ל"ג בעומר

מדוע חוגגים את ל"ג בעומר דווקא ביום בו רבי שמעון בר יוחאי נפטר, ומדוע מדליקים מדורות?

מסופר בגמרא מעשה, בו ישבו שלושה חכמים, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי ויהודה בן גרים ודנו במעשי הרומאים ששלטו באותה תקופה. ר' יהודה פתח ואמר "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות". ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר "כל מה שתיקנו לא תיקנו, אלא לצורך עצמם – תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס".

יהודה בן גרים שנכח במעמד, סיפר את הדברים עליהם דיברו החכמים וכך התגלגלו הדברים לאוזני הרומאים והם פסקו דינו של רבי שמעון למיתה. רבי שמעון הלך והתחבא במערה שנים עשר שנים בפקיעין יחד עם בנו רבי אלעזר. שם ישבו כשכל גופם מכוסה בחול והם ניזונו ממעיין ועץ חרובים שנוצרו להם בדרך נס. אחד הניסים שהיו הוא שעץ חרובים, שהיה צריך להמתין שבעים שנה עד שיהיה ראוי למאכל, ישר היה ראוי למאכל איך שגדל. עוד נס נעשה להם הוא שאין בן אדם מסוגל לחיות מחרובים אשר כשמם הם "כחרבות בבני המעיים", ובכל זאת זה היה מאכלם.

לאחר מכן, כשיצאו מהמערה, כל מה שעיניהם ראו היה נשרף בגלל שהפרידו גופם מהגשמיות של העולם. יצאה בת קול ואמרה "מי שלח את שני אלה להחריב את עולמי?" הלך אליהו הנביא והחזירם למערה ולאחר שנה יצאו. היה רבי אלעזר שורף כל מה שעיניו רואות ורבי שמעון אביו מתקן. אנו רואים שעצם זה שהם התנתקו ממושגי העולם הזה, הביאם למעלות מסוימות, כך שרבי שמעון בר יוחאי כתב את ספר הזוהר והוריד בעצם את תורת הנסתר אל העולם.

הרמ"א מבאר שלכל בן אדם בכל דרך יש שני רבדים: הרובד הגלוי והרובד הנסתר. כשיש לך בעיית הסתפקות ואתה רוצה לפתור אותה ולתקן משהו, בא רבי שמעון בר יוחאי ולימד אותנו שיש לצאת מהרובד החיצוני, כמו שעשה שניכנס למערה – ניתק את הגוף שלו מהעולם הזה ונכנס לרובד הפנימי ונפתח לפניו צוהר חדש, דרך אחרת, וכן אצל נח ראינו זאת כשהוא נכנס לתיבה וכשיצא משם לאחר המבול היה עולם אחר. כך, כל אדם שנתקל בצרה, בעיה כלשהי, מכשול בחייו, לא ילך על החיצוניות אלא יחפש את הרובד הנסתר שבו ויתקן אותו, ומשם ייפתח לו אור גדול וכל המחסומים שיש לו יוסרו.

זוהי בעצם המיוחדות של היום הזה, הוא מגלה לנו את האור של כל אחד, כך שאפילו שמבחינת היום, בספירת שבעת שבועות זה שבוע ההוד – ביום ההוד, שזה היום הקשה ביותר לדינים, היום בו מידת הדין שולטת בו, רשב"י הפכו על ידי תורתו, ליום של המתקת הדינים.

בזכות כל מה שרבי שמעון בר יוחאי עבר, הוא הגיע לדרגות גבוהות עד שבפיוט שמחובר עליו רשום "נעשה אדם נאמר בעבורך", שזה אומר האדם המושלם עלי אדמות, שלכך התכוון הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א'), שר' שמעון הוא שלמות היצירה ושעבור בן אנוש כזה, טוב היה כל קיום העולם כמו שרשב"י העיד על עצמו. "כדאי אני לפטור את כל העולם מין הדין מיום שנברא". כמו שהפך את יום הל"ג בעומר שהיה יום מידת הדין ליום עם הרבה כוח טוב, וכמו שראינו בגמרא במסכת סוכה שרשב"י מעיד על עצמו "ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י ראיתי בני עלייה והם מועטין, אם אלף הן אני ובני מהן, אם מאה הם אני ובני מהן, אם שנים הן אני ובני הן", רבי שמעון השאיר לנו אחריו בפטירתו את ספר הזוהר. אותו יום (=ל"ג בעומר) ביקש רבי שמעון בר יוחאי להסתלק מן העולם, והיה מסדר דבריו. התכנסו החברים לביתו, והוא אמר להם: עתה שעת רצון היא, מילים קדושות שלא גיליתי עד עתה רצוני לגלותן… וכל אותו היום לא פסקה האש מן הבית, ולא היה איש אשר יקרב אליו – כי לא יכול, כי האור והאש היו מסביב לו. משיצאה מיטתו, פרחה באוויר, ואש הייתה לוהטת לפניה. והנה נשמע קול: עלו ובואו והתכנסו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי." (על-פי ספר הזוהר, אידרא זוטא, דברים – פרשת האזינו, עמ' רצו).

וזכר לאותה האש, אנו מדליקים מדורות ולפידים בזמננו. ואומרים של"ג בעומר זה כמו יום מתן תורה, כי בו ירדה תורת הנסתר לעולם.

ספר הזוהר הוא תחילת תורת הסוד הנסתר, תורת הקבלה, ודווקא ביום פטירתו יכול היה רבי שמעון לבאר את כל הסודות הכמוסים שהיו שמורים אצלו על התורה, משום שתורת הסוד דורשת מופשטות מהגוף, ולכן, יום המיתה לא נחשב חידלון בשבילה אלא דווקא פתח לגילוי של חיים חדשים מעבר למה שיכול להופיע בזמן קיום הגוף. על כן, הופך אצל רבי שמעון בר יוחאי יום המוות ליום של הילולא, כיום כניסה לחופה שהנשמה שלו מתחברת לעולם חדש.

זכר לכך נוהגים אנו להדליק מדורות ולפידים או נר לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי ולמרד בר כוכבא.

יהי רצון שזכות התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי תעמוד לנו ותפתח לנו שערי שמיים ותאיר לנו את דרכנו בזכות אורו ותסיר כל מכשולים בדרכנו, ותזכך את גופנו ואת הרוחניות שלנו וכמו שנאמר "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" אמן ואמן.

בברכת התורה

נשיא עמותת "עולם-חסד"

ע"ה דוד פנחס בן לאדוננו מורנו ורבנו רבי שלום איפרגן זצ"ל

 ביום ל"ג בעומר טוב לומר בו:

הוד שבהוד-היום שלושים ושלושה יום לעומר שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים:

וִיהִי נעַם אֲדנָי אֱלהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּונְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּונְנֵהוּ:

פָּתַח אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוב וְאָמַר: רִבּון עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חָד וְלָא בְּחֻשְׁבָּן. אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל. אַנְתְּ הוּא דְּאַפַּקְתְּ עֶשֶׂר תִּקּוּנִין וְקָרֵינָן לון עֶשֶׂר סְפִירָן לְאַנְהָגָא בְהון עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָן וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָן. וּבְהון אִתְכַּסִּיאַת מִבְּנֵי נָשָׁא. וְאַנְתְּ הוּא דְקָשִׁיר לון וּמְיַחֵד לון. וּבְגִין דְּאַנְתְּ מִלְּגָאו כָּל מָאן דְּאַפְרִישׁ חַד מִן חַבְרֵיהּ מֵאִלֵּין עֶשֶׂר אִתְחַשִׁיב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַפְרִישׁ בָּךְ. וְאִלֵּין עֶשֶׂר סְפִירָן אִנּוּן אַזְלִין כְּסִדְרָן חַד אָרִיךְ וְחָד קָצֵר וְחַד בֵּינונִי. וְאַנְתְּ הוּא דְּאַנְהִיג לון. וְלֵית מָאן דְּאַנְהִיג לָךְ לָא לְעֵילָּא וְלָא לְתַתָּא וְלָא מִכָּל סִטְרָא. לְבוּשִׁין תַּקַּנְתְּ לון דְּמִנַּיְהוּ פַרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא. וְכַמָּה גוּפִין תַּקַּנְתְּ לון דְּאִתְקְרִיאוּ גוּפָא לְגַבֵּי לְבוּשִׁין דִּמְכַסְיָן עֲלֵיהון וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִקּוּנָא דָא. חֶסֶד דְּרועָא יְמִינָא. גְּבוּרָה דְרועָא שְׂמָאלָא. תִּפְאֶרֶת גּוּפָא. נֶצַח וְהוד תְּרֵין שׁוקִין. יְסוד סִיּוּמָא דְּגוּפָא אות בְּרִית קדֶשׁ. מַלְכוּת פֶּה תּורָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרֵינָן לָהּ. חָכְמָה מוחָא אִיהִי מַחֲשָׁבָה מִלְּגָאו. בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין. וְעַל אִלֵּין תְּרֵין כְּתִיב הַנִּסְתָּרות לה' אֱלהֵינוּ. כֶּתֶר עֶלְיון אִיהוּ כֶּתֶר מַלְכוּת. וְעָלֵיהּ אִתְמַר מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית. וְאִיהוּ קַרְקַפְתָּא דִתְפִלֵּי. מִלְּגָאו אִיהוּ אות יו"ד אות הֵ"א אות וָא"ו וְאות הֵ"א דְּאִיהוּ ארַח אֲצִילוּת. אִיהוּ שַׁקְיוּ דְּאִילָנָא בִּדְרועוי וְעַנְפּוי. כְּמַיָּא דְאַשְׁקֵי לְאִילָנָא וְאִתְרַבֵּי בְּהַהוּא שַׁקְיוּ:

רִבּון עָלְמִין אַנְתְּ הוּא עִלַּת הָעִלּות וְסִבַּת הַסִּבּות דְאַשְׁקֵי לְאִילָנָא בְּהַהוּא נְבִיעוּ. וְהַהוּא נְבִיעוּ אִיהוּ כְּנִשְׁמְתָא לְגוּפָא דְּאִיהוּ חַיִּים לְגוּפָא. וּבָךְ לֵית דִּמְיון וְלֵית דִּיּוּקְנָא (דְּגוּפָא) מִכָּל מַה דִלְגָאו וּלְבַר. וּבָרָאתָ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. וְאַפַּקְתְּ מִנְּהון שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא וְכוכְבַיָּא וּמַזָּלֵי. וּבְאַרְעָא אִילָנִין וּדְשָׁאִין וְגִנְּתָא דְעֵדֶן וְעִשְׂבִּין וְחֵיוָן וְעופִין וְנוּנִין וּבְעִירִין וּבְנֵי נָשָׁא. לְאִשְׁתְּמודְעָא בְּהון עִלָּאִין וְאֵיךְ יִתְנַהֲגוּן בְּהון עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְאֵיךְ אִשְׁתְּמודְעָן מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי וְלֵית דְּיָדַע בָּךְ כְּלָל. וּבַר מִנָּךְ לֵית יִחוּדָא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְאַנְתְּ אִשְׁתְּמודָע אָדון עַל כּלָּא. וְכָל סְפִירָן כָּל חַד אִית לֵיהּ שֵׁם יְדִיעַ. וּבְהון אִתְקְרִיאוּ מַלְאָכַיָּא. וְאַנְתְּ לֵית לָךְ שֵׁם יְדִיעַ דְּאַנְתְּ הוּא מְמַלֵּא כָּל שְׁמָהָן וְאַנְתְּ הוּא שְׁלִימוּ דְּכֻלְהוּ. וְכַד אַנְתְּ תִּסְתַּלָּק מִנְּהון. אִשְׁתְּאָרוּ כֻּלְּהוּ שְׁמָהָן כְּגוּפָא בְלָא נִשְׁמָתָא. אַנְתְּ חַכִּים וְלָאו בְּחָכְמָה יְדִיעָא. אַנְתְּ הוּא מֵבִין וְלָאו מִבִּינָה יְדִיעָא. לֵית לָךְ אֲתָר יְדִיעָא. אֶלָּא לְאִשְׁתְּמודְעָא תֻּקְפָךְ וְחֵילָךְ לִבְנֵי נָשָׁא. וּלְאַחְזָאָה לון אֵיךְ אִתְנְהִיג עָלְמָא בְדִינָא וּבְרַחֲמֵי דְאִינוּן צֶדֶק וּמִשְׁפָּט כְּפוּם עובָדֵיהון דִּבְנֵי נָשָׁא. דִּין אִיהוּ גְבוּרָה. מִשְׁפָּט עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא. צֶדֶק מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא מאזְנֵי צֶדֶק תְּרֵין סַמְכֵי קְשׁוט. הִין צֶדֶק אות בְּרִית. כּלָּא לְאַחְזָאָה אֵיךְ אִתְנְהִיג עָלְמָא. אֲבָל לָאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְּאִיהוּ דִין. וְלָאו מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְאִיהוּ רַחֲמֵי. וְלָאו מִכָּל אִלֵּין מִדּות כְּלָל. קוּם רִבִּי שִׁמְעון וְיִתְחַדְּשׁוּן מִלִּין עַל יְדָךְ. דְהָא רְשׁוּתָא אִית לָךְ לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל יְדָךְ מַה דְלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה לְשׁוּם בַּר נָשׁ עַד כְּעָן.

קָם רִבִּי שִׁמְעון פָּתַח וְאָמַר: לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְכוּ'. עִלָּאִין שְׁמָעוּ אִנּוּן דְּמִיכִין דְּחֶבְרון וְרַעְיָא מְהֵימְנָא אִתְּעָרוּ מִשְּׁנַתְכון. הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוכְנֵי עָפָר. אִלֵּין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאִנּוּן מִסִּטְרָא דְהַהוּא דְּאִתְמַר בָּהּ אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. וְלָאו אִנּוּן מֵתִים. וּבְגִין דָּא אִתְמַר בְהון הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ וְכוּ'. רַעְיָא מְהֵימְנָא אַנְתְּ וַאֲבָהָן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ לְאִתְּעָרוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא דְּאִיהִי יְשֵׁנָה בְגָלוּתָא. דְּעַד כְּעַן צַדִּיקַיָּא כֻּלְּהוּ דְמִיכִין וְשִׁנְתָּא בְחורֵיהון.

מִיָּד יָהִיבַת שְׁכִינְתָּא תְּלַת קָלִין לְגַבֵּי רַעְיָא מְהֵימְנָא וְיִימָא לֵיהּ:

קוּם רַעְיָא מְהֵימְנָא – דְהָא עֲלָךְ אִתְמַר קול דּודִי דופֵק לְגַבָּאי בְּאַרְבָּע אַתְוָן דִּילֵיהּ. וְיִימָא בְהון פִּתְחִי לִי אֲחותִי רַעְיָתִי יונָתִי תַמָּתִי. דְהָא תַּם עֲונֵךְ בַּת צִיּון לא יוסִיף לְהַגְלותֵךְ. שֶׁראשִׁי נִמְלָא טָל. מַאי נִמְלָא טָל? – אֶלָּא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַנְתְּ חָשַׁבְתְּ דְּמִיּומָא דְאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּעָאלְנָא בְּבֵיתָא דִילִי וְעָאלְנָא בְיִשּׁוּבָא, לָאו הֲכִי, דְּלָא עָאלְנָא כָּל זִמְנָא דְּאַנְתְּ בְּגָלוּתָא. הֲרֵי לָךְ סִימָנָא: שֶׁראשִׁי נִמְלָא טָל, הֵ"א שְׁכִינְתָא בְּגָלוּתָא. שְׁלִימוּ דִילָהּ וְחַיִּים דִּילָהּ אִיהוּ טַל. וְדָא אִיהוּ אות יו"ד אות הֵ"א אות וָא"ו וְאות הֵ"א אִיהִי שְׁכִינְתָּא דְלָא מֵחֻשְׁבָּן ט"ל, אֶלָּא אות יו"ד אות הֵ"א וְאות וָא"ו דִּסְלִיקוּ אַתְוָן לְחֻשְׁבָּן טָ"ל. דְּאִיהִי מַלְיָא לִשְׁכִינְתָּא מִנְּבִיעוּ דְּכָל מְקורִין עִלָּאִין.

מִיַּד קָם רַעְיָא מְהֵימְנָא וַאֲבָהָן קַדִּישִׁין עִמֵּיהּ.

עַד כָּאן רָזָא דְיִחוּדָא. בָּרוּךְ ה' לְעולָם אָמֵן וְאָמֵן: