ראש חודש שבט

ראש החודש הוא שורשם של כל שאר הימים טובים, שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש

 

ערב ראש חודש הוא זמן מיוחד, מפני שהוא היום הראשון שלאחר מולד הלבנה[1]. חשוב לציין, שלכל זמן במעגל השנה יש השפעה ייחודית משלו, [2]. המיוחד בראש חודש הוא שכוח ההשפעה הייחודי הוא כוח ניסי, שמשתייך לקבוצה  שמכונה "למעלה מהטבע" שתפקידה הוא לעזור לאדם לשבור את המבנים, שנוצרו מההרגלים שהאדם רכש ממעשים שלילים ועל ידי שבירת המבנה האדם מקטין את התכונות השליליות שהביטוי הוא ביקורתיות, שפיטה וראיה סלקטיבית ומוגבלת על פגמיהזולת, תחושתמסכנות שנובעת מחוסר הגשמה, חוסר הערכה עצמית, מודעות נמוכה, קיבעוןבתוך מצב קיים בלי הרצון והיכולת לפרוץ החוצה וכתוצאה מכך חיפוש אחר פתרונות קלים,כמו התמכרויות מכל הסוגים – כגון בריחה למוכר והידוע או בריחה לרוח וכל יתר האלמנטים ההרסניים שפוגעיםבחברה, ובכל אחד מאיתנו. מהצד החיובי זה מגדיל את התכונות החיוביות שהביטוי הוא מודעות ותובנה שכלית, תבונה רגשית, לקיחת אחריות אישית וחלוקה באחריות קולקטיבית שוויונית, שגורמת לשלום ולאחווה ומצד שני לפרק אחריות שלא שייכת לאדם ושאין בה עול מלכות שמיים. השינויים ביסודם יוצרים משמעות לקבלת העצמי ולקבלת האדם האחר מבלי לשנות אותו וזה גורם למודעות של אהבה ללא תנאי.

מצוות קידוש החודש

מעניין למה דווקא "החודש" נבחרה כמצווה ראשונה? למה התורה מחשיבה את תהליך קביעת החודשים כפריצת דרך חשובה ביצירת אומה? אני כנשיא של עמותת עולם חסד, שחרתה על דיגלה את המושג "עבודה על המידות כדרך חיים", הייתי בוחר, למשל, במצוות של אדם למקום ואדם לחברו. כדי להבין זאת נצטרך לחזור בזמן אל המקורות התורניים  של עם ישראל ומשם נבין למה מצוות קידוש החודש היא מאוד חשובה ומשמעותית לתהליך של האדם בעזרה של עבודה על המידות שיוצרים אישיות של קבלה עצמית וקבלה עול מלכות שמיים וקבלת האחר מבלי לשנות אותו בניגוד לרצונו אז ככה:

בשיאו של תהליך יציאת בני ישראל ממצרים, נמסרות למשה ולאהרון מצווֹת, ובראשן מצוות קידוש החודש. על ייחודה וחשיבותה של מצווה זו וקביעתה כמצווה ראשונה עמדו חכמים במדרש:

'החֹדש הזה לכם', הדא הוא דכתיב: 'מגיד דבריו ליעקב' (תה' קמז:יט), זו התורה, 'חֻקיו ומשפטיו לישראל' (שם) – אלו קדשי החדשים, שיש בהם חוקים ומשפטים. חוקים, אלו המועדים, שתלויים בהם המשפטים, ואין 'חֻקיו' אלא חגים, שנאמר: 'כי חֹוק לישראל הוא' (שם פא:ה). [1][1]

חז"ל משווים כאן בין מצוות קידוש החודש ובין החוקים והמשפטים העתידים להימסר לעם ישראל, ושוקלים מצווה זו כנגד כל החוקים. השוואה זו הנראית מרחיקת לכת מעלה את השאלה מה חשיבות ראו חכמים בקיומה של מצווה זו ומה עושה אותה ראויה לעמוד ראשונה ברשימת המצוות. דברי המדרש מעידים על חשיבות המצווה בשני מישורים: המישור הטכני והמישור המהותי. על חשיבותה הטכנית עמדו חכמים בהמשכו של מדרש זה:

כיצד המשפטים תלוים בהם, אדם מוכר שדה או בית… לחברו, אם רצה אדם לגזל לחברו הוא מוציא לו שטר, והדינים רואים היאך כתב לו ומאמתי כתב לו שטר מסמך[1][2] מאיזה חדש… וכך בודקים הדינין ואומרים לגוזל: אי אפשר לך לגזלו… שמן חשבון החדשים הדינין דנין.

עם ישראל היוצא זה עתה לעצמאות לאומית ועושה את צעדיו הראשונים כעם, זקוק בראש ובראשונה ללוח זמנים לאומי, שלפיו הוא מניע את ההיסטוריה שלו וקובע שמות למהלכי הזמן. זאת תשתית טכנית ראשונה של מערכת המשפט הלאומית, ובלעדיה אי אפשר להבחין בקיומה של עבֵרה, הן בתחום המשפט האזרחי שבין אדם לחברו והן בתחום המשפט הפלילי שבין אדם למקום, כגון: הצווים הנגזרים מן החגים הלאומיים שנקראים מועדים. לוח הזמנים הלאומי מאפשר את ההקפדה שדורשת התורה בקיום החגים במועדם ואת העיתוי המדויק של מועד קיום עבֵרה בין אדם לחברו.

מצוות קידוש הזמן הלאומי מסמלת במהותה יסוד של אמונה ותחילתו של עידן חדש בהיסטוריה של בני ישראל, שנעשו עתה לעם המתייחד בתרבותו ובתורתו. עם שחרורם מעול מצרים זוכים הם בראש ובראשונה לשלוט בזמן כסממן של חופש הן ברמת הפרט הן ברמת הכלל. החירות מקבלת משמעות מקורית שביטויה ניכר בחופש הבחירה אשר הוענק לכל אדם מטבע בריאתו ונשלל במצרים. אם השעבוד המוחלט במצרים מקבע את הזמן ומעניק את ההרגשה כאילו הזמן עומד מלכת, הרי קידוש הזמן הלאומי מבטא תנועה ויכולת לקבוע את מסלולה הטכני והרוחני של תנועה זו.

מיקומה של מצווה זו בראש סדרת המצוות שנמסרו לעם ישראל, מעלה דמיון רב בין קידוש הזמן כאן ובין קידושו של היום השביעי כפעולה ראשונה של אלוקים בסיום מלאכת הבריאה: "ויכֻלו השמים והארץ… ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה… ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אֹתו " (בר' ב:א-ג).

כשם שקידוש הזמן מתרחש מיד לאחר בריאת העולם ומניע את זמנו של העולם ועתידו, כך קידוש הזמן מתרחש מיד עם שחרור עם ישראל מעול מצרים ומניע את זמנו ועתידו של העם המתגבש. קידוש הזמן בבריאת העולם מסמל את תחילתו של מרוץ הזמן בעולם שהיה נטול זמן, וקידוש החודש מסמל אף הוא תחילת דרכו של עם שזמנו עמד מלכת בשעבוד מצרים, ועתה פניו אל העתיד שבו משימות אלוקיות נגזרות מן הזמן – המועדים.

זאת ועוד, נראה שליחס למוטיב הזמן בהגות היהודית יש משמעות דו-ערכית: מחד גיסא, הזמן מבטא חופש וחירות, שהם ביטויים מעשיים של 'צלם' האלוקים שבאדם כל זמן שהם בשליטתו. מאידך גיסא, החופש המוחלט, השחרור מכל מסגרת חוקית, טומן בחובו אנרכיזם, שלטון הרגש על התבונה ובהכרח פגיעה בחירותם של אחרים. קבלת מסגרות חוקיות מתוך בחירה חופשית כדוגמת חוקי המועדים מבטאת ריסון מרצון של החופש המוחלט שעלול היה לתפוס את החלל שנוצר מביטול העול המצרי. שכן שעבוד מצרים התאפיין בהעדר השליטה על הזמן ושלילת כל זכויותיו הבסיסיות של האדם, וביטולו העניק את התחושה שהנה שב האדם לשלוט בגורלו, והוא חופשי לשלוט שליטה מחודשת בזמנו. אלא שחופש אנרכיסטי כזה יכול להיהפך במהרה לשעבוד אחר: שעבוד האדם ליצריו ושלילת הבחירה החופשית הכרוכה בשעבוד כזה. על כן היקפו של השלטון בזמן מצטמצם, החופש כפוף ללוח זמנים חדש ואִתו כפיפות לחוקים ומשפטים הנובעים ממנו. השוני במצב החדש, להבדיל מזה שבמצרים, ניכר בחופש הבחירה המאפשר שלטון התבונה והרוח על החומריות והיצריות. המועדים כורכים עִמם צווים קטגוריים המבטאים את השעבוד הרצוני הזה. "מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם לעשות בהם כרצונכם… כי בו התחיל המסוגלות של עם ישראל כעם לבחור".

השחרור מעול מצרים מחזיר לעם ישראל את סממני ה'צלם' האלוקי: חופש הבחירה [1][3] וחופש הרצון לשליטת האדם. עתה הוא נדרש להשתמש בהם כראוי באמצעות המרכיב השלישי הנגזר מן ה'צלם', והוא התבונה. עם ישראל השיב לעצמו את הכשרות המשפטית עם ביטול האפוטרופוסית המצרית, והוא כשיר לקבל עליו מרצון תכתיבים חדשים. [1][4] לא במקרה כונה סוג זה של שעבוד בפי חז"ל "קבלת עול מלכות שמים". מחד גיסא, עול – מושג המבטא שעבוד, ומאידך גיסא, קבלה – מושג המסמל הסכמה, רצון חופשי. מכאן שהקשר בין המועדים לחוקים ולמשפטים אינו רק כפיפות לתכתיבי זמן חדשים, אלא קבלת עול מלכות שמים ויסוד האמונה בתורת ישראל. ראיה לכך מוצא רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה בתורה:

כל המבזה את המועדים כאילו עובד עכו"ם דכתיב: 'אלהי מסכה לא תעשה לך' (שמ' לד:יז) וסמיך ליה 'את חג המצות תשמור' (שם יח). [1][5]

לסיכום, נמצאנו למדים ששעבוד מצרים אשר שלל כל יסוד של חופש והתבטא בהעדר שליטה בזמן כסממן מינימאלי לחופש, עלול היה ליצור עם השחרור תגובה קיצונית של חופש מוחלט ועִמו שעבוד חדש לזמן ותעתועיו, לפורקן רגשות, אשר יגרור בהכרח הפקרות ואנרכיזם. מצוות קידוש החודש מסמלת כמצווה ראשונה כפיפות ללוח זמנים חדש המבשר לצד החופש עבדות לבורא עולם שהיא מהותו החדשה של כל אחד מבני ישראל.[1][6] המועדים מבטאים את קידושה של החירות הנצחית העומדת מעל תכתיבי הזמן ומציבה את הפתרון למאבק של התפתחות מתוך קונפליקט שבין היצריות והחומריות ובין הרוחניות והתבונה. החופש מעבדות אין פירושו בהכרח חירות, אלא אם כן חופש הבחירה של האדם המשוחרר מוביל לאימוץ תכתיבי התבונה הגלומים בציות לחוקים ולמשפטים וביטול אופציית ההפקרות שמציע החופש המדומה התלוי כל כולו באילוצי הזמן. ביטוי לכך נתן רבי יהודה הלוי במכתם הידוע:

עבדי זמן עבדי עבדים הם \ עבד ה' הוא לבדו חפשי

על כן מבקש כל אנוש חלקו \ חלקי ה' אמרה נפשי

המשורר מעמיד בניגוד חריף את המשועבדים להנאות השעה מול עבד ה' שהוא בלבד חופשי באמת. [1][7] עבד הזמן הנהנה מחיי השעה צריך לזכור שהוא חשוף לתכתיבי הזמן על חולשותיו. אבל עבד ה' מבקש להשתחרר מאילוצי הזמן, על ידי שהוא מקדש את הזמן ומנטרל את תכתיביו.

מצווה זו, הראשונה במצוות התורה, קובעת סדר לאומי חדש וסדר משפטי, ובזה חשיבותה. עם זה, המועדים המבטאים אמונה בקב"ה נקבעים על פי נוסחת קידוש הזמן שנמסרה ישירות למשה, [1][8] ושמירתם הקפדנית הם ביטוי של קיום המשפטים והחוקים בתורת ישראל.

הקשר בין ראש חודש ולאישה

בכול ראש חודש האישה מושכת השפעה גדולה לחייה יותר מאשר הגבר  וכתוצאה מכך נוצר חיבור שיש בו שכר לכול החודש בשכר זה שלא הסכימו להשתתף בחטא העגל. לכן ראש חודש לאישה הוא מעין יום טוב,

ובלשון המדרש:

"ויאמר להם אהרן: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם, והביאו אלי." (שמות ל"ב, ב'). לא נתרצו הנשים ליתן תכשיטיהן. אמרו לבעליהן: חס ושלום, לא נשמע לכם ליתן נזמינו לעשות [פסל] שיקוץ תועבה, שאין בו כוח להציל. ונתן הקב"ה שכר לנשים בעולם הזה, שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים, ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות להתחדש בראשי חדשים כלבנה זו המתחדשת בראש חודש. (פרקי דרבי אליעזר מ"ה).

ההסבר פשוט, מכוון שהנשים לא הגיעו למ"ט שערי טומאה, לכן היה להם כוח לא להתייאש ולהחזיק באותה אמונה שהבורא לא עזב את עם ישראל, אותה אמונה עשתה טרנספורמציה לראיה מעבר לייאוש ולסכנה שנוצרה אצל עם ישראל. ובמיוחד בעיני הגברים, שהאמינו שאבדה כל תקווה – שאין מנהיג, אין רועה, אין מי שיוליך אותם במדבר לארץ ישראל. איך יתכן שמשה יאחר? אין ספק שהוא מת! המדרש מספר, כי השערה זו התחזקה בעקבות מעשה שטן, שהראה לעם היהודי חיזיון, ובו המנהיג האהוב שוכב חסר חיים על מיטה בשמים.

אותה אינטואיציה שנוצרה מהאמונה שהבורא לא עזב את עם ישראל הראתה להם, שלמרות שהמצב נראה קודר וחסר סיכוי, הן ידעו שהשחר עומד להפציע. סבלנות וביטחון באלוקים, הם כל מה שצריך כדי לצלוח את הזמנים ה"רעים" ולהגיע לטובים. כמו הירח, שגדל ומתבהר רק לאחר שהוא נעלם לחלוטין ונבלע בחשיכה – גם הן ידעו שהזמנים הטובים עומדים להגיע. הן הבינו שזה פשוט בלתי אפשרי שהאלוקים ייטוש אותם, 40 יום לאחר שקבלו את התורה בהר סיני. הן חפצו להאמין בכוח ההתחדשות ולבטוח באלוקים, לא משנה כמה קשה נראה המצב, הם הבינו שהייאוש הוא הספק ששמו הוא שטן.

למשל, הם לקחו דוגמה מהשמש והירח, שבעוד שהשמש המסמלת את הטבע הבלתי משתנה, זורחת במזרח, שוקעת במערב, יום אחרי יום, כל השנה…, הירח משנה את הופעתו וכאילו מעביר לנו מסר: "אתה יכול להיות קטן ואתה יכול להצטמצם עד שאתה כמעט נעלם, אבל אז, כשנראה שהאפלה שולטת בכל, זורחת התקווה הנצחית ואתה יכול לשאת שוב את מבטך". כלומר, אתה יכול לשנות ולשפר את המצב ואת עצמך, לא משנה עד כמה הכול נראה גרוע. לבני האדם יש בחירה חופשית ובתוכה כוח ההתחדשות – מאבק נצחי נגד מהלכם הקבוע, המתמיד, המחזורי והבלתי משתנה של הזמן והטבע.

העם היהודי מושווה לירח. למרות שאנחנו עם קטן, ולמרות שסבל הפך להיות חלק בלתי נפרד מהווייתנו בין הגויים, איננו נכנעים לעולם, גם כפרטים וגם כעם, נעלה שוב ונאיר את חשכת הליל.

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'^[3]

סוד החיבורהרוחני כל המציאות הסובבת אותנו היא בעצם צורות שונות של התגלות ה' בעולם. הקב"ה מתגלה באופנים שונים, ובדרכים שונות ואדם צריך לעמול כדי לזכות להכיר את מציאות הבורא בעולמנו

הכרת שמותיו של הבורא במעשינו הוא שורש כל העבודה שלנו וההכרה זאת מכונה ייחוד. ייחודיי שמות פירושו שיש בעולם דברים הנוגדיםזה את זה, שהעולם למעשה מורכב כולו מסתירות, ושפעולת הייחוד היא המציאות של החיבורביניהם. כפי שכתוב {ב"ישעיהו מ"ה ז"}, "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חוֹשֶׁךְ, עושֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה', עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה" (י. אם אנו רוצים לישב את הניגודים בעולמנו, אנו צריכים להתחבר לכוח בעל תכלית שלהבורא שברא כל אלה. החיבור הנכון נעשה בייחודיי שמותיו. ייחוד הוי'ה אדנ'י הואהייחוד הבסיסי והגבוה ביותר של כל הייחודים., זיווגשל הקב"ה והשכינה. הוי'ה "י.ה.ו.ה"[4] זה שם של רחמים "ואדנ'י ואלוהים"  זה שם של דין. הייחוד של שניהם זהאמונה שלמה. בורא אחד שעושה את הכול, ואין, שני מנהיגים, אין שניפועלים, שהאחד פועל טוב והשני פועל רע ח"ו, אלא פועל אחד עושה את הכול במטרה אחת להטיב עם ביריותיו. החיבור למבנים שמונעים על ידי שמות הקודש יוצרים אפשרות להשיג אחדות ושלוםולהגיע לצמיחה אמיתית. מצד שני שיש הסתרה של הבורא עולם לאדם אז האדם נזרק לטבע וכול החוויות שהוא חווה על ידי מעשיו או דרכיו הם נשלטים על ידי כוחות שסותרים זה את זה, ושוחקים זה את זה,ולא מאפשרים לאדם להגיע לתכלית שהאדם מתעורר ומבין ומאפשר פתיחות אז  האמונה חוזרת אליו ונגלים לו תובנות שמכילים מבנים שמתחתם נמצאים שמותיו של הבורא עולם ואז הוא מגלה את הקו האמצעי, הכוח הממוצע. בכך הוא מידמה לבורא שנאמר, "עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו" (איובכ"ה ב'). ויחוד שני השמותהנ"ל מחבר בחזרה את כל הפירודים ומגלה את המציאות השלמה. ההוויה של חודש שבט היא: ה.י.ו.ה. בספר ויקרא, פרק כ"ז פסוק ל"ג

"לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל".

"ההוויה הרוחנית שפועלת על חודש שבט עוזרת לאדם לפרוק מעליו אחריות שיוצרת עול ריקני ולא משמעותי בחייו על ידי חוויות רגשיות קשות שעוזרים לאדם להחזיר אותו לעצמו .ולפלס דרך למשמעות אמיתית בחייו  . ועוזרת לאדם לשבור ולנפץ מה שלא אמיתי, לא נחוץ או לא שייך יותר לאדם עצמו ולצאת מהכוח שמושך אותנו למוכר והיידוע  של כל מה שמקרקע אותנו ומושך אותנו לקיבעון, ולא מאפשר לפתח רצון שיקבל לעצמנו ועל ידי כך מונע מאיתנו גדילה אמיתית, אל ההגשמה הרוחנית האישית שלנו.

מהות הטוב והרע בימנו

צריך לדעת, כי ישנם במציאות הסובבת אותנו דברים המעורבים מטוב ומרע. זו הסיבה לכך שעץ הדעת לא נקרא "עץ הדעת את הטוב ואת הרע", אלא נקרא "עץ הדעת טוב ורע", זאת מכיוון שהכוונה היא לדבר המחבר בין הטוב לרע, הנמצאים בו יחד בערבוביה.

'דעת', היא גם מלשון חיבור וקישור[12]. כאשר האדם נתקל במציאות כזו, שהיא גם טוב וגם רע כאחד, ואין לו קריטריון וכלים עבור הבחנה ביניהם, הדבר פוגע בנפשו. דוגמא לדבר מורכב שכזה הינו הספק. מהותו של הספק היא דווקא החיבור בין אמת לשקר, בין טוב לרע. על דבר זה כבר אמרו חז"ל במסכת אבות[13] "עשה לך רב, והסתלק מן הספק".

אחת מהייעודים  של האדם הוא לברר בין האמת לשקר, בין הטוב לרע. יכולת הבירור הזו היא ייחודית לאדם, ואינה קיימת אצל שאר בעלי החיים. בסיפור הבריאה, הנחש היה זה שגרם לאדם להיכשל בנקודה הזו. לאדם היה אסור לאכול מעץ הדעת, ועורמת הנחש הייתה בכך שהוא מצא את הדרך לגרום לאדם לאכול מעץ הדעת, להיכנס מבלי הכנה אל הספק. בפסוקים מובא שבגן עדן היו 2 עצים (מלבד שאר העצים)- "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹוקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"[14]. אולם, האיסור היה מוטל רק על עץ הדעת-

"ויצב ה' אֱלֹוקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹור מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲוכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"[15]. לאחר האכילה מעץ הדעת, האדם ואשתו הורחקו מגן עדן, מכיוון שלא עמדו באיסור שהוטל עליהם. הנחש ידע כי העיסוק בספק הוא ייעודו של האדם, אך לזה נחוצה הכנה ולמידה מראש- נגיעה בעץ החיים, דבר שהיה נותן לאדם את הקריטריון להבחין בין טוב לרע הנמצאים יחדיו בערבוביה. זו הייתה התוכנית האלוקית הראשונית, ולכן התורה אף מציינת כי "עֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן", דבר המדגיש את המרכזיות של עץ החיים, וכי עץ החיים אמור לבוא בהתחלה. אך היא השתבשה עקב עורמתו של הנחש, וכך הקריטריון האלוקי, האמיתי, לבירור הטוב והרע "פוספס" על ידי האדם הראשון (בשל עורמת הנחש), והאדם נשאר עם קריטריונים אנושיים לבירור חשוב זה[16]. האדם היה צריך להשתמש בקריטריון האלוהי ולא לקחת על עצמו להיות המחליט לגבי הקריטריון.

נתינת ציווי למישהו, היא פעולה המותנית בכך שיש למי שמקבל את הציווי תודעה של טוב ורע, תודעה של הבחנה. כלומר, האדם חייב להיות מסוגל להבין שכאשר הוא מקיים את המצווה הוא עושה מעשה טוב, ובעברו עליה הוא עושה מעשה רע[17]. התורה מדגישה את העובדה כי לאדם האנושי יש שכל רחב, עמוק וחריף, שהרי האדם היה מסוגל לקרוא לכל חיות העולם בשם- "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה"[18][19].

על פי מה שנאמר עד כה, אפשר להבין כי ישנו הבדל מהותי וגדול בין האדם שלפני החטא, ובין האדם שלאחר החטא. לפני החטא היה האדם כמלאך, שאין לו משיכה לרע כלל וכלל. אך לאחר החטא, האדם התחיל להסתכל על העולם במובנים של טוב ורע. הוא התחיל להתמודד עם דברים.

מכיוון שהאדם חטא, וביקש לעצמו חיים שכוללים טוב ורע (מה שלא היה בתודעתו לפני כן), חיים של התמודדות מתמדת, הרי שחייו, על כל המובנים הפכו להיות חיים של טוב ורע, של התמודדות. אפילו המציאות החומרית הפכה להיות זירת התמודדות עבור האדם- "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם",

"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" וכו'. אפשר לראות תהליך זה ישירות בפסוקים:

"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". גירוש לא נשמע כשליחות מיוחדת. גירוש נשמע כעונש. כעת, במקום להתענג על ה' ועל זיו השכינה בגן העדן, האדם צריך להיאבק, לעמול, לעבוד קשה כדי להשיג את הצרכים הבסיסיים ביותר שלו- אוכל עבור קיומו, וזאת תוך כדי בירור של הטוב מן הרע. האדם נדרש פתאום לעקור ולנכש עשבים שוטים, קוצים ודרדרים רעים, לפני שיקצור את התבואה ויביא טרף לביתו. אך העניין לא נגמר בקציר- לאחר הקציר יש לדוש, לזרות, לטחון, לייבש, ללוש ולאפות- יחד עם עוד פעולות רבות הנדרשות אך בשביל המצרך הבסיסי- לחם לאכילה[20].

 

"וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹוקִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם"- שהרי, עד עתה האדמה הצמיחה לבד "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל", אך עתה "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ".

יש לאדם משימה בעולם. לברר את מהות האסור והמותר את שנכון לעשות ואת שאין נכון לעשות וידיעת הפרטים וקיומם הטכני והמשימה היא לברור את הטוב מן הרע, ולפתור את הספיקות בעולמו. האדם חייב להשתמש בטוב הזה שנשאר בידו לאחר הבירור לצורך קיומו. אבל זה לא מספיק לאדם. האדם חייב גם להפוך את הרע לטוב, אך זה יתכן רק לאחר הכנה רבה, ומיומנות נרכשת לאחר שהאדם הפנים היטב את הטוב שפגש בו, וכך קיבל את הכוח להתעסק ולכבוש את הרע. אבל, צריך לדעת, שזו לא משימה פשוטה. משימה זו יכולה להיות כמעט בלתי אפשרית, שהרי הציות לצו אלוקי הוא דבר שהחלק הרע שבתוכנו מתנגד בכול תוקף מפני שכול פעם שאנו עושים עבודה במידות אנו מחלישים את הרע בקרבנו והגלוי שבעבודת המידות מחזק ונותן כוח, אך עיסוק זה אין בו די כדי להעניק לאדם את הכוחות הדרושים כדי לעמוד ישירות מול הרע המתחזה לטוב, ולנצח. קשה מאוד "לחשוף" את הטוב הגנוז באמת בתוך מה שנראה כרע. בשביל מאבק שכזה יש להחזיק חזק באמונה בבורא עולם שהוא משגיח על העולם ולבקש עזרה ועצם הידיעה שאנו מתעסקים באמת גדולה, של חשיפת הטוב בעולם. פירושו לימוד ועיסוק בפנימיות התורה ועבודת המידות, וזה מעניק לאדם כוחות לבצע את המשימה המוטלת עליו- הבירור בין טוב לרע. כך יהיה לאדם קל יותר לבצעה בשלמות, ו[22]. עיסוק שכזה משובב את נפש האדם, ונותן לו כוח רב לעמוד בפני אתגרים רבים

יהי רצון שהעם היהודי, יוכל לשאוב עידוד מהמתנה המיוחדת של מחזוריות הירח, אשר על פיה אנו מונים את החודשים שאנחנו רואים השנה, לצערנו, איך גן המוות מסתער עלינו, וקל מאוד לאבד תקווה ולהתייאש מהסיכוי שאי פעם זה יפסק ושנזכה שהבורא עולם יעזור לנו לזכך את רגשותינו וכך נזכה  לחיים זורמים ושהאחריות שניקח על עצמנו תהיה שייכת לנו בלבד .יש לזכור  שראש חודש מלמד אותנו, שהכול יכול להשתנות, ודווקא כאשר הלילה אפל ביותר, השחר מתחיל להפציע.

מאחל חודש של שינויים

דוד פנחס איפרגאן