ראש חודש אייר ול"ג בעומר

בס"ד

ראש חודש אייר:

בכל מאמר אנו מציינים ומרחיבים את העניין שלכל זמן ייחודי כמו ראש חודש יש את המשמעות והכוח הרוחני המתלווה אליו, וכי יש לנצל זמן זה שלא ישוב עוד בכוחו המיוחד. הפעם, נחרוג ממנהג זה. זאת משום שימי ספירת העומר הם אינם "ימי שגרה" כבכל יום. לא מדובר כאן בזמן רגיל הממשיך מיום ליום עד שמגיעים לזמן מיוחד כזה או אחר, לראש חודש או חג כלשהו, אלא מדובר על ימים מיוחדים בעלי ערך, כל יום עם העוצמה והייחודיות שלו, ולכל יום מימי הספירה יש את עבודת המידות המיוחדת לו, ורק לו.

שמו של החודש הוא אייר, שם בבלי. בתורה שמו של החודש הוא החודש השני, משום שניסן מוגדר כחודש הראשון. הוא אף נקרא בשם "חודש זיו", על שם שהעצים מתמלאים זיו ויופי בתקופה זו[1].

ראש החודש של אייר נמשך תמיד יומיים, ועל כן הכוחות בו הם גדולים מאוד[2].

בחודש אייר אירעו מאורעות רבים בעם ישראל, מאורעות אשר טבעו את חותמם בזמן, והשפעתם שבה וחוזרת מדי שנה ושנה. את העניין הזה מגדיר באופן מדויק הרמח"ל בספרו "דרך השם"[3]: "ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון".

מכאן, שיש לאדם יכולת רבה בחודש זה להפוך את מצבו ולהשתפר על ידי סגולת הימים הנוכחיים בחודש אייר.

בחודש ניסן עם ישראל יצא ממצרים. מדובר בניסים הגדולים ביותר שהיו בהיסטוריה האנושית, החל ממים שהפכו לדם, ועד לקריעה פיסית של ים סוף ומעבר של מיליוני אנשים בתוכו. זו לא עוד "תופעת טבע", זוהי התערבות אלוקית חסרת תקדים, והיא לא הייתה לחינם- הייתה לה תכלית.

ברור הדבר כי הבורא לא מעוניין בהפסקה סתמית של שיעבוד עמים, אלא הייתה כאן כוונה מסוימת מאוד ותוכנית כתובה מראש עבור עם ישראל. עם ישראל התעתד לקבל את התורה על הר סיני, ולזאת "התכוון המשורר". מעמד הר סיני הוא התכלית ליציאת מצרים, ואילו היציאה ממצרים הייתה רק האמצעי אל המטרה הגדולה- קבלת התורה במעמד הר סיני, אותה אנו חוגגים בחג השבועות, בתום ימי ספירת העומר, הימים בהם אנו נמצאים כעת.

יש רק בעיה אחת גדולה בכל התהליך הזה. הבעיה היא שעם ישראל שקוע עמוק בתרבות המצרית המקולקלת, כבר מאות שנים. עם ישראל שכח כבר מזמן מהי עבודת המידות, ואיך צוברים זכויות ומתקדמים. כאשר משה פוגש את הקב"ה בסנה הבוער, ומקבל את השליחות להוציא את עם ישראל ממצרים לאחר שנות עבדות רבות, הוא שואל את השאלה המתבקשת- "וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?"[4], האם יש להם זכות בכלל לצאת ממצרים? מה הסיבה ליציאה?

תשובתו של הקב"ה הייתה זו: "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ. וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"[5]. כלומר, האות (הסימן) של יציאת עם ישראל ממצרים, היה העובדה שהם יקבלו את התורה על "ההר הזה" (הר סיני)- הכוונה היא שלעם ישראל אמנם אין מספיק זכויות כדי לצאת ממצרים וכדי לזכות בניסים בסדר גודל כזה, אבל בעתיד הם יקבלו את התורה על הר סיני, ויתעלו- וזה עצמו שווה את כל היציאה ממצרים.

אז בעצם, עם ישראל יצאו ממצרים כמו, להבדיל, ילדים קטנים. אין להם באמת זכויות שהם צברו כדי שיעשו עבורם ניסים, וצריך לדאוג להם לכל עניין, אפילו למזון. אין להם תורה המכווינה אותם, והם עדיין שקועים בהשפעות שליליות מהתרבות המצרית.

לכן, ניתנה להם התקופה הזו, של ספירת העומר. עם ישראל היה שקוע במ"ט (49) שערי טומאה. ידוע בספרים הקדושים, כי ישנם חמישים שערים (כלומר, מדרגות) של טומאה, וישנם חמישים שערים של קדושה. נהוג לומר שאדם "שוקע" במ"ט שערי טומאה, כאשר הוא נמצא בשפל המדרגה הרוחנית. אין בנמצא המוכר לנו אדם שירד אל השער החמישים, מכיוון שמשער זה אין חזרה, והאדם נדבק כולו, חס וחלילה, בטומאה. עניין זה מובא בזוהר[6] (תרגום בסוף)- " דודאי ישראל כד הוו במצרים- אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין."

תרגום "בעל הסולם": "כי וודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט כוחות הטומאה, והקב"ה הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות".

אם כן, עם ישראל נמצא בארבעים ותשע מדרגות מתחת למה שהוא אמור להיות. כיצד מתקנים דבר כזה?

הבורא תכנן תוכנית מדויקת- עם ישראל יספור ארבעים ותשעה ימים, ובכל יום הוא יתעלה מדרגה אחת, כך שביום החמישים, יהיו עם ישראל ראויים לקבל את התורה כראוי.

בזוהר מובאת עובדה מעניינת ביותר- יום לאחר הקרבת קרבן הפסח, היו מקריבים את קרבן העומר, קרבן העשוי משעורים, שהם מוגדרים כ"מאכל בהמה". מרגע זה היו מתחילים לספור את ארבעים ותשעה הימים, ובתום ימים אלו, חוגגים את חג השבועות, בו מקריבים קרבן שנקרא "שתי הלחם", קרבן העשוי מחיטים, המוגדרים כ"מאכל אדם". הזוהר מסביר כי בארבעים ותשעה הימים הללו, עם ישראל התקדם ועלה עד למדרגת "אדם", שהיא מדרגה עליונה ביחס למדרגה הנמוכה בה היו, מדרגה בה עם ישראל מקריב קרבן המורכב ממאכל בהמה.

העתיד משפיע על העבר

לפי דברינו, נראה כי עתידם של בני ישראל הכריע את עברם. תפיסתם של בני ישראל את העבר וההווה משתנה אל מול כוחו של העתיד הגדול המתוכנן עבורם. זאת בתנאי, כמובן, שהם יממשו עתיד זה. אם בני ישראל לא יעבדו את האלוקים על ההר, כפי האמור- הרי שיציאתם הייתה לשווא.

הקב"ה מתחיל במהלך בן חמישים יום לעבר העתיד, כדי לבטל את השפעתם של העבר וההווה. הכוחות והכלים הרוחניים שעם ישראל מקבל באותם הימים חזקים לאין ערוך מרצף החיים הטבעי, היומיומי- כל מה שצריך לעשות, הוא לעזוב את מצריים, את המיצרים (מלשון מיצר, מקום צר) של כל אחד ואחד. זוהי סוג של "גלות", בה עם ישראל נע ונד במדבר, מדבר החיים, ללא בית וללא מזון. המזון היחיד שיש לעם ישראל מגיע מדי יום ביומו, ובכל יום אין לדעת אם מחר יהיה מה לאכול.

גלות היא כלי מאוד חזק לתיקון פגמים רוחניים[7].

הקב"ה מצווה על משה להודיע לבני ישראל כי יציאת מצרים היא אמצעי למטרה, כך שהם נדרשים לספור מיום צאתם ממצרים עד להגיעם אל היום הנכסף, יום קבלת התורה. ביום זה, הם ישיגו חירות רוחנית בנוסף לעצמאותם הגשמית.

על אף העובדה כי ימים אלה של ספירת העומר אמורים להיות ימי שמחה, הרי הם מוגדרים כימי אבל. לאחר חורבן בית שני, ואחר מותם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה, משום שלא נהגו כבוד אחד בשני. אמנם, היחסים שבין האדם למקום (הקב"ה) היו טובים, אך היחסים בין אדם לחברו היו רעועים וחסרי כבוד. "דרך ארץ קדמה לתורה"[8]– ללא המוסר היהודי, לא ניתן להתקדם ולו צעד אחד ברוחניות ולא ניתן לקבל כך את התורה.

פסח שני

בפרשת בהעלותך מובאת מצווה תמוהה ביותר. כאשר משה רבנו מוסר לעם את מצוות חג הפסח וקרבנו, שאלו את משה מספר אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח, מה יעשו בנושא. משה רבנו מקבל ציווי שאנשים אלה, וגם אנשים אחרים שיהיו במצב דומה (טומאה או בדרך רחוקה) של אי יכולת להקריב את קרבן הפסח- יהיה להם פתרון. הפתרון הוא חג "פסח שני", החל חודש לאחר חג הפסח בי"ד אייר. זהו תקדים מאוד מעניין, שהרי לא מצאנו חג חלופי לראש השנה, אם מישהו לא הספיק לשמוע תקיעת שופר, או חג נוסף עבור מי שלא הספיק להקריב קרבן בחג שבועות, אם כן מדוע נשתנה חג הפסח וקרבנו משאר החגים?

התשובה היא שבעם ישראל הייתה תפיסה ברורה, שמי שלא הקריב את קרבן הפסח לא נכלל בעם ישראל. מי שלא הספיק "לצאת ממצרים", לא יוכל לקבל את התורה, ואז הוא וודאי לא שייך לעם ישראל. איש אינו רוצה להיות "מחוץ למחנה". בהגדה של פסח כתובה חובתנו התמידית- "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואם האדם לא הקריב קרבן פסח (כשניתן), הוא לא קיים את זכירת יציאת מצרים וכאילו הוא נשאר שם, במצרים.

המעניין בכל הנושא הזה הוא, שהחג נקבע בהחלטתו של עם ישראל! בני ישראל הטמאים באותו הזמן באו בדרישה למשה רבנו[9]: "אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם. לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!"

חג הפסח נקבע על ידי הקב"ה בניסן, החודש בו הוא מתערב עבור עם ישראל במציאות, ומשנה עבורם את העולם. חג פסח שני נקבע על פי דרישת עם ישראל באייר, הוא החודש בו עם ישראל מתערב ומשפיע במציאות, ומשנה את העולם.

יש לדעת כי אדם שאינו טמא, ואינו נמצא בדרך רחוקה, ויש לו היכולת להקריב את קרבן הפסח במועדו, ועדיין אינו מקריב את הקרבן בזמן, הוא נענש בחומרה. המשמעות של ענישה זו בזמננו אנו היא לגבי אדם שיודע כי הוא מסוגל לעבוד על מידותיו, ולהתעלות באופן מסודר- אך אינו עושה כן, הוא מבטל את האפשרות לקבל סיוע אלוקי לצרכיו. מובן הדבר כי מי שיכול לעזור לעצמו ואינו עושה זאת, מי יעשה זאת עבורו? ואף על פי כן, ולמרות הכל, גם במקרים כאלה, התשובה של אדם אל בוראו מועילה ומעלה את האדם.

מנהגי ספירת העומר

נהגו ישראל שלא להתחתן, לא להסתפר או להתגלח ולא לשמוע מוסיקה עד ל"ג בעומר. אלו מנהגי אבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא, אשר במותם כמעט ונחרב העולם הרוחני של אותם הימים.

מנהגי לג' בעומר

ל"ג בעומר חל בי"ח באייר. שלושה מנהגים נקשרים ליום זה-
המנהג הראשון, הוא העלייה להר מירון, שם נמצא קברו של רבי שמעון בר יוחאי, מחבר ספר הזוהר הקדוש. ל"ג בעומר הוא יום פטירתו של רבי שמעון, ההילולא שלו.

המנהג השני הוא שילדי ישראל נהגו לצאת ליערות או לרחובות עם חץ וקשת. זאת משום שבימיו של רבי שמעון בר יוחאי לא נראתה קשת בענן. הקשת היא סימן רע, עוד מימי המבול של נוח. לאחר המבול, הקב"ה כרת ברית עם העולם, שלא להביא עוד מבול. כאשר הקשת מופיעה סימן הוא שיש חטאים בארץ, ואלמלא הברית היה בא מבול על הארץ. מכיוון שרבי שמעון היה בעל מדרגה כל כך גבוהה עד שהיה יכול לומר[10]: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה…", הוא הגן על דורו ובזכותו לא נראתה הקשת, ואפילו זכר לאיזה שהוא עונש לעם ישראל לא נראה בשמי הארץ. לאחר הסתלקותו של רבי שמעון, שוב אין העולם ראוי להינצל ממבול.

המנהג השלישי הוא הדלקת המדורות. בעת פטירתו של רבי שמעון, קרא לתלמידיו הקרובים, וגילה להם יסודות רבים בקבלה ובסודות הבריאה, הם הבסיס עליו מושתת עולמינו. בשעת פטירתו, הקיפה את מיטתו אש גדולה שהחלה לבעור בינו ובין תלמידיו. הדלקת המדורות היא לזכר אותה האש הגדולה, ויש אומרים כי הדלקתן היא כעין "נר נשמה" לנפטר, אלא שכפי שלנשמה רגילה אנו מדליקים נר אחד, הרי שעבור נשמתו הגדולה של רבי שמעון יש להדליק מדורה במקום נר.

לסיכום הדברים

יש להבין כי כל "עבר", ואף כל "הווה" יכול להשתנות על ידי העתיד. צריך לנצל אפשרות זו, על ידי התקדמות והשקעה. אם כעת האדם שקוע בתוך המיצרים שלו, בתוך מצריים שלו- הכל יכול להשתנות אם הוא מחליט כי הוא עובר שינוי, מתקדם ועולה, לקבוע לעצמו כי לאחר היציאה מהמיצר, ממצריים- הוא מקבל על עצמו "לעבוד את האלוקים על ההר". זה לא קל. צריך את היכולת המיוחדת לומר "נעשה ונשמע", גם אם מדובר בעניינים שהאדם עודנו לא מבין, גם אם עדיין אין לאדם את היכולת להכניס את כל כולו, עצמו ומחשבותיו אל תוך העשייה שלו, וזה עצמו קשה מאוד.

אני מאחל לכם שבחודש אייר, שבו יש את פסח שני, ל"ג בעומר ואת מרבית ימי ספירת העומר, נקדם את עצמינו נשאיר מאחור את עברנו ואת ההווה, ונעלה מעלה מעלה.

מוקיר ומעריך,

הרב דוד פינחס איפרגן.