלות, לטהר ולתעל אותן למטרה שלשמה הן יועדו.וזה כוחו האמיתי של החודש.

ספירת העומר ול"ג בעומר:

בחומש ויקרא כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה להשם..". ממחרת השבת, פירושו ממחרת היום הראשון של פסח, שהוא יום שבתון, עד שבועות. למעשה כל יציאת מצרים הייתה אמצעי להגיע למטרה, שהיא קבלת התורה בהר סיני.

נחזור אחורה לספר שמות, בו מסופר שמשה פוגש את השם בסנה ומקבל על עצמו את השליחות להוציא את עם ישראל ממצרים. משה שואל את ה'  "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים.." (ספר שמות פסוק ג), כלומר באיזה זכות אוציא אותם?  בדרך הטבע לא יתאפשר להוציאם, שכן פרעה לא ישחרר שש מאות אלף עובדים. כמו כן לפי מה שאמר השם בעבר לאברהם, "ועבדום ועינום ארבע מאות שנה" ,כלומר, הדין נגזר ואין אפשרות לשנות אותו ,שכן אם  אוציאם, אעבור על דבריך. כמו כן, לפי ההווה בנ"י נמצאים במ"ט שערי טומאה, כך במצב זה השם לא יכול לעזור.

ה' עונה ובתשובתו חידוש גדול, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" (פס' יב'). לאמור,ה' מחדש, שאומנם לפי חוקי הטבע ותפיסת העבר וההווה של בנ"י, הוא איננו יכול לעזור, אך בכוחה של אנרגית העתיד לשנות את תפיסת המציאות של העבר וההווה. ה' מודה כי משה צודק  בכול מה שקשור לעבר ולהווה, ושאכן לבנ"י אין  זכויות שישנו למענם את חוקי הטבע. אבל ביכולתו של הקב"ה ,וכך הוא עושה, לשחררם בניסים ובנפלאות בזכות  העתיד, כלומר במהלך שיהיו בו 50 ימים, שבהם קידודי האנרגיה ינותבו לשחרור כל עכבה של העבר ושל ההווה. כל זאת בתנאי שבנ"י יעזבו את המציאות, שבה הם נאחזים  (כלומר את מצריים).

לאחר צאתם ממצרים בנ"י ילכו 50 ימים במדבר בליווי אנרגיה שמכונה בפינו אנרגיית ה'גלות', המשמשת  ככלי המנקז לתוכו עכבות העבר- הווה והופך אותם לזרימה.

הכלי של חודש אייר הוא לינוק מהאדם את העכבות הדמיוניים שלו ולהפכם לזרימה ולקבלת אנרגיה חדשה. ה' מצווה על משה להודיע לבני ישראל, שיציאת מצרים זה אמצעי למטרה, שהיא קבלת תורה ועול מלכות שמיים, כך שהם נדרשים לספור מיום צאתם ממצרים  עד להגעתם ליום הנכסף, הוא יום  קבלת התורה. ביום זה, הם ישיגו חרות רוחנית בנוסף לעצמאותם הגשמית. אבל ימים אלו (ימי  ספירת העומר), שהיו אמורים להיות ימי שמחה, הפכו להיות ימים של אבל, בעקבות חורבן בית שני ובעקבות  מותם של עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, אשר מתו כי לא נהגו כבוד אחד בשני.

בזמנם, היחסים בין האדם למקום (ה') היו טובים, אך היחסים בין האדם לחברו היו מלאי שנאה. כתוב "דרך ארץ קדמה לתורה", דפוסי החיים על פי המוסר היהודי הוא כלי קיבול מתאים לקיום המצוות, ובלעדיו אי אפשר לקבל את התורה.

בימי ספירת העומר נוהגים לא להתחתן, לא להסתפר ולא לשמוע מוסיקה עד ל"ג בעומר. החל מערב פסח ועד לשבועות (הוא היום ה 50) ישנם שבעה עשר ימים בהם לא הייתה מגפה והם: שבעת ימי חג הפסח, שבעת השבתות בין פסח לשבועות וכן שני ימי ראש חודש אייר,ראש חודש סיוון  ול"ג בעומר.

לג' בעומר

חל ביח' באייר. שלושה  מנהגים נקשרים ליום זה:
הראשון, העלייה להר מירון, השני, ילדי ישראל יוצאים ליערות או לרחובות עם קשתות. והשלישי, הדלקת מדורות.

לל"ג בעומר יש מקום מיוחד  במסורת ישראל, עיקר השמחה ביום זה, היא סביב אישיותו של רבי שמעון בר יוחאי, בעל הזוהר הקדוש, אשר קבור בהר מירון. רבי שמעון הסתלק מן העולם ביח' באייר. לפני הסתלקותו הוא מסר לתלמידיו את יסודות הקבלה המכילים את סודות הבריאה, הבסיס שעליו מושתת עולמנו. הוא גילה להם את הפשט, הרז, הדרש והסוד (הפרד"ס) המסתתרים מאחורי חוקי העולם, כפי שהוא נגלה לעיננו. השמחה הייתה כל כך גדולה, שהרבה ערפילים התפזרו ונהיה זוהר גדול בשמים. על פי ספרי הקבלה, ברגע יציאת נשמת רבי שמעון ועלייתה לגנזי מרומים החלה לבעור אש שהפרידה בין מיטת רבי שמעון לבין תלמידיו שהקיפו את מיטתו, שנאמר "באידרה זותא ובאידרה רבה". מדורה זו, שבאה מן השמים, נועדה להמחיש עד כמה נשגב ונעלה מאיתנו התנא  האלקי רבי שמעון, ואין לנו אפשרות  להתקרב אליו ולהימצא עמו במחיצה אחת. לזכר זה ביום הסתלקותו של רבי שמעון,מדליקים מדורת  ומבקשים שיהיה  מליץ יושר בעדנו בעולם האמת.

מנהג הקשתות והחצים מזכיר לנו את מרד בר כוכבא, שהיה גם תלמידו של רבי עקיבא, אבל הסיבה העיקרית לשימוש בקשתות היא לציין את מאמר התלמוד כי, כל ימי חייו של רבי שמעון לא נראתה קשת  בענן. הקשת היא אות ברית שכרת ה' עם היקום והאנושות. כפי שמסופר, לאחר המבול בימי נח, הבטיח ה' שלא להביא עוד מבול על העולם. הקשת בענן היא הסימן להבטחתו שנאמר, "את קשתי נתתי בענן והיית לאות ברית ביני ובין הארץ" (בראשית ט' יד'). הקשת היא סימן לכך שיש חטאים בארץ, ואלמלא ההבטחה שהבטיח השם לנח, היה יורד מבול. בזכות צדיקותו של רבי שמעון לא נראתה קשת בענן ולא נשקפה סכנה לעולם. מיום  שהסתלק , שוב אין אנו ראויים להינצל מסכנת המבול. לכן יוצאים הילדים לחורשות עם קשתות וחצים עשויים מעץ, כדי להזכיר את זכותו של רבי שמעון, שיתפלל עלינו שנינצל מהמבול בצורותיו השונות.

בנוסף, החתם סופר  מוכיח כי, ירידת המן החלה ביח' באייר. ב-טו' באייר נגמר הלחם שלקחו איתם ממצרים, שלושה ימים היו בנ"י בלי לחם, וביח' באייר ירד המן, כך שהשמחה שאנו נוהגים ביום זה היא גם לזכר ירידת המן.

לסיום,

אנו מבינים שכל עבר מכיל עבר הווה ועתיד של האנרגיה, אנו צריכים לנצל זאת וכך נבין איך להתגבר על דברים שהם מעל לתבונתנו, ועל כך נאמר "נעשה ונשמע". כשהאדם עושה מבלי להבין  ומבלי להכניס את עצמו ואת המחשבות שלו לתוך העשייה ,אז האנרגיה  מהירה  וחזקה יותר, אבל לבני האדם מעצם היותם בני אנוש, קשה מאוד לעשות זאת.

אני מאחל לכם, שבראש חודש אייר, שבו כבר סיימנו את פסח שני ואת ל"ג בעומר ואנו עדיין במהלכם של 50 ימי ספירת העומר, יעזבו אותו העכבות,ישנו תדר ויהיו לטובתו.

מוקיר ומעריך,

הרב דוד איפרגן