ראש חודש שבט

בס"ד, חודש שבט, התשע"א

ראש החודש הוא שורשם של כל שאר הימים טובים, שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש

ערב ראש חודש הוא זמן מיוחד, מפני שהוא היום הראשון שלאחר מולד הלבנה[1]. כפי דרכנו, צריך לשוב ולהדגיש- לכל זמן יש כח מיוחד משלו, והשפעה ייחודית אשר היא מופיעה במיוחד באותו הזמן[2]. ראש החודש הוא היום בו יורד כוח רוחני מיוחד אל האדם, ומשפיע על פנימיותו, וכוחותיו הפנימיים. כך, מתקיים בכל ראש חודש מפגש בין הכוח הרוחני הזה, לכוחותיו הרוחניים של האדם. המפגש הזה בין הכוחות יוצר כוח בעל אפשרות להניע את ההווה, להניע את הזמן. הכוח החדש הזה שנוצר, משפיע עלינו לאורך כל החודש. האדם הוא חלק עיקרי בתהליך, וללא המודעות של האדם- הרי שמעורבותו בתהליך חשוב זה תהיה קטנה ולא משמעותית. ככל שיש לאדם יותר מודעות- כך תתעצם החוויה הזו של הקבלה, ותגבר התפילה של האדם לבורא עולם, שיעזור להמשיך ולחזק את הזרימה, להמשיך את ההווה. על ידי כך אנו מקטינים את התכונות השליליות שלנו במהלך הזמן, ומגדילים את התכונות החיוביות שלנו בחודש.

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'^[3]

יש לדעת, כי כל המציאות הסובבת אותנו היא בעצם צורות שונות של התגלות ה' בעולם. הקב"ה מתגלה באופנים שונים, ובדרכים שונות, וכך גם ברא הקב"ה את העולם. המייצג של כל דבר בעולמנו, הוא שמו. כששואלים אותנו מי אנחנו, אנו עונים כתגובה מה שמנו. כך הוא עם הבורא, שמותיו הם המייצגים אותו- הם ההתגלויות שלו, ובהם הקב"ה ברא את העולם. כך, ידוע כי ההתגלות של מידת הדין בעולם, היא בשם "אלקים". וההתגלות של מידת הרחמים בעולם, היא בשם "י.ה.ו.ה"[4]. מובן הדבר, כי העולם מורכב הרבה יותר ממידות אלה, וכי יש חלקים וצדדים רבים מספור בעולמנו. אפילו חלקיו השונים של הזמן הינם ברואים של הקב"ה, ואף הם נבראו בשמותיו השונים. מעניין לדעת כי משמעות שם הוי"ה היא מי שמהווה את העולם בכל עת, בכל רגע ורגע. כך, ניתן לראות שצירופי האותיות השונים של שמו, מציינים את הכוונות השונות שהיו לברוא בבריאה, אך הקודים- הסדר של האותיות, משתנים בהתאם לנברא המסוים, או לזמן מסוים, בכל חודש וחודש.

ההוויה של חודש שבט לקוחה מספר ויקרא, פרק כ"ז פסוק ל"ג

"לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל".

ההוויה של חודש שבט היא: ה.י.ו.ה.

זוהי הוויה שבכוחה לעזור לאדם לעלות ממ"ט שערי טומאה[5], בדרך של עבודת המידות ותשובה. הוויה זו אף עוזרת להתגבר על עקבות ומסכים שונים עומדים בפני האדם, מסכים שמקורם בשורשו הפנימי של האדם.

המקור הראשון בו מוזכר ט"ו בשבט נמצא במשנה הנמצאת בתחילתה של מסכת ראש השנה, והעוסקת בסוגים השונים של ראשי השנים הקיימים[6]. על פי המשנה, ישנם ארבעה ראשי שנים, כאשר לכל אחד יש את המיוחדות שלו ואת המאפיינים שלו. חודש שבט מוגדר במשנה כ"ראש השנה לאילן". לפי שיטת בית שמאי, ראש השנה לאילן חל באחד בשבט, ואילו לפי שיטת בית הלל חל בחמישה עשר בשבט. כיום, אנו נוהגים כשיטת בית הלל.

ט"ו בשבט ממוקם במרכז חודש שבט, והוא הנקרא ראש השנה לאילן. מרכז החודש הוא הזמן בו הירח מלא, והוא הזמן בו הכוח הרוחני של החודש שדובר עליו לעיל, מתחבר לכוח הפנימי של האדם. חיבור זה מסמל שלמות, איחוד בין מה שלמעלה מן הטבע לטבע, ובין העולם הרוחני לגשמי, בו המודעות יכולה להתבטא.

מבחינה קבלית, יום זה קשור לכוחות של איזון.

אכילת פירות האילן ביום הזה מעניקה לאדם כוח לפעול כנגד אותם הזיכרונות שלא מאפשרים המשך חיים רגשיים. יום זה, הוא יום של חיבור מושלם.

כאשר ישנה מחלוקת בין צדדים שונים של חכמי ישראל, אין הדבר אומר כי אחד מהם טועה, והשני צודק לחלוטין, אלא אנו אומרים "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"[7]. שני בעלי המחלוקת ראו את המציאות באופן שונה, על פי הזוית ממנה הסתכלו על המציאות. בסופו של דבר, לא ניתן לקיים את כל הדעות- ובשל סיבה זו, נפסקת ההלכה לפי מי שקרוב יותר אל האמת הכללית.

לכן, ניתן לומר כי ראש חודש שבט וגם ט"ו בשבט הם ראש השנה לאילן, אלא שאנו מציינים את יום ט"ו בשבט כראש השנה למעשה. אך בפנימיות הדברים- שני התאריכים הם ראש השנה לאילן. עובדה זו מייחדת ימים אלה כימים מסוגלים לתפילה על פירות האילן. כמו כן, ימים אלה הינם ימים המסוגלים בעזרת תפילה או עבודת המידות לשחרר את הזיכרונות או החוויות שעוצרים עבור האדם את זרימת הזמן התקינה, את זרימת ההווה. הרי כל אחד מכיר ויודע את המצב בו הוא לכאורה "תקוע" באותו מצב, באותה סיטואציה, באותו דימוי עצמי שגוי, וכך האדם מוצא עצמו "דורך במקום", בתחושה של אי התקדמות ואי עליה למקומות אחרים. ראש השנה לאילן הוא הזמן להתנער מתחושות ומזיכרונות כאלה המשאירים את האדם במקום.

בחודש שבט, הטבע מתעורר לחיים. כל מה שגלום באדמה ובאילנות פורץ החוצה, כעין לידה חדשה של הארץ.

ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילן, וכל העבודה שלנו בו- נעשית מתוך תודעה, ומתוך בירור הנעשה באכילת הפירות. המיוחד שבט"ו בשבט בהיותו ראש השנה לאילן, מבוסס על הכוח הרוחני שיורד ומתחבר לכוח הפנימי הגלום באילן.

האור מגיע לשיאו בראש חודש שבט, ובט"ו בשבט, שכן בזמנים אלה, כפי שנאמר לעיל, כל הגלום באדמה ובאילנות פורץ החוצה, וכפי האמור- כעין לידה חדשה. הדימוי הזה הוא חשוב וחיוני, שכן הגאולה משולה ללידה חדשה[8], ולכן זמן פריחת האדמה משול לגאולת הארץ[9], שהרי זמן זה מגלה מחדש את תנובת הארץ הטובה. כך נאמר בשיר השירים, פרק ב': "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ".

את ראש השנה לאילן אנו חוגגים באמצעות אכילת פירות משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל- חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר[10], ופירות נוספים[11].

מהות הטוב והרע בימנו

צריך לדעת, כי ישנם במציאות הסובבת אותנו דברים המעורבים מטוב ומרע. זו הסיבה לכך שעץ הדעת לא נקרא "עץ הדעת את הטוב ואת הרע", אלא נקרא "עץ הדעת טוב ורע". זאת מכיוון שהכוונה היא לדבר המחבר בין הטוב לרע, הנמצאים בו יחד בערבוביה.

'דעת', היא גם מלשון חיבור וקישור[12]. כאשר האדם נתקל במציאות כזו, שהיא גם טוב וגם רע כאחד, ואין לו קריטריון וכלים עבור הבחנה ביניהם, הדבר פוגע בנפשו. דוגמא לדבר מורכב שכזה הינו הספק. מהותו של הספק היא דווקא החיבור בין אמת לשקר, בין טוב לרע. על דבר זה כבר אמרו חז"ל במסכת אבות[13] "עשה לך רב, והסתלק מן הספק".

הייעוד של האדם הוא לברר בין האמת והשקר, בין הטוב לרע. יכולת הבירור הזו היא ייחודית לאדם, ואינה קיימת אצל שאר בעלי החיים. בסיפור הבריאה, הנחש היה זה שגרם לאדם להיכשל בנקודה הזו. לאדם היה אסור לאכול מעץ הדעת, ועורמת הנחש הייתה בכך שהוא מצא את הדרך לגרום לאדם לאכול מעץ הדעת, להיכנס מבלי הכנה אל הספק. בפסוקים מובא שבגן עדן היו 2 עצים (מלבד שאר העצים)- "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"[14]. אולם, האיסור היה מוטל רק על עץ הדעת-

"וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"[15]. לאחר האכילה מעץ הדעת, האדם ואשתו הורחקו מגן עדן, מכיוון שלא עמדו באיסור שהוטל עליהם. הנחש ידע כי העיסוק בספק הוא ייעודו של האדם, אך לזה נחוצה הכנה ולמידה מראש- נגיעה בעץ החיים, דבר שהיה נותן לאדם את הקריטריון להבחין בין טוב לרע הנמצאים יחדיו בערבוביה. זו הייתה התוכנית האלוקית הראשונית, ולכן התורה אף מציינת כי "עֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן", דבר המדגיש את המרכזיות של עץ החיים, וכי עץ החיים אמור לבוא בהתחלה. אך היא השתבשה עקב עורמתו של הנחש, וכך הקריטריון האלוקי, האמיתי, לבירור הטוב והרע "פוספס" על ידי האדם הראשון (בשל עורמת הנחש), והאדם נשאר עם קריטריונים אנושיים לבירור חשוב זה[16]. האדם היה צריך להשתמש בקריטריון האלוהי ולא לקחת על עצמו להיות המחליט לגבי הקריטריון.

נתינת ציווי למישהו, היא פעולה המותנית בכך שיש למי שמקבל את הציווי תודעה של טוב ורע, תודעה של הבחנה. כלומר, האדם חייב להיות מסוגל להבין שכאשר הוא מקיים את המצווה הוא עושה מעשה טוב, ובעברו עליה הוא עושה מעשה רע[17]. התורה מדגישה את העובדה כי לאדם האנושי יש שכל רחב, עמוק וחריף, שהרי האדם היה מסוגל לקרוא לכל חיות העולם בשם- "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה"[18][19].

על פי מה שנאמר עד כה, אפשר להבין כי ישנו הבדל מהותי וגדול בין האדם שלפני החטא, ובין האדם שלאחר החטא. לפני החטא היה האדם כמלאך, שאין לו משיכה לרע כלל וכלל. אך לאחר החטא, האדם התחיל להסתכל על העולם במובנים של טוב ורע. הוא התחיל להתמודד עם דברים.

מכיוון שהאדם חטא, וביקש לעצמו חיים שכוללים טוב ורע (מה שלא היה בתודעתו לפני כן), חיים של התמודדות מתמדת, הרי שחייו, על כל המובנים הפכו להיות חיים של טוב ורע, של התמודדות. אפילו המציאות החומרית הפכה להיות זירת התמודדות עבור האדם- "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם",

"בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" וכו'. אפשר לראות תהליך זה ישירות בפסוקים:

"וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם"- שהרי, עד עתה האדמה הצמיחה לבד "כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל", אך עתה "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ".

יש לאדם משימה בעולם. המשימה ה יא לברור את הטוב מן הרע, ולפתור את הספיקות בעולמו. האדם חייב להשתמש בטוב הזה שנשאר בידו לאחר הבירור לצורך קיומו. אבל זה לא מספיק לאדם. האדם חייב גם להפוך את הרע לטוב, אך זה יתכן רק לאחר הכנה רבה, ומיומנות נרכשת לאחר שהאדם הפנים את היטב את הטוב שפגש בו, וכך קיבל את הכוח להתעסק ולכבוש את הרע.

"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". גירוש לא נשמע כשליחות מיוחדת. גירוש נשמע כעונש. כעת, במקום להתענג על ה' ועל זיו השכינה בגן העדן, האדם צריך להיאבק, לעמול, לעבוד קשה כדי להשיג את הצרכים הבסיסיים ביותר שלו- אוכל עבור קיומו, וזאת תוך כדי בירור של הטוב מן הרע. האדם נדרש פתאום לעקור ולנכש עשבים שוטים, קוצים ודרדרים רעים, לפני שיקצור את התבואה ויביא טרף לביתו. אך העניין לא נגמר בקציר- לאחר הקציר יש לדוש, לזרות, לטחון, לייבש, ללוש ולאפות- יחד עם עוד פעולות רבות הנדרשות אך בשביל המצרך הבסיסי- לחם לאכילה[20].

בתורת הקבלה, עץ הדעת טוב ורע מזוהה עם החלק הנגלה של התורה, עם ידיעת הפרטים וקיומם הטכני. עץ החיים, לעומת זאת, מזוהה עם החלק בתורה המברר את האוסר והמותר, את שנכון לעשות, ואת שאין נכון לעשות. בירור שכזה, הינו עבודת המידות- מה עושים, ומה אין לעשות. בחלק זה יש חובה לעסוק, שכן זו עבודת הבירור שעליה דובר לעיל- בירור הטוב מן הרע, עד שמעץ הדעת טוב ורע- יישאר רק- "עץ הדעת טוב", והרע יעלם. כדי להצליח במלאכה יסודית זו, אנו חייבים להחזיק חזק בעץ החיים, בעבודת המידות. זהו הרובד הבסיסי ביותר, הבירור בעניין עבודת המידות שלנו. כל בירור נעשה אך ורק בכוחה של עבודת המידות שלנו. אין זה משנה מה הדעה של האדם באיזה עניין, או מה התפיסה הרעיונית שלו- מה שמשנה זו עבודת המידות שלו בנושא. יכול אדם להיות הוגה דעות נפלא בנושא היחס לחלש, אך אם עבודת המידות שלו בנושא תהיה ברמה נחותה, הרי שהבירור שלו לוקה בחוסר קריטי. המשימה היא להתיישר לפי עבודת המידות, ולא על פי הדעות הרעיוניות שמסתובבות בראש האדם באופן תדיר.

אבל, צריך לדעת, שזו לא משימה פשוטה. משימה זו יכולה להיות כמעט בלתי אפשרית, שהרי הציות לצו אלוקי הוא דבר שאנו מתנגדים אליו מעצם הרעיון. העיסוק החשוף בשכל הישר והגלוי שבעבודת המידות יכול להיות דבר מחזק ונותן כח, אך עיסוק זה אין בו די כדי להעניק לאדם את הכוחות הדרושים כדי לעמוד ישירות מול הרע המתחזה לטוב, ולנצח. קשה מאוד "לחשוף" את הטוב הגנוז באמת בתוך מה שנראה כרע. בשביל מאבק שכזה יש להחזיק חזק בעץ החיים, מלבד עצם הידיעה שאנו מתעסקים באמת גדולה, של חשיפת הטוב בעולם. אין אלו "דיבורים באוויר". להחזיק בעץ החיים פירושו לעסוק בעבודת המידות ובפנימיותה. בחלק הזה אין מה להקשות או לתרץ, שכן מדובר בעניינים רוחניים נעלים, שמתוארים באופן פשוט על ידי הקבלה למעשים גשמיים, יומיומיים ופשוטים[21].

לימוד ועיסוק בפנימיות התורה ועבודת המידות, עשוי להעניק ולתת לאדם כוחות לבצע את המשימה המוטלת עליו- הבירור בין טוב לרע. כך יהיה לאדם קל יותר לבצעה בשלמות, מפני שלימוד כזה חושף בפניו כי הכל קשור אליו, אין דבר מנותק ממנו, הוא מחובר לבורא עולם, שאין עוד מלבדו[22]. עיסוק שכזה משובב את נפש האדם, ונותן לו כוח רב לעמוד בפני אתגרים רבים.

עץ הדעת טוב ורע- לפי הרמב"ם

בהקדמתו לפירוש מסכת אבות, הרמב"ם כתב חיבור העומד בפני עצמו, הנקרא "שמונה פרקים". חיבור זה מכונה בציבור "שמונה פרקים לרמב"ם". בספר זה הרמב"ם מגדיר היטב את המושגים טוב ורע. המונח "טוב", שהוא "דרך האמצע" שבין המידות של האדם, הנמצאת בדיוק בין "שימוש יתר במידה מסוימת" לבין "חוסר שימוש במידה מסוימת", שהרי, שימוש קיצוני באחת המידות הינו רע. לדוגמא- פזרנות קיצונית תגרום לאדם לאבד את כל הונו, וקמצנות קיצונית גורמת רעה גדולה לאדם. הנקודה בה שוכן ה"טוב", נמצאת בדיוק באמצע.

המונח "רע" פירושו, שימוש קיצוני באחת מן המידות. כאשר הדבר נעשה באופן כזה, שני הקצוות של המידה שבה עוסקים נחשבים לרעים באותה המידה (להיות פזרן קיצוני גרוע בדיוק כמו להיות קמצן קיצוני).

עיון בפסוקים בספר בראשית, פרק ב', פסוקים ט"ז וי"ז, יביא אותנו להבנה מחודשת ומעניינת, המחזקת את שנאמר עד עתה:

"וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

יש כאן סתירה גדולה בהבנת הפסוקים. מצד אחד, בפסוק הראשון הציווי הוא "מכל עץ הגן אכול תאכל", ואילו בפסוק השני ישנו איסור של אכילה מעץ הדעת, שהוא גם אחד מן העצים הכלולים בציווי הקודם. האיסור כל כך חמור, שהוא מלווה בעונש מוות- דבר הסותר לחלוטין את ההיתר הכללי מהפסוק הקודם. האם תיתכן סתירה כזו? או שמא הכוונה הנסתרת היא למצוא פתרון מתחת לפני השטח לבעיה שנוצרה, על בסיס הידיעה ששום דבר לא נברא לחינם, אלא אדרבא- להכל יש משמעות וחיוניות רוחנית[23], וכי הכל נברא באותה הבריאה בשביל תכלית אחת? אולי בעצם יש מקום לשני הציוויים הללו יחד, מפני שעץ הדעת שונה משאר העצים באופן משמעותי?

התשובה היא בהרמוניה השוררת בין החלקים השונים, בין עץ החיים לעץ הדעת.

בפסוק הראשון ניתנת, באופן עקרוני, היכולת לחיות בהרמוניה שלמה בגן עדן. ניתנת לאדם היכולת לחבר את כל חלקי המציאות- חומר, רוח, שכל ורגש, ולהביאם לזרימה משותפת בהווה של המציאות. עץ הדעת מסמל את האינטלקט, את המחשבה. ישנו פתגם ידוע- "ידע הוא כוח". זהו פתגם נכון, שאף מתריע על הסכנה הטמונה בידע כשלעצמו. כאשר כוח הידיעה מגיע עם זרימה בריאה של שאר הכוחות, הרי הדבר טוב. אך כאשר כוח הידיעה בא לבד, הוא עלול להוביל את האדם לכפירה ברעיון שהכל מאיתו יתברך, עד שעץ הדעת בעצמו הופך עבור האדם לאלוקים[24]. האדם בעצמו עשוי ליפול לתחושת גאווה והרגשת אלוקות עצמית של הדעת, ובכך להכנס למסכת מחשבות של "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"[25], וכך לשכוח את הבורא שמעליו. זו הסכנה הגדולה הטמונה בעץ הדעת. ברעיו הזה מודגש ביתר שאת המסר החשוב של החג הזה, שהוא בעצם עניינו של האיזון והבירור בין הטוב לרע- דרך האמצע.

מסר זה מופיע כמעט ישירות בפסוק- "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". יש לדעת כי בגמרא, במסכת ראש השנה[26] מוסבר כי המילה "כי" יכולה להתפרש בארבעה מובנים, ארבע לשונות: אי (=אם), דילמא (=שמא), אלא, דהא (=שהרי).

הפסוק הנ"ל יכול להתפרש כך- אל תאכל מעץ הדעת טוב ורע, אלא אם ביום אכלך ממנו מות תמות. כלומר, מדובר בתנאי- אל תאכל מעץ הדעת, כל עוד האכילה הזו גורמת לך למות.

כך שבעצם, היה על האדם לאכול מעץ הדעת, אך כיצד? הרי נאסר עליו לאכול ממנו אם הדבר היה גורם לו להתפרק אל מול הספק, למות אל מול הרע? אלא, שהיה לאדם פתרון אחר. הוא יכל לאכול מעץ החיים תחילה, ורק לאחר מכן, לאחר שאחז ואכל מעץ החיים, יוכל לאכול מעץ הדעת.

החטא של אדם הראשון היה לפתח את תחום הדעת, את האינטלקט, לפני שפיתח את תחום הרגש, את האינטליגנציה הרגשית שלו. אכילה מוקדמת, ללא הכנה מראש, היא דבר מסוכן. מי שמתמלא בדעת לפני שבנה את חייו הפנימיים העמוקים, עשוי להיפגע באופן משמעותי בתחומים שונים בחייו.

למדנו כי ישנה סתירה פנימית בהשגת הדעת. את הסתירה הזו רואים גם בדברי שלמה המלך, החכם באדם: מצד אחד- "יוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"[27], ומצד שני- "מתלא אמר (=המשל אמר)  "דעת חסרת מה קנית, דעת קנית מה חסרת"[28].

צד אחד מסמל את השימוש בעץ הדעת לפני עץ החיים, ואילו השני מסמל את השימוש בעץ החיים לפני עץ הדעת.

שני המסרים הללו מלמדים את שנאמר כבר, שיש לפוס ולאכול מעץ החיים לפני עץ הדעת.

חשוב מאוד לדעת ולזכור, כי באותה המידה שיש להקדים את עץ החיים לעץ הדעת, כך גם אין למאוס בעץ הדעת לאחר עץ החיים. יכול אדם לומר- "אני, די לי רק בעץ החיים, ומה לי בצרות של עץ הדעת?" זו גישה פסולה, שהרי מדוע אכלת מעץ החיים, אם לא כדי לקבל את הכוח להרבות בדעת, ולבצע את משימת בירור הטוב מהרע באופן הכי טוב שביכולתך? הרי ככל שירבו כלי הדעת, כך יתרבה בעולם שפע החיים הטוב[29]. אם ישנו אדם שזכה לעץ החיים, שזוהי עבודת המידות, מואס בדעת ומסתפק רק בעץ החיים לבדו- הוא מחלל את השם[30]. על עניין זה אמר משה רבנו "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם"[31]– חילול השם הוא לחשוב שבערות וחוסר הרחבת הדעת הם תנאים ליראת שמיים[32].

תיקון הבריאה באכילה

בשל אכילה שאינה נכונה, נתקלקלה כל הבריאה. העולם הנפלא הזה שהיה אז, עולם שכל כולו אור, נשבר. ניצוצות של אור התפזרו להם ברחבי כל הבריאה, ונשרו אף אל עולם הקליפות, אותם כוחות חיצוניים שליליים המכסים את הקדושה שבאה לידי ביטוי בעולם. הרע התערבב בטוב, והטוב התערבב ברע[33]. לכן כל המציאות הסובבת אותנו מורכבת מטוב ורע בערבוביה, ולנו אין כל בהירות וקריטריון ברור לגבי מהו טוב, ומהו רע. המציאות בה אנו נתונים והראיה שלנו לקויים, ונגועים בקליפות שונות ומשונות של תאוות, אגוצנטריות ורצון רק לקבל. על מציאות זו מקונן הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר"[34].

לפי זה, אם הקלקול נעשה באכילה, הרי שעיקר תיקון הבריאה יעשה באכילה. כפי שנאמר- ניצוצות רבים של אור נתפזרו בבריאה, והמשימה שלנו היא בירור הטוב מהרע, האור מהחושך, לאחר שהכנו את עצמנו כראוי. בבירור הניצוצות הללו, אנו נעשים שותפים פעילים בבריאה, ובחזרה אל עולם מושלם, שכולו אור וטוב. עיקר האכילה שלנו הוא בירור רוחני של אותם הניצוצות. כאשר אנו אוכלים מזון כשר, ומברכים עליו, אנו משחררים את הניצוץ הכלוא באותו המאכל, ומעלים אותו במדרגה- מהחלק הבהמי שבנפש האדם, לחלק הרוחני[35]. במקום זה, הניצוץ הופך לחלק טהור, שמגיע אלינו, ועוזר לנו במלחמה ביתר הרע, שהוא הגורם לעכבות ולזכרונות מהעבר להיות חלק מאישיותנו, ולהעיק עלינו. לעומת זאת, אם אנו אוכלים בלא ברכה, אזי אותו הניצוץ נשאר כלוא ונחות, והוא יורד ומוריד אותנו איתו יחד.

לגבי מאכלים האסורים באכילה- הרי שהניצוצות שבהם אינם שייכים אלינו. אין הם בתחום "שליטתנו", ואין אנו נוגעים בהם. אין לנו ידיעה מדוע הקב"ה לא אפשר לנו לאכול מהם, ואין לנו היכולת לברור ולהעלות את הניצוצות הללו.

הקבלות קבליות

הקבלה מחלקת את צורת העץ לארבעה חלקים עיקריים- השורשים, הגזע, הענפים והפירות. השורשים מסתתרים ומתעמקים מתחת לאדמה, ושפם הם יונקים את החומרים החיוניים עבור העץ. הגזר מהווה את עיקר העץ, את עיקר הגוף והוא המצמיח אותו כלפי מעלה. הענפים, הם המתפשטים לצדדים, מפתחים ומצמיחים עלים שמנצלים את אנרגיית האור ליצירת תזונה נוספת וחשובה לעץ. לבסוף, מגיע הפרי, אשר העץ מפיק בכדי לאפשר לאחרים להיזון ממנו.

כאשר באים לערוך הקבלה בין החלקים הללו לחלקי האדם השונים, יש צורך בשימוש במודל, בדוגמא מתווכת. בקבלה, המודל המקובל הוא של ארבעת העולמות- אבע"ה- אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. זהו מבנה המתאים במיוחד לצורך ההקבלות הקבליות.

ארבעת העולמות מחולקים לשתי קבוצות- האצילות והבריאה, המייצגים את הנסתר והנעלה במערכת, ואילו היצירה והעשייה מגלמים את הארצי והנגלה לעין. הרובד הראשון, הנסתר והנעלה ביותר ב"צמיחתו" של האדם, הוא שורש נשמתו. כך, כשם שהעץ יונק מהאדמה את המצרכים החיוניים עבורו, באותה מידה האדם יונק את מקור חייו והשראתו מהמקור הפנימי-רוחני של נשמתו, וכשם ששורש העץ נעלם מעין כל, מלבד בעצים מיוחדים, כך גם שורש הנשמה הוא בלתי מושג או מורגש על ידי האדם, והוא מסתתר לו מחוץ לטווח ההשגה האנושית. רק יחידי סגולה מסוגלים להרגיש את השורש שלהם[36]. ברמת השורש- אישיותנו היא רק זרע קטן וזעיר שעוד לא מומש, מין גרעין בו טבועים כוחותינו ומאפייננו כפוטנציאל.

זהו השורש. כאשר הוא נובט, צומח ומקבל נפח, עובי ויציבות, הוא הופך לגזע. הנמשל לכך אצל האדם הוא אישיות מגובשת ויציבה, היונקת מהשורש, אך ממשיכה לפתחו במעגלי החיים ההולכים ומתרחבים כגזע עץ, עד שהאדם הופך מנקודה לשטח שלם, המקשר בין ארבעת העולמות. השורש הוא כנגד עולם האצילות, והגזע הוא כנגד עולם הבריאה. שני עולמות אלה מגלמים, בהתאמה, את המח ואת הלב בקבלה, ואלו ספירות החכמה והבינה[37], וזאת משום שהשורש, שהוא המח של הצמיחה, הוא רק הפוטנציאל, הרעיון המופשט של הנשמה, ואילו הגזע הוא בחינת הלב- משום שהגזע הוא המחדיר חיים ורגש באותו רעיון מופשט, והוא המתחיל לפתחו לכדי ישות ממשית, מורכבת ובעלת ממשות. שני הרבדים הללו, בעיקר הראשון, אך גם השני, מבטאים את ההבשלה הפנימית בנפשו של האדם. הכל משתנה כאשר הוא מתחיל לשלוח לעולם ענפים, יוצר קשרים עם העולם שמסביב, יוצא מתוך עצמו החוצה. שלית הענפים מתבטאת בכך שהאדם הולך למקומות שונים, מתנסה בחוויות שונות, יוצר מגע עם אנשים אחרים- בתחילה כדי ללמוד מהם, כאותה הפעולה שעושים העלים, הפוטוסינתזה בין העץ לאור השמש. זהו תהליך הפוך מהשורש, שהרי הוא מקבל מהפנימיות (האדמה) לתוך עצמו, ואילו העלים מקבלים מהחיצוניות (אור השמש, אנשים ומקומות אחרים). השלב המדובר הוא המקביל לעולם היצירה, בו האדם שולח ענפים, ויורד לעולם הגשמי, החומרי.

השלב האחרון בצמיחת הנשמה, וירידתה אל המציאות הסובבת אותנו, היא בהפקתה פירות אשר אותם היא נותנת לעולם. הפירות מתבטאים בעיקר בצורה של מצוות ומעשים טובים, המזינים ומעשירים את החברה והסביבה. זוהי, התכלית והמטרה הנעלית ביותר של הנשמה- לרדת עד קרקע המציאות, ולהפרות אותה. שלב זה מתבטא על ידי עולם העשייה. פירות האדם הם בעצם העתקים, שכפולים מרוכזים של אישיותו, אשר דרכם הוא מפזר ומפיץ בעולם את זרעו הרוחני, את פירותיו המתוקים. בניגוד לעולמות האצילות והבריאה, שהם עוסקים בנסתר שבנשמה, בין עולמות היצירה והעשייה יש פחות קשר, הקשר יותר רופף. עניין זה משקף את העובדה כי הפירות ניתנים להפרדה ול"קצירה" מהענפים, ולמסירתם לזולת.
ישנו פער בין העולמות הנסתרים והגלויים יותר. בגלל הפער הזה, יש לנו נטייה שלילית לנתק ביניהם- להתנסות בחוויות, לשלוח ענפים, "לצאת אל העולם", ולהפיק שלל פירות לזולת- בצורה של מעשים, דיבורים, יצירות אמנות וכו'. אבל, לעיתים קרובות, ולמרבה הצער מדובר ברוב המקרים, הדברים הללו אינם חדורים וקשורים כלל וכלל בשפע הגדול ונפלא שמייחד אותנו, של שורש וגזע נשמתנו.

הייעוד הפנימי של ט"ו בשבט הוא "לטעת" אותנו מחדש באדמה הרוחנית השייכת לנו, להכניס בנו את המהות הפנימית, הנסתרת שלנו, לתוך החיים הגלויים שלנו. הדרך שלנו להבין ביטוי זה היא על ידי הכנסת ושילוב הרבדים הנסתרים, בתוך הרבדים הנגלים.

בט"ו בשבט, עלינו לשוב ולהיות ראויים להשוואה לעץ השדה, שהפירות הכי חיצוניים שלו, נובעים ונוצרים באופן ישיר ביותר מהשורשים הכי עמוקים שלו.

ט"ו בשבט שמח!

סדר ט"ו בשבט- מתחילים לברך…

את שולחנות ההסבה עורכים בצורת ח', כאשר הם מכוסים במפות חגיגיות, ועליהם- קעריות עם פירות יבשים וטריים משבעת המינים, נרות בפמוטים, יין לבן ואדום וכוסיות יין.

וִיהִי  רָצוֹן  מִלְּפָנֶיךָ   יְיָ  אֱלֹוהֵינוּ  וֶאֱלֹוהֵי   אֲבוֹתֵינוּ,  שֶׁבְּכֹוחַ  סְגֻולַּת אֲכִילַת  הַפֵּרוֹת  שֶׁנֹּאכֵל  וּנְבָרֵךְ   עֲלֵיהֶן  עַתָּה, וַאֲשֶׁר נֶהֱגָה   בְּסוֹד שָׁורְשֵׁיהֶן  הָעֶלְיוֹנִים  אֲשֶׁר  הֵמָּה תְּלוּיִים בָּם, לְהַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶן שֶׁפַע רָצוֹן  בְּרָכָה  וּנְדָבָה, וְכָל   הַנִּיצוֹצוֹת  שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ  עַל  יָדֵינוּ  אוֹ  עַל  יְדֵי   אֲבוֹתֵינוּ,

וּבֶעָווֹן  אָדָם   הָרִאשׁוֹן  אֲשֶׁר  חָטָא  בְּפֵרוֹת  הָאִילָן,   עַתָּה יָשׁוּבוּ    להכלל   בְּעֹז  הָדָר  עֵץ  הַחַיִּים,  וְיוּסַר  מֵהֶם  כָּל רַע,  בְּכֹוחַ שִׁמְךָ  הַגָּדוֹל  הַיּוֹצֵא  מִפָּסוּק  חַיִל  בָּלַע  וְיַקִיאֵנוּ וְיָשׁוּב הַכּוֹל לְאֵיתָנוֹ הָרִאשׁוֹן, וְלֹא יֻדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, כִּי אַתָּה יְיָ  לְבַדְּךָ  מְקַבֵּץ  נִדְּחֵי  יִשְׂרָאֵל:  וּבְכֵן  אֶת צֶמַח  דָּוִד  עַבְדֵּךְ

מְהֵרָה   תַּצְמִיחַ   וְקַרְנוֹ  תָּרֹם   בִּישׁוּעָתְךָ.

שבעת המינים בהלכה ובברכות

בהלכה היהודית התייחד מקום רב לשבעת המינים. פירות שבעת המינים נחשבים לחשובים יותר מפירות אחרים. מכיוון שכך, חלק ניכר מברכות הנהנין על המזון כפופות לחשיבותם וקדימותם של פירות שבעת המינים. סימן לברכות וסדר קדימותן ניתן באמצעות ראשי התיבות : מג"ע א"ש.

מוציא ומזונות – ברכות המוציא לחם מן הארץ ובורא מיני מזונות, נאמרות על מיני מאפה העשויות מחמשת מיני  הדגן – החיטה, הכוסמת, השיפון, השעורה ושיבולת השועל. כאשר מונחים על השולחן מיני מאפה, יש לברך על המאפה ורק לאחר מכן על הפירות האחרים. אם המאפה הוא לחם, חלה, לחמנייה או פיתה, יש לברך ברכת המוציא ורק לאחר מכן על הפירות. כאשר הפירות הם חלק מהסעודה, אין צורך לברך עליהם כלל, שכן ברכת המוציא מתייחסת לכל הסעודה ולא לפת בלבד ופוטרת את כל שאר המאכלים והמשקאות מחובת הברכה. אך אם הפירות אינם חלק מהסעודה, יש לברך עליהם לאחר ברכת המוציא.

יוצא דופן הוא היין, שברכת המוציא אינה פוטרת מלברך עליו את ברכת בורא פרי הגפן, עקב היותו המובחר שבמשקאות.

אם המאפה הוא עוגה, עוגייה, כעכים, מציות ודומיהם, יש לברך עליהם ברכת בורא מיני מזונות לפני שמברכים על הפירות את ברכתם הראויה. זאת משום שהם המובחרים ביותר מבין שבעת המינים.

גפן– ברכת בורא פרי הגפן – היא הברכה השלישית בחשיבותה, לאחר ברכות המוציא ומזונות. היא נתייחדה ליין, עקב היותו משקה מובחר ומשבעת המינים. כאשר על השולחן משקאות שונים, יש לברך תחילה בורא פרי הגפן, וברכה זו פוטרת את הברכה על שאר המשקאות. אולם, כאמור, ברכת בורא מיני מזונות קודמת לברכת בורא פרי הגפן.

עץ – ברכת בורא פרי העץ – נאמרת על פירות האילן. גם לגביה קיימים דיני קדימה מיוחדים: כאשר פירות שבעת המינים מונחים על השולחן עם פירות אחרים במטרה לאוכלם, יש לברך את ברכת בורא פרי העץ עליהם ובכך לפטור את הפירות האחרים.

רק לאחר מכן מגיעות הברכות על מאכלים שאינם משבעת המינים:

אדמה – בורא פרי האדמה, הנאמרת על ירקות ופירות חד-שנתיים כבננה.

ושהכל – ברכת "שהכול נהיה בדברו", נאמרת על מוצרי מזון שאינם מן הצומח או שצורתם הטבעית כצומח שונתה ללא הכר.

לעניין סדר ט"ו בשבט

תפקידו של סדר ט"ו בשבט הוא בעיקר לשחרר אותנו מהעכבות ומהזיכרונות שאוחזים בנו, ולא מאפשרים לנו תנועה חופשית עם ההווה, והתקדמות אישית.

בסדר נכללו שבעת המינים, וארבע כוסות יין, ששולבו בין סוגי היין- יין אדום ויין לבן.

בכל שלב בסדר, שתו כוס בצבע אחר.

הכוס הראשונה, כולה יין לבן. כוס זו מסמלת את הטבע הרדום.

הכוס השנייה, רובה יין לבן, ומיעוטה אדום. כוס זו מסמלת את הצמיחה המתעוררת.

הכוס השלישית, מחציתה יין לבן ומחציתה אדום. כוס זו מסמלת את המאבק בטבע בין ימות הקור והגשמים, לימות האביב.

הכוס הרביעית, כולה יין אדום. כוס זו מסמלת את התגברות האביב והפריחה על הקור.

חלופי הצבעים מבשרים, אם כן, את חילופי עונות השנה בטבע. המשמעות הרוחנית של הסדר הייתה להוסיף כוח ותעצומות לטבע ולאילנות, כך שהצמיחה בטבע הארץ-ישראלי לא תיפסק.

סדר ט"ו בשבט

התמהיל של סדר ט"ו בשבט מכיל חיבור אל עולם העשייה, שאלו הם הפירות שעל השולחן. ברגע שמברכים עליהם, התהליך הרוחני מתחיל להוציא מהפרי את הכוח הפנימי הטמון בתוכו, כפי שהוסבר ארוכות במאמר לעיל.  עם הכוח הפנימי הזה שיוצא מהפרי, יוצאים גם העכבות של המברך והשומעים, שנמצאים במסכים, ושכלואים בזיכרונות העבר. כך, הם נפתחים לעולם היצירה, אשר שם מתחיל השינוי. משם ממשיכים לעולם הבריאה, ששם נעשה השינוי בפועל. והתמהיל הזה של סדר ט"ו בשבט מושך כוח רוחני  מעולם האצילות, וכך אנו משאירים את הכוח הפנימי שהפך לשלילי ברבות הזמן, ומנקים אותו בעולם הבריאה. באופן זה הוא חוזר אלינו ככוח פנימי חיובי, נקי ממסכים שמכילים חוויות ורגשות רוחניים שלא מאפשרים לגוף הפיסי ולנפש לחיות בהווה. הטקס מושתת על כך שעל ידי הברכות אנו מתחילים תהליך רוחני, כאמור, שהופך לתהליך עשייתי. זאת על ידי עבודה על המידות שלנו. מי שבוחר לעשות את התהליך- יהי רצון שבורא העולם יהיה בעזרו, ויסייע בעדו.

לא לשכוח לברך ברכה אחרונה

בָּרוּךְ אַתָּה יי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

על חמשת מיני דגן	על היין	על פירות משבעת המינים
עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה	עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן	עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ

וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֵם (נָא) יי אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וְעַל מִזְבְּחֶךָ. וְעַל הֵיכָלֶךָ. וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ. וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָּהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה.

כִּי אַתָּה יי טוֹב וּמֵטִיב לַכּל וְנוֹדֶה לְךָ עַל הָאָרֶץ

על חמשת מיני דגן	על היין	על פירות משבעת המינים
וְעַל הַמִּחְיָה.	וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן.	וְעַל הַפֵּרוֹת.
	על של א"י	על של א"י
	וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ.	וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ.

בָּרוּךְ אַתָּה יי, עַל הָאָרֶץ

על חמשת מיני דגן	על היין	על פירות משבעת המינים
וְעַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה.	וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן.	וְעַל הַפֵּרוֹת.
	על של א"י	על של א"י
	וְעַל פְּרִי גַפְנָהּ.	וְעַל פֵּרוֹתֶיהָ.

שיהיה לכולנו חג שמח ומבורך

מוקיר ומעריך

רבי דוד פינחס איפרגן

---

[1] על פי המשנה מסכת ראש השנה, פרקים א', ב', וראשיתו של פרק ג'.

[2] מובא בפירוש "העמק דבר" לחומש שמות, פרשת בא, פרק י"ב פס' ב'. וכמו כן מובא באגרות הראי"ה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, איגרת שע"ח- "כל זמן מאיר בתכונתו". באותו עניין כותב הרמח"ל בספרו "דרך השם" (פרק ד', אות ו'): "ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון".

[3] כמובא בספרים רבים, כדוגמת ספר "פרי עץ חיים" אותו כתב רבי חיים ויטאל, על פי האר"י הקדוש (שער ראש חודש חנוכה ופורים, פרק ג')- "להרח"ו ז"ל, דע עניין ראש חודש, וההבדל שבין שנה לחדש, והוא, כי החמה מקפת י"ב מזלות בי"ב חדשים, והם י"ב צרופי הויה". העניין מובא עוד בספרים רבים, כגון הספר "אוהב ישראל", שכתב הרבי מאפטא- "דהנה י"ב חדשי השנה הם נגד י"ב צירופי הוי"ה הקדוש כנודע מספרים הקדושים…". וכמו כן מובא הדבר בספר "מאור ושמש", אותו כתב הרב עפשטיין (שגם הוא, וגם הרבי מאפטא היו מתלמידיו של רבי אלימלך מליז'נסק), בפרשת בא- "או יאמר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וגו' בדרך רמז, כי חדשי השנה הם שנים עשר, כנגד י"ב צירופי הוי"ה.". הדבר מובא אף בספר השל"ה הקדוש (פרשת ויצא, חלק "תורה אור")- "כמו י"ב צרופי שם הוי"ה… ולעומתם י"ב חודש…".

[4] איננו כותבים את השמות כהווייתם, אלא עם איזה שהוא שינוי, כמו נקודות, או גרשיים, או שינוי אותיות, שכן אנו מצווים- "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות, פרק כ' פסוק ו'). זו הסיבה שנהוג לומר "השם" ולא את שמו של הקב"ה, שהרי אין לאומרו בלא סיבה מוגדרת.

[5] שהרי ידוע בספרים הקדושים, כי ישנם חמישים שערים (כלומר, מדרגות) של טומאה, וישנם חמישים שערים של קדושה. נהוג לומר שאדם "שוקע" במ"ט (49) שערי טומאה, כאשר הוא נמצא בשפל המדרגה הרוחנית. אין בנמצא המוכר לנו אדם שירד אל השער החמישים, מכיוון שמשער זה אין חזרה, והאדם נדבק כולו, ח"ו, בטומאה. על בני ישראל נאמר שבהיותם בארץ מצרים, שקעו במ"ט שערי טומאה, והקב"ה הוציאם מטומאתם, ונתן להם את התורה. עניין זה מובא בזוהר חדש, כרך א, חומש שמות, פרשת יתרו, דף נ"ב עמוד א'- " דודאי ישראל כד הוו במצרים אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין." (תרגום "בעל הסולם": "כי וודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט כוחות הטומאה, והקב"ה הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות".)

[6] משנה, מסכת ראש השנה, פרק א' משנה א': "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן- ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול- ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי- ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט- ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו".

[7] כפי שמובא בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג עמוד ב', וכן מובא במסכת גיטין, דף ו' עמוד ב'.

[8] כאשר הקב"ה מגיע לנחם את ארץ ישראל לקראת הגאולה, הרי הוא אומר לה (ישעיהו, פרק נ"ד פסוק א'): "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה".

[9] מובא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ח עמוד א', שכאשר הארץ נותנת את פירותיה בעין יפה, הרי זהו סימן מובהק וחד משמעי לגאולה- "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל ל"ו): 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל…'."

[10] "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים, פרק ח' פסוק ח').

[11] בספר "חמדת ימים" מביא את המנהג, לאכול שלושים מיני פירות שונים.

[12] עניין זה מובא בספר השל"ה (=שני לוחות הברית) הקדוש, בחלק מסכת פסחים, בהערת "הגה", פרק תורה אור- "דעת היא חיבור, כמו 'והאדם ידע את אשתו' (בראשית ד, א)".

[13] משנה, מסכת אבות, פרק א' משנה ט"ז- "רבן גמליאל אומר: עשה לך רב והסתלק מן הספק…".

[14] בראשית פרק ב' פסוק ט'.

[15] בראשית פרק ב' פסוק ט"ז-י"ז.

[16] להרחבה, יש לעיין בזוהר, חומש ויקרא, פרשת אמור, דף ק"ז עמוד א' (תרגום בהמשך)-

"הדא הוא דכתיב 'ועץ החיים בתוך הגן'- ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא, ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין, ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא, ומטב לביש ומביש לטב, ונחתו מעילא לתתא, ואתדבקו לתתא בשנויין סגיאין, ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין, הדא הוא דכתיב (קהלת ז): 'אשר עשה האלהים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים'. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי, כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש, זמנין לטב זמנין לביש, זמנין לרחמי זמנין לדינא".

תרגום בעל הסולם (המובא בסוגריים הוא חלק מהפירוש שבתרגומו של בעל הסולם): "ואחר כך נטו מדרך האמונה, ועזבו אילן היחיד העליון מכל האילנות (שהוא עץ החיים…), ובאו להתדבק במקום שמשתנה ומתהפך מאופן לאופן, ומטוב לרע ומרע לטוב (דהיינו, עץ הדעת טוב ורע), וירדו מלמעלה למטה, ונתדבקו למטה בשינויים רבים. ועזבו את העליון מכל, שהוא אחד, ולא נשתנה לעולם. זהו שכתוב, 'חשבונות רבים'. והמה בקשו חשבונות רבים וודאי (דהיינו, עץ הדעת שיש בו הרבה שינויים כנ"ל). אז נתהפך ליבם באותו הצד ממש, פעמים לטוב ופעמים לרע, פעמים לרחמים ופעמים לדין".

[17] שמונה פרקים לרמב"ם פרק ח-

"ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפיה ומבלי הכרח לו על כך. ולפיכך חויבה המצווה, ואמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע… ובחרת בחיים", ונתן הבחירה לנו בזה. וחויב העונש למי שיעבור, והגמול למי שישמע- אם תשמעו, ואם לא תשמעו."

[18] חומש בראשית, פרשת בראשית, פרק ב' פסוק כ'.

[19] וכמו כן מובא בעניין חוכמתו המיוחדת שיש לאדם, במדרש בראשית רבה, פרשת בראשית, פרשה י"ז:

"אמר ר' אחא: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את אדם הראשון, נמלך (=התייעץ) במלאכי השרת. אמר להם: 'נעשה אדם' (בראשית א' כ"ו). אמרו לו (=מלאכי השרת): אדם זה, מה טיבו? אמר להן: חכמתו מרובה משלכם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא לפניהם בהמה וחיה ועופות, אמר להן: זה- שמו, מה שמו? ולא היו יודעין. וזה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירם (=את החיות) לפני אדם. אמר לו: זה מה שמו? שור. וזה מה שמו? גמל. וזה מה שמו? חמור. וזה מה שמו? סוס. הדא הוא דכתיב (=הרי הוא שכתוב): 'ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וכו". אמר לו (=הקב"ה לאדם): ואת, מה שמך? אמר לו: אני נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? אמר לו: לך נאה להקראות ה', ואת הוא אדון לכל בריותיך."

[20] וכן מובא בתלמוד הבבלי מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד א':

"הוא (בן זומא) היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני."

[21] למשל, למתן צדקה ולנדיבות כלפי הזולת יש משמעות רוחנית עצומה. אפילו הקב"ה עוסק בגמילות חסדים. אבל דבר זה בא לידי ביטוי בפעולות גשמיות ופשוטות כמתן צדקה, והתנדבות לפעילויות חסד.

[22] על עניין זה כבר כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו "אורות הקודש", חלק ב', החיות העולמית, פרק י': "שלא יש (=אין) נשמה בודדת, גרגרית, גדועה, בהוויה כולה, אלא הכול מחובר, משורג וארוג".

[23] ותעיד על כך האמירה בתלמוד הירושלמי, בשורה האחרונה של מסכת קידושין, בפרק ד' דף ס"ו הלכה י"ב:

"ר' חזקיה (=אמר בשם) ר' כהן (=שאמר) בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת (=שראתה) עינו, ולא אכל".

[24] דבר זה כבר קרה עם הפילוסופים ביוון העתיקה, ובימי הביניים- החשיבה השכלית הואדרה עד כדי אלוקות, דוגמת "השכל הפועל" שהוזכר בדברי הפילוסוף בספרו של רבי יהודה הלוי "ספר הכוזרי". מרוב חשיבה שכלית, הורחק הבורא ממחשבתם של בעלי השכל, והפך להיות מושג ערטילאי ונשכח, עד כדי חוסר קיום.

[25] חומש דברים, פרק ח' פסוק י"ז.

[26] תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ג' עמוד א'- "דאמר ריש לקיש: 'כי' משמש בארבע לשונות: אי, דילמא, אלא, דהא".

[27] קהלת, פרק א' פסוק י"ח.

[28] מובא במדרש קהלת רבה, פרשה ז'.

[29] וכן נאמר בזוהר חדש, תיקונים, כרך ב' דף ע"ז עמוד א':

"ואילנא דעץ הדעת טוב ורע, צריך למעבד ביה פירוד בין טוב לרע הה"ד (שם א) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך"

תרגום: ואילן עץ הדעת טוב ורע, צריך לעשות בו פירוד בין טוב לרע, הרי שכתוב: "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך".

[30] ועל עניין זה כבר נאמר במשנה, מסכת אבות, פרק ב' משנה ה': "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". כלומר, אם אדם רוצה להיות חסיד, וירא חטא- אל לו להישאר בור, ועם הארץ. האדם חייב להחכים ולקנות הרבה דעת כדי להגיע למדרגות גבוהות.

[31] חומש דברים, פרשת האזינו, פרק ל"ב פסוק ו'.

[32] על עניין זה דיבר כבר רבי משה חיים לוצאטו בהקדמה לספרו החשוב "מסילת ישרים", כי נגרם חילול השם בכך שאנשים בטוחים שמי שמתעסק בענייני מוסר ויראת שמיים הוא וודאי אדם בור, שכן לכאורה רק אנשים בורים עוסקים בכך- "אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות העבודה, על האהבה, על היראה, על הדבקות, ועל כל שאר חלקי החסידות… ולא יישאר לימוד הדברים האלה וקריאת הספרים מזה המין כי אם אצל אותם שאין שכלם כל-כך דק וקרוב להיות גס (=אנשים חסרי יכולת אינטלקטואלית), שאלה תראה אותם שוקדים על כל זה ולא יזוזו ממנו, עד שלפי המנהג הנוהג בעולם כשתראה אחד מתחסד לא תוכל לימנע מלחשוד אותו לגס השכל."

[33] להרחבה, עיין הערה מס' 16.

[34] ישעיהו, פרק ה' פסוק כ'.

[35] העניין בא לידי ביטוי במחלוקת הלכתית מעניינת. בספר "כף החיים" נפסק, כי את ברכת האילנות, הברכה שמברכים אחת לשנה בחודש ניסן על האילנות המלבלבים, אין לברך בשבת, משום שבברכה זו בוררים ניצוצות, והרי בשבת יש איסור לברור. לאחר שנשאל- הרי אם כך, אסור יהיה גם לברך על האוכל בשבת, שהרי גם באכילה אנו בוררים ניצוצות, ובשבת אין לברור? והשיב, שבברכה על אכילת פירות ומאכלים אנו בוררים את הניצוצות מייד, ואנו מעלים את הניצוצות לאלתר, והרי מותר בשבת לברור לצורך מיידי, לאלתר, ולכן יהיה מותר לברך על פירות ומאכלים בשבת.

[36] כדוגמת רבי יוסף חיים, בעל ה"בן איש חי". כאשר ביקר בקברו של בניהו בן יהוידע, הרגיש כי שם שורש נשמתו, וכי הוא שייך לנשמתו של בניהו בן יהוידע הקבור במקום. מאז, ספריו הרבים שכתב נקראו על שמו של בניהו בן יהוידע, על בסיס הפסוק המדבר בשבחו של בניהו. מספריו- "בן איש חי", "בניהו", "בן יהוידע", "מקבצאל"- כל השמות הללו נמצאים באותו הפסוק.

[37] מובא בתיקוני זוהר, תקונא שבעין, דף קכ"ג עמוד א'-

"מוחא- חכמה. בינה- לבא, ובה לב מבין" (=מח- חכמה. בינה- לב, ובה הלב מבין).