יום הכיפורים

בס"ד

"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם, כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ, וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם".[1].

צום יום כיפור הוא מצווה מהתורה, אך רבים אינם מבינים מהי תרומתו של הצום, במה הוא מועיל? בכתבי רבי נחמן[2] מובא כי האדם מלא ברצונות שונים ומנוגדים. הבעיה היא שהרצונות הנובעים מהרוחניות הפנימית והטהורה מעורבבים עם רצונות הנובעים מהחומריות הגשמית של האדם, והם לא תמיד באים לידי ביטוי. למעשה, יום כיפור והצום ביחד מגלים לאדם את מהות המידה החסרה שלא מאפשרת זרימה, וכדי להכניע את הרצונות החומריים שבלב – אנו מתענים.[3] לדוגמא, אדם שאין בתוכו מידת החסד הוא לא יבין למה צריך לעזור, וכל עזרה שלו תהיה מלווה באחריות רגשית, כשהוא נפגע כי הוא לקח אחריות, אז הוא לא יהיה מוכן לעזור יותר וכך הוא יחיה בתסכול.

למעשה, כאשר אנו מתענים, אנו מעלים את כל הרגשות שבנו, גם הטובים וגם הרעים ואז מתגלה לפנינו החוסר של המידה שחסרה לנו. בצום אנו "מסירים" מעלינו את כוח התאוות שלנו ואנחנו נשארים עם הרצונות היותר עמוקים וטבעיים שלנו. כעת, רק כאשר האדם מקלף את השכבות החיצוניות שלו, אפשר להתחיל בתיקון.[4]

רק על ידי עבודה על המידות אנו מטמיעים את המידה החסרה ומשלימים אותה. אם עשה אדם איזו עבירה – עליו לעשות תשובה [5], הרי ידועה המחשבה בעולם שתשובה באה לכפר על עבירה, אך אם חסרה לאדם איזו מידה או מעלה, אנחנו לא מרגישים אפילו שזה חטא, ולמעשה זהו החטא הגדול ביותר, וזאת משום שהקב"ה נתן לו לאדם את הכלים היותר משוכללים והיותר מפוארים לפיתוח המידות, לשכלול המידות ולתיקון המידות, ולא השכיל לנצל את הפוטנציאל הטמון בו, אם האדם לפי כוחו היה יכול להגיע לאיזו מדרגה יותר גדולה ולא הגיע, זהו החטא האישי שלו.

מצאנו בחז"ל [6]: שוויתר הקב"ה על עוון עבודה זרה ושפיכות דמים, ולא מצאנו שוויתר על עוון ביטול תורה ותיקון המידות (לימוד תורה זה תיקון המידות), עוד אומרים חז"ל: כי כל העבירות שאדם עושה בעולם הזה, אפילו אם לא עשה תשובה בחייו, בעמדו ביום הדין לפני הקב"ה בעולם האמת, הרי נידונה הנשמה להיות מטוהרת ומכובסת בבית הכביסה עד שתזכה למנוחה השלמה, אבל כל זה אם אמנם עברה עבירה. אולם, אם חסרה לאדם מעלה, כמו לימוד תורה, או מעלות אחרות, כגון: מידת החסד והרחמים, מידת הענווה, מידת אהבת הרע (חבר), אהבת האדם, אהבת ישראל וכדומה, על זה לא יכולה להועיל לו שום כביסה, משום שפשוט הוא לא הגיע למעלת המידות הללו.

הסבא מקלם זצ"ל [7], נהג לומר שתפקידו של היצר הרע הוא להשאיר אותנו "בלי מודעות, נבערים מדעת וללא יכולת לנצל את הכוחות שהקב"ה העניק לנו, ואז אנחנו נשארים "פשוטים ורדודים". אין הכוונה חלילה על האדם התמים והפשוט שמחובר ומאמין בבורא עולם, אלא הכוונה שהאדם הזה שהוא נבער מדעת הוא לא משייך את עצמותו וכליו של הבורא לעולמנו, למעשה, זו צריכה להיות כל עבודתו של האדם בעולם הזה – לא לחיות חיים רדודים, חיי שעה, אלא לשאוף תמיד לעלות במדרגות יותר נעלות, מעלה מעלה.

כאשר מרגישים ויודעים שנמצאים לפני הקב"ה רק אז מכירים אנו בחטאינו, אבל אם לא יודעים ולא מרגישים שנמצאים לפניו, אז קיים רק חטא אחד והוא שברחנו מהקב"ה, שהתרחקנו ממנו. למה הדבר דומה? אמר החפץ חיים זצ"ל [8], שמעמדו של האדם הוא כמו של חייל הנמצא בצבא הוד מלכותו והוא לבוש מדים. אז ניתן למצוא עליו חטאים כגון: חסר כפתור, החולצה אינה מגוהצת וכדומה, על כל פגם אותו חייל נענש בחומרה או בסלחנות, אבל כאשר החייל מסיר את המדים ובורח מהצבא, אין עוד למצוא עליו חטאים מוגדרים החורגים מן התקנון הצבאי, אלא חטא אחד בלבד והוא הגדול בחטאים, והוא שהסיר מעליו עול מלכות וברח מן החובה הצבאית.

כך גם אנו, לפני מלך מלכי המלכים, אם אנו יודעים ומרגישים שאנו עומדים לפני הקב"ה ומקבלים עלינו עול מלכות שמים, הרי התקנון שזה המצוות שבין אדם לחברו, מחייבים אותנו להתנהג בהתאם ואנו נענים על כל חריגה ועל כל סטייה מן התקנון, ואז יש מקום למנות את החטאים ולבקש סליחה ומחילה כדי להפעיל את מידת הרחמים. אולם, כשאדם בורח מן המלכות, מתרחק ומסיר מעצמו את המדים המחייבים, אין עוד למנות חטאים, כי הוא מסובך בחטא אחד גדול של פריקת עול מלכותו.

רבן נסים גאון[9] בסדר הווידוי שלו אומר: "ריבונו של עולם, אם עמדתי לפרט את חטאי – הזמן יכלה והם לא יכלו", וזאת משום שעמד תמיד לפני הקב"ה. יש ללמוד מכך, שעיקר התשובה היא חשבון הנפש, אם אמנם יודעים אנו ומרגישים אנו כל יום, כל שעה ובכל מעשינו היומיומיים שאנו עומדים לפני הקב"ה, אז בוודאי נגיע למדרגה של "ושובו אל ה'". והכוונה היא לעלות במעלות המידות מעלה מעלה, כדוגמת מידת החסד ומידת הרחמים, ומידת האהבה, ואז האדם ראוי לעמוד לפני בורא העולם.

מוסיף ומפרש רד"ק [10]: " איני שואל מכם בתשובה, לא כסף ולא זהב ולא עולות ולא זבחים ולא דברי שפתיים ללא כיסוי, אלא, אלה אותן המידות שהתעלינו בהם ואנו חיים בהם בכל לבבנו ובכל נפשנו". "שובו אל ה' " הכוונה במעלות המידות, וקחו עמכם דברים אלה בהם תוכלו לשוב אל ה'. כל יום הכיפור עד נעילת השער "אנו מחוברים לפסוק לפניך, כשאנו אומרים על חטא שחטאנו לפניך…" אין אומרים: "על חטא שחטאנו ב…אימוץ הלב, ב…ביטוי שפתיים, ב…דיבורי פה, ב…הונאת רע" וכדומה, אלא אנו משלבים כאן תיבה חשובה, את המילה "לפניך", ואומרים "על חטא שחטאנו לפניך".

וכאן מתבקשת השאלה היסודית – כיצד לעמוד לפניו, לפני מלך המלכים, הקדוש ברוך הוא?

האם עומד אני כבן מלך לפני אביו המלך בגאווה ובביטחון ומבקש סליחתו של האבא מתוך ידיעה ברורה שהוא יסלח לי, שהרי רק לפני דקות מספר אמרנו "ויאמר ה' סלחתי כדבריך…", או שמא אני עומד לפניו בהכנעה מושפל וכאוב, בבחינת "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

ביום כיפור, בזמן בית המקדש, הכהן הגדול בקודש הקודשים היה מתפלל ומברך תפילה מיוחדת וזה הוא ניסוחה:[11]

" יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה (ללא גשם) גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים (אנשים ההולכים בדרכים ומתפללים שלא יהיה גשם, ואינם מתחשבים בציבור הצריך לגשם) לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אישה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה (ולא יסור השלטון מבית יהודה)"

נשאלת השאלה, זהו? רק פרנסה, שמירת השלטון וגשמים? מה עם הצלחה מדינית, גאולה, תיקון המידות, בריאות, לימוד תורה? חסרים דברים לבקש עליהם? אלא, נראה שהתפילה הזו מדויקת ביותר. הכוונה, אם ישנה פרנסה, ישנם גשמים, והשלטון הוא תקין, יציב והגון – הכול כבר מוכן לעולם מושלם, כל מה שחסר תלוי רק באדם עצמו.

מתוך תפילתו של הכהן הגדול במעמד הכי עוצמתי של השנה אנו למדים כי אף אחד לא יתקן בשבילי את המידות שלי, אף אחד לא ידאג לבריאות שלי אם אני לא אדאג לעצמי ואשקיע בעצמי, מי ידאג ללימוד התורה שלי אם אני לא פותח ספר? הכול תלוי בנו. כל מה שצריך זו תשתית ראויה, ומכאן האחריות מוטלת עלינו, מיום הכיפורים הזה, ועד ליום הכיפורים הבא.

מכאן, השנה לרשותנו, והיא תיראה כפי שאנו נעשה אותה.

 

בברכת כתיבה וחתימה טובה,

הרב דוד פנחס איפרגן שליט"א

נשיא עמותת "עולם חסד"

 

מאמר זה הנו לעילוי נשמת הרב יוסף דוד.

—————————————————

[1] ויקרא כ"ג, כ"ז- ל"ב.

[2] ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה קע"ט.

[3] זאת על פי הזוהר, פרשת אחרי-מות, דף מ"ח.

[4] זיכוך תכונות הנפש והטבת רגשות האדם, במטרה לעשותו לאדם שלם וטוב יותר.

[5] ביהדות, תְּשׁוּבָה היא תהליך של תיקון פנימי של האדם, עילוי מוסרי והטבתו, בכל מדרגה בה הוא נמצא, צדיק כרשע.

[6] ‏‏‏‏‏‏חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה‏)‏ ‏הוא כינוי למנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מאמצע תקופת בית שני (החל מתחילת תקופת הזוגות במאה ה-3 לפנה"ס)‏ועד לחתימת התלמוד הבבלי, בסוף המאה ה-6. חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה.

[7] רבי שמחה מרדכי זיסקינד זיו (תקפ"ד, 1824 – ח' באב תרנ"ח, 26 ביולי 1898), היה מגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר ומראשי תנועת המוסר, עמד בראש ה"תלמוד תורה" בקלם, התפרסם בכינוי "הסבא מקלם".

[8] רבי ישראל מאיר הכהן (כגן) מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ח 1838 – כ"ד באלול ה'תרצ"ג 1933) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו.

[9] רבי ניסים בר יעקב (סביבות 990 – 1057) כונה "אבן שאהין", "רב ניסים גאון" או "רבינו ניסים", היה ראש ישיבה בקירואן. חיבר מספר חיבורים על התלמוד הבבלי ועל עניינים תורניים נוספים.

[10] רבי דוד בן יוסף קמחי (רד"ק) (1160 – 1235) היה ראשון, מגדולי פרשני המקרא והדקדקנים של השפה העברית.

[11] מובא בפירוש המשניות לרמב"ם על מסכת יומא פרק ה' משנה א', על פי הגמרא במסכת תענית דף כ"ד עמוד ב'.