הלכות חג הפסח

בס"ד

"מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך".

למדו רבותינו ממדרש הפסוקים, שהחמץ בפסח אסור באכילה, וכמו כן הוא אסור בהנאה, שאפילו אם הוא אינו אוכל מן החמץ בפסח, אסור לו למכור את החמץ לגוי וכיוצא בזה, מפני שהוא נהנה במכירה זו.

• דין בדיקת חמץ:

אור לארבעה עשר בניסן שיחול השנה (תשע"ד) ביום ראשון בלילה (ליל יום שני), בודקין את החמץ לאור הנר. וצריך שיהיה הנר של שעווה, (או משמן פרפין מוקשה כפי שמצוי בזמנינו). ואם אין לו נר, אבל יש לו פנס קטן שיכול להכניסו למקומות שצריך לבדוק בהן כהוגן, מותר לבדוק עם פנס כזה בשעת הצורך. וחובה לבדוק בכל חדרי הבית אם יש שם חמץ, ואף אם ברור שלא אכלו חמץ מעולם באותו החדר חובה לבדוק בו, והוא הדין לגבי מרפסות, גינות, מכונית, וכל כיוצא בזה.

בגדים מכובסים, שהוכנסו לאחר הכביסה לארון הבגדים, אין חיוב לבדוק בכיסיהם אם יש שם חמץ, ואפילו אם הם בגדים של ילדים קטנים, הואיל ובוודאי נפגם אותו החמץ מחמת חומרי הכביסה, וחמץ פגום אינו נחשב חמץ לעניין האיסור בחג הפסח.

• זמן הבדיקה:

זמן הבדיקה הוא כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה, (ואם נאנס ואיחר זמן זה יכול לבדוק בברכה אף אחר זמן זה). ואסור לאכול סעודה של פת (לחם) או עוגה יותר משיעור כביצה (כחמישים וששה גרמים), קודם בדיקת חמץ, החל מחצי שעה קודם זמן הבדיקה, אבל פחות מכביצה מותר לאכול. ופירות וירקות וכן תבשיל אורז וכיוצא בזה מותר לאכלם אף יותר משיעור כביצה.

• מנהג עשרה פתיתים:

יש נוהגים להסתיר בבית עשרה פתיתים (חתיכות קטנות של לחם וכדומה) עטופים היטב, כדי שבזמן הבדיקה ימצאם הבודק את החמץ. ומי שנוהג כן יזהר לרשום את מקומן של פתיתי החמץ, כדי שאם לא ימצא אחד מהם, יוכלו אחר כך למוצאו על ידי הרשימה.

• ביטול חמץ:

אחר בדיקת חמץ, צריך לבטל את החמץ בפיו, שיאמר "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", (ובלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ"). וצריך שיאמר את נוסח הביטול בשפה המובנת לו, שאם לא כן לא יצא ידי חובת הביטול. ונוהגים לומר את נוסח הביטול שלוש פעמים לחיזוק העניין.

 

• ביעור חמץ:

ביום י"ד בניסן בבוקר, כלומר, בשנה זו (התשע"ד) ביום שני בבוקר, מבערים את החמץ עד סוף הזמן הראוי לביעורו. ( יש לנהוג לפי לוחות השנה המוסמכים לכך.)

• מכירת חמץ:

נהגו ישראל, ובפרט בעלי חנויות, מפעלים, מחסנים וכדומה, למכור את החמץ לגוי בערב פסח. וניתן לעשות מכירת חמץ באמצעות חתימה על "הרשאה" למכירתו, על ידי רבני בתי הכנסת שבכל מקום ומקום. ומומלץ מאד לעשות "מכירת חמץ" כנהוג, בפרט למי שרוצה להשאיר ברשותו מיני חמץ שחבל לו לאבדם, כגון משקאות יקרים וכדומה.

• היכן להניח את החמץ המכור:

המוכר את חמצו לגוי, צריך להצניע אותו בארון או בחדר מיוחד, ולציין על הארון שמדובר בחמץ. ועל ידי כך לא יבוא לידי מכשול בחג הפסח, ולאכול מן החמץ.

 

• רכישת מוצרים אחר הפסח:

כל הירא לדבר ה' לא יקנה לאחר הפסח שום מצרך שיש בו חמץ, אלא מבעלי מכולת וצרכניה יראי שמים שמכרו את החמץ שלהם לגוי, על ידי הרבנות המקומית, או על ידי גוף כשרות אחר, כנהוג.

 

• כלים הבלועים מחמץ:

אסור להשתמש בפסח בכלים שמשתמשים בהם בכל ימות השנה, שהרי הם בלועים מחמץ, מכיוון שבזמן שתבשיל חם נמצא בתוך הכלי, הרי דפנות הכלי בולעות ממנו טעם חמץ, ולכן יש להשתמש בכלים מיוחדים לפסח, שלא השתמשו בהם למאכלי חמץ, או להכשיר את כלי החמץ לפסח.

• מקום שאדם מתארח בו:

כשם שאדם צריך להיזהר בתוך ביתו כמו כן עליו להיזהר בכל מקום שהוא אוכל שם, שיהיה כשר בתכלית. ולכן מי שהולך להתארח אצל חברו בחג הפסח, או שהוא מתארח בבית מלון, עליו לכלכל דרכיו במשפט, שלא יבוא לידי מבוכה שתגרום לו לאכול במקום שאינו ראוי לו, ויזהר מראש כדי שלא יבוא ח"ו לידי מכשול.

• מהות החימוץ:

ענין החימוץ הוא שבהתחבר קמח דגן עם המים, ושוהה כך זמן מתאים, משתנה ההרכב הפנימי של הקמח ומתחיל להחמיץ, ומרגע שהחמיץ, אסור אותו החמץ בפסח באכילה ובהנאה, וכן אסור ליהודי להחזיק ברשותו חמץ בימות הפסח.

 

• קטניות:

אורז וכל מיני הקטניות, ובכלל זה אפונים, חומוס, שעועית, סויה, עדשים וכדומה, מותרים בפסח, כי אין חמץ אלא בחמשת מיני דגן, חיטה, שעורה, כוסמת, שבולת שועל ושיפון. וקטניות אינן מיני דגן, אלא מיני ירק.

אשכנזים: איסור גמור כל אכילת קטניות בפסח, אפילו אם יעשו "התרת נדרים". אשכנזי המתארח בבית ספרדי, והספרדי הכין עבורו מאכלים ללא חשש קטניות, מותר לאשכנזי לאכול בביתו ללא חשש.

ספרדים: לא נתקבל איסור זה כלל ולכן מותר להם לאכול קטניות. במידה והחמירו עם עצמם ואסרו אכילת קטניות, יכולים להתיר להם לאכול קטניות אם יעשו "התרת נדרים" כדין.

• כלי כסף:

כל הכלים שהשימוש בהם הוא בצונן, כלומר, שמשתמשים בהם רק למאכלים קרים, מותר להשתמש בהם בימות הפסח, ואפילו אם יש חשש שהשתמשו בו לפעמים בדבר חמץ חם,ודי בכך שישטפו אותם כראוי קודם לכן. משום שמאכלים צוננים אינם נבלעים בדפנות הכלי, וממילא אין לחוש שיפלטו אחר כך טעם חמץ במאכל. כגון גביע הקידוש.

דין הכשר כלים לפסח:

כל כלי, דרך ההכשר שלו היא כפי דרך השימוש בו, משום שכלל יש בידינו "כבולעו כך פולטו" ולפיכך כלי שדרך השימוש בו היא על ידי בישול, כגון סיר בישול, דרך ההכשר שלו היא כתשמישו, והיינו להגעילו, כלומר לטובלו, בתוך כלי עם מים רותחים. וצריך שיהיו המים רותחים בכלי ראשון, (כלומר, יש להגעיל את הכלי במים רותחים שנמצאין בכלי הראשון שבו הם רתחו, אבל אין להגעיל את הכלי בתוך מים רותחים ששפכו אותם מהכלי שבו הם רתחו לכלי אחר, כי כלי זה כבר אינו כלי ראשון, אלא כלי שני, ואין המים שבכלי שני רותחים דיים בכדי לגרום להפלטת מה שבלוע בתוך הכלי שמטבילים בתוכו.) ולכן סכינים וכפות וכיוצא בזה, אפשר להגעילם על ידי שיטבלם בתוך מים רותחים שבקומקום החשמלי, על ידי שיטביל תחילה צד אחד של הסכין ולאחר מכן את צידו השני. (ואם הידית של הסכין עשויה עץ אי אפשר להכשירה בהגעלה(.קודם ההגעלה יש לנקות את הכלים היטב לבל יישאר בהם שום שמץ לכלוך או חלודה.

שפודים שמשתמשים בהם באש בלא אמצעות נוזלים, צריכים ליבון באש ממש עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם, דהיינו עד שיאדים הברזל. וכן הדין ב"סיר פלא" שאופים בו עוגה חמץ על גבי הכיריים במשך כל ימות השנה, ההכשר שלו הוא רק על ידי "ליבון חמור" דהיינו ליבון על גבי אש עד שיאדים הברזל. ובסירים בדרך כלל הדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית ולכן בהכרח יש לקנות סיר חדש. אבל סיר שהשתמשו בו רק לבישול, יש לו הכשר כאמור על ידי הגעלה ברותחין.

החצובה, שהיא הברזל המונח סמוך לאש על גבי הכיריים, יש לנקותה ולהגעילה ברותחין. ואם עירה עליה מים רותחים מכלי ראשון, הוכשרה בכך. ומותר להשתמש בה בפסח.

החצובה, שהיא הברזל המונח סמוך לאש על גבי הכיריים, יש לנקותה ולהגעילה ברותחין. ואם עירה עליה (שפך עליה) מים רותחים מכלי ראשון, הוכשרה בכך. ומותר להשתמש בה בפסח. כלי חרס אין להם שום הכשר כלל ואף אם ילבנם היטב באש, לעולם הם עומדים באיסורם. וכלי זכוכית, אינם צריכים הכשר כלל.

יש להשתדל ככל האפשר שהכלים יוגעלו לאחר שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות בלי שימוש. ומותר להגעיל כלי חלב וכלי בשר בזה אחר זה, בתוך כלי גדול.

כלי פלסטיק, יש להם הכשר לפסח כדרך תשמישן, דהיינו שאם השתמשו בהם בצונן, די להם בשטיפה יסודית, ואם השתמשו בהם בכלי שני, דהיינו שיצקו לתוכם מאכלים חמים מסיר אחר, יש להם הכשר על ידי עירוי מים רותחים מכלי ראשון, וכפי שכבר הסברנו, שניתן לעשות זאת על ידי יציקת מים רותחים מהקומקום החשמלי ישירות על גבי כלי הפלסטיק.

דין השיש שבמטבח הרי הוא כדין השולחן, ואפשר להכשירו לפסח על ידי שיערו עליו מים רותחים מכלי ראשון אחרי ניקוי יסודי.

*** היות ודיני הגעלה מרובים מאד בפרטיהם ובפרטי פרטים, ראוי למנות בעל תורה להשגיח על הגעלת כלים.

 

• פירות יבשים:

אשכנזים- נוהגים שלא לאכול פירות מיובשים בפסח. משום שהיו נוהגים לייבש את הפירות בסמוך לפת לחם בתנור. ועוד, שהיו נוהגים (וכן נוהגים עד עתה), להדביק קמח על גבי התאנים לייבשן. ולכן אסרו לאכול פירות יבשים בפסח.

מנהג הספרדים ובני עדות המזרח- להקל באכילת פירות יבשים בפסח. אולם הזהירו הפוסקים להישמר מתערובת חמץ בתאנים מיובשות, וכן שלא לקנות בוטנים ואגוזים קלויים הנמכרים בשוק, אם אין עליהם השגחה מיוחדת לחג הפסח, שידוע שמערבים קמח במלח.

• אין להרים חמץ בפסח כשמוצאים אותו ברחוב, משום גזירת רבותינו, שמא יאכל ממנו.

 

סדר פסח:

"קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוציא מצה מרור כורך שולחן עורך צפון ברך הלל נרצה"

נהגו בכל תפוצות ישראל לנהוג בסדר ליל פסח, כפי שנדפס במחזורים ובהגדות. ובזמנינו מצויים בכל מקום ספרי "הגדה של פסח" מתוקנים שבהם מפורט היטב כיצד יש לנהוג בכל סדר ליל פסח.

 

• איזה יין לקנות?

היין שמברכים עליו "בורא פרי הגפן", בכל השנה ובליל פסח, צריך על פי ההלכה שיהיה יין שלכל הפחות רובו הוא מענבים ממש. (ויש מחמירים אף יותר). ויין שמעורבת בו כמות גדולה של מים וסוכר, אין לברך עליו בורא פרי הגפן, אלא שהכול נהיה בדברו, כשם שעל משקאות קלים מברכים שהכול נהיה בדברו.

• מיץ ענבים

מי שקשה לו לשתות יין בליל הסדר, רשאי לשתות "מיץ ענבים", ויוצא בו ידי חובת שתיית ארבע כוסות. והמחמיר לקחת יין דווקא, או לערב יין עם מיץ ענבים, תבוא עליו ברכה.

• כמה יין יש לשתות?

שיעור היין שצריך לשתות בליל הסדר הוא "ארבע כוסות", ולכל כוס שיעור "רביעית" אחת, שהוא שיעור שמונים ואחת גרמים לכל כוס בלי הפסק כלל.

 

• אדם חולה

אדם שקשה עליו מאד שתיית היין, והוא מקל לשתות רק רוב רביעית בכל פעם, יזהר בשתיית כוס שלישית או בשתיית כוס רביעית, לשתות שיעור רביעית ממש, כדי שיוכל לברך אחר כך ברכת על הגפן.

• אדם החולה בסוכרת נעורים, שאסור לו לשתות ארבע כוסות, לא ישתה ארבע כוסות, ואסור לו להחמיר על עצמו.

 

• מגיד

כשמגיע בליל הסדר ל"מגיד", יקראו כל בני הבית את ההגדה בתשומת לב ובכוונה. ומנהג מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה, שכל בני הבית (על פי הסדר סביב השולחן) היו קוראים כל אחד קטע אחד בקול רם, וכולם קוראים עמו בלחש. לא יאריך אדם יותר מדי ב"מגיד", מפני שיש להקפיד להגיע לאכילת האפיקומן (ב"צפון") לפני חצות הלילה. וגם מפני שכל בני הבית רעבים ומצפים לאכול. ולכן יסדר כל אדם לעצמו את הדברים שלא יאריכו יותר מדי ב"מגיד", ויאמרו דברי תורה בשעת "שלחן עורך", כשאוכלים.

 

• מוציא מצה

המצה שיוצאים בה ידי חובה בליל פסח, צריכה להיות מצה שנשמרה משעת קצירה. וזו היא שנקראת "מצה שמורה", כלומר, שמשעת קצירת החיטים השגיחו עליהם שלא תבוא בהם אף טיפת מים. ונכון מאד שאותה מצה תהיה עבודת יד, שנעשתה לשם מצוה. ומכיוון שבנקל עלולות לעלות שאלות חמורות בכשרות המצה, יש להיזהר מאד לקנות מצות אך ורק במקום שיש עליהם פיקוח על ידי גוף כשרות רציני. ובזמנינו מצויות ברוך ה' מצות עבודת יד (עגולות) אשר נעשות עבור ליל הסדר תחת השגחה קפדנית, וניתן לרכוש ממצות אלו לליל הסדר.

 

• "על אכילת מצה"

אין לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" אלא בליל הסדר, אבל בשאר ימי הפסח אכילת המצה אינה חובה, ולכן אין לברך עליה ברכה זו.

• שיעור זמן האכילה

את המצה יש לאכול תוך שיעור "אכילת פרס", ולכתחילה יש להיזהר לאכול כזית מן המצה תוך שיעור ארבע דקות לכל היותר. (ואם אינו יכול, יאכל תוך שיעור של כשבע וחצי דקות לכל היותר(.

• אכילת מצה בסדר:

בליל הסדר חובה לאכול סך הכל שלשה שיעורי "כזית" של מצה. וכל כזית הוא שיעור של קרוב לשלושים גרם מצה. ומכל מקום יש מקום להחמיר לאכול ארבעה שיעורים של מצה, או חמישה.

 

• יחץ:

בקערת ליל הסדר מניחים שלוש מצות, וכשמגיעים בסדר ליל פסח ל"יחץ", לוקח בעל הבית את המצה האמצעית מבין השלוש, ובוצע אותה לשתי חתיכות. ומניח את החלק הקטן בין שתי המצות, ואת החלק הגדול נותן לאחד מבני הבית שישמור אותה ל"אפיקומן".

 

• ה"כזית" הראשון:

כשמגיעים בסדר ל"מוציא מצה", לוקח בעל הבית את שלושת המצות המוכנות בקערת ליל הסדר, ששתי המצות השלמות מונחות מלמעלה ומלמטה, וביניהן מונחת המצה הפרוסה שחצה אותה לשנים כשהגיע ל"יחץ", ואוחז את המצות בידו ומברך "המוציא לחם מן הארץ", ולאחר מכן מברך "על אכילת מצה". ונוהגים שאחרי שמברך המוציא, שומט מידיו את המצה השלישית המונחת מלמטה, ומברך על אכילת מצה רק על המצה העליונה ועל המצה הפרוסה האמצעית. ובעל הבית אוכל כזית אחת מכל מצה.

נמצא שבעל הבית אוכל שני שיעורי כזית כבר באכילה זו. אחד מן המצה העליונה ואחד מן המצה האמצעית. אבל שאר בני הבית, שאין להם מספיק לאכול שני שעורים ממצות אלו שבידיו של בעל הבית, נותן להם בעל הבית מעט מכל מצה, ומצרף להם ממצות אחרות הנמצאות בשולחן עד שיגיעו לשיעור כזית אחד.

 

• הכזית השני:

לאחר מכן כשמגיע ל"כורך", לוקח "כזית" מן המצה השלישית שבקערת ליל הסדר, וכורכה עם כזית מרור (חסה), וטובלה בחרוסת ואומר: "זכר למקדש כהלל", ואוכלם ביחד בהסיבה. (כלומר, כשהוא מוטה על צד שמאל). נמצא שעד כאן אוכל בעל הבית שלש פעמים שיעור כזית, ושאר בני הבית אוכלים עד כאן שני שיעורים של כזית.

 

• הכזית השלישי:

כשמגיע בסעודתו ל"צפון", לאחר גמר כל הסעודה, אוכלים מן המצה השמורה אצל אחד המסובים ל"אפיקומן". ובעל הבית אוכל מאותה המצה שיעור "כזית" נוסף. (ולשאר בני הבית נותן ממצה אחרת שאיתו ומצרף להם מעט מן המצה שהיתה מוכנה מראש לאפיקומן). וגם מצה זו צריך שיאכלה בהסבה, וצריך להיזהר מאד לאכלה בהסבה, שאם לא אכלה בהסבה, לא יצא ידי חובתו ויצטרך לאכול כזית נוספת.

ויש מחמירים לאכול כ"צפון" כשיעור שני זיתים, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר למצה שהיו אוכלים עם קרבן פסח. נמצא שבעל הבית עד כאן אכל חמישה שיעורי כזית אם הוא מחמיר על עצמו, ואם לאו אינו אוכל אלא שיעור ארבע זיתים. ושאר בני הבית אוכלים ארבע זיתים אם הם מחמירים על עצמם, ואם לאו, אינם אוכלים אלא שיעור של שלשה זיתים.