דרשה לחג הפסח

פורסם על ידי הרב דוד איפרגן ב . קטגוריה: חגים ומועדים

הרעיון של חודש ניסן ובפרט ליל הסדר הוא שאדם מקבל הארה גדולה המאפשרת לו מחד לעמוד בניסיונות שאינו מורגל אליהם, ומאידך להכיל אורות שמקודדים בשפע שמגיע מהזיכרון של יציאת מצריים.

בחז"ל מובא כי "ניסן" הוא מלשון נס, משום שנעשו בו ניסים לישראל. אין הכוונה לניסים שהתרחשו במצריים, שהרי בכל יום מתרחשים ניסים, אלא הנס הוא שמבנה האישיות והמבנה הרוחני של האדם שאינם ערוכים לקבלת שפע שכזה, בכל זאת זכו לכך. לכן, גם אותם אורות מכונים "אורות מושאלים".

בכדי שאורות אלו יוכלו להיספג ולשנות במבנה הרוחני והאישיות של האדם, יש לנו ימים המכונים "אתערותא דלתתא" (תרגום: התעוררות מלמטה). ימים אלו הם 49 הימים של ספירת העומר, בהם האדם, בעצם עבודתו על המבנה האישיות שלו, סופג בתוכו את אותה הארה שקיבל מלמעלה בליל הסדר, על מנת שיקבל אותה מחדש בחג מתן תורה, 50 יום לאחר הפסח.

ועכשיו, ננסה לספוג את האור הגדול של ליל הסדר על ידי לימוד ופירוש ההגדה של פסח, כדי שתודעתו של האדם תפתח את שעריה ותספוג בתוכה את "האורות הגדולים" של חודש ניסן ובפרט ליל הסדר.

מהי בעצם ההגדה של פסח?

מקבץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים כדי להודות להקב"ה, מכונים "הגדה", מלשון היגד – אמירה כפי שכתוב בפסוק "והגדת לבנך".

אחד הדברים המיוחדים בקריאת ההגדה שהקידודים שבתוכה מתאימים את עצמם לתדרים של התודעה, כך שלא חשוב מי קורא את ההגדה של פסח – ילד קטן, מבוגר, או אדם רוחני, האורות שמקודדים בתוכה נספגים בהתאם לרמות התודעה שלו ולמבנה האישיות שלו, וכל זה קורה בלילה הראשון של חג הפסח כשיושבים מסביב לסעודת החג, על מנת לצאת ידי חובת מצוות "והגדת לבינך" וסיפור יציאת מצרים.

נאמר בהגדה "כנגד ארבע בנים דיברה התורה תם רשע חכם ושאינו יודע לשאול….. ושאינו יודע לשאול את פתח לו", כלומר, בעצם אנחנו פותחים את השיחה עמו ובזה מתקיימת מצוות "והגדת לבנך". ועל גבי אלו נשאל על עצם תוכן פשטם של הכתובים.

לפני שחודש ניסן "חווה" בתוכו מבנים של גאולה ואמונה, תאריך בריאת העולם היה בכ"ה באלול ובר"ח תשרי. אך לאחר גאולת מצריים, חודש ניסן שהיה עד כה החודש השביעי ממניין שמונים מתשרי, הופך להיות מעתה החודש הראשון, ככתוב 'החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה'. ולכאורה, נשאלת השאלה והרי בריאת העולם הייתה 2500 שנה לפני צאת בני ישראל ממצרים, מה מיוחד בזה שעם ישראל יצא ממצרים וביום א' בניסן בפרט, שיישנה את מניין החודשים, כך שנתחיל לספור מחודש זה את חודשי השנה, באופן זה שחודש ניסן נהיה לראש החודשים?

ברצוננו להדגיש ששאלה זו מתייחסת ספציפית ליום ר"ח ניסן, שכן נקודת השינוי של מבנה הזמן אינה הופכת להיות ט"ו בניסן אלא יום א' בניסן, שהוא היום ההופך להיות ראש חודשים, ראשון לחודשי השנה.

למעשה, ביום א' בניסן התחוללו להם מספר מאורעות גדולים המהווים ציוני דרך. מובא בגמרא שבת פ"ז עמוד ב' ת"ש "ויהי בחודש הראשון (ניסן) בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן". תנא אותו היום נטל עשר עטרות (שהפכו לעשרה כתרים) ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קודשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחודשים".

אם כך, מדברי בעל ההגדה ומהאמור עד כה עולה כי ליום הפרטיקולארי של א' בניסן נודעת חשיבות לעצמו, חשיבות כה גדולה, עד שבו משתנה מבנה הזמן של העולם. יום שהיינו חושבים שדווקא בו ראוי היה לקיים את מצוות "והגדת לבנך". דברי חז"ל אלו מופיעים עוד קודם לכן במדרש רבה, בדרך לימוד מיוחדת במינה, המאירה את תוכן הדברים: "אמר ר' שמואל בר אמי: מתחילת ברייתו של עולם נתאווה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים". כידוע, שותפות פירושה ששני הצדדים נתמכים ונצרכים אחד לשני, כלומר שכביכול הקב"ה צריך שותף מהתחתונים שאלו הם בני האדם, ולא רק זה, אלא אף הקב"ה מתאווה לשותפות כזו. מוסיף המדרש ואומר: נאמר בבראשית בסדר בריאת העולם "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" ולעומת זו בשאר הימים לשון הכתוב כך ויהי ערב ויהי בוקר יום שני"…. יום שלישי וכו' נשאלת השאלה למה שינה הכתוב מלשונו, או שהיה אומר "יום אחד", "יום שניים", "יום שלוש", או שהיה משתמש ב "יום ראשון", "יום שני", "יום שלישי"?

ומכאן אומר המדרש את יסודם של דברים: "אימתי פרע להם הקב"ה להלן בהקמת המשכן שנאמר: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרובנו" ראשון לברייתו של עולם, אמר הקב"ה כאילו בו ביום בראתי את עולמי", כשביאורם של הדברים הוא כזה: במעשה בראשית נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", אחד מלשון יחיד, אמנם ביום זה נבראו שמים וארץ אך לא הייתה בו שותפות וכאמור "נתאווה הקב"ה להיות לו שותפות בתחתונים".

למעשה, סיפור הזוגיות הראשון שבתורה, אינו סיפורם של אדם וחווה, אלא של הדוד והרעיה, של הקב"ה וכנסת ישראל, ומכאן כל זמן שזוגיות זו עדיין לא באה לדי ביטוי ישנה ההדגשה "..יום אחד", הדגשה, שיש בה נימה של עצבות מסוימת.

בריאת העולם במובנה העמוק מתרחשת באותו יום ראשון שיבוא אלפי שנים לאחר מכן "ויהי המקריב ביום הראשון את קרובנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה", או אז נשלמת לה כוונת הבריאה, או אז מתחילה השותפות של הקב"ה עם התחתונים.

הדבר מזכיר לנו, להבדיל את האיש והאישה, כחתן וכלה, שרק בהיות באים בברית הנישואין, מברכים אנו את ברכת "יוצר האדם", רק אז כששני החלקים הופכים לאחד, ולא בעת הלידה.

נרחיב עוד את הדברים, בהבנת עניין שותפותו של הקב"ה עם התחתונים. למעשה, ביום ראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על עולם ומלואו. לעומת זאת, ביום א' בניסן ממליך הקב"ה אותנו כשותפיו בתחתונים על עולם ומלואו, או ביתר חריפות נתנסח, כי ביום ראש השנה מגלים אנו כי אנו מאמינים בקב"ה, וביום א' בניסן מתגלה כי הקב"ה מאמין בנו.

אמור מעתה, יום ט"ו בניסן הוא היום הטפל לסיפור יציאת מצרים, עיקר היציאה ממצרים הייתה כבר שבועיים לפני כן, עת משכו בני ישראל שה לבית, אז הכרזנו והאמנו כי יכולים אנו לצאת ממצרים.

בואו נצייר את התמונה של אותם ימים: היהודים המשועבדים במצרים זה מאתיים ועשר שנים, היו מאמינים גדולים בה', הם לא שינו שמם ולא שינו לבושם וכו', אך הם לא האמינו שיהיו ראויים לאותה גאולה, וכמו שהתבטא משה רבנו לפני הקב"ה טרם נשלח לבני ישראל: "והם לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה'…", לאמר, אין הכוונה שבני ישראל אינם מאמינים בה', אלא הם אינם מאמינים בשליחות משה רבנו עליו השלום לבוא ולגאול אותם ממצרים, הם השקועים להם במ"ט שערי טומאה. זה "לא ריאלי" מבחינתם שתבוא להם גאולה.

על כן, יציאת מצרים לא תוגדר ברגע בו ממש ישראל יצאו ממצרים, אלא עוד קודם לכן – ברגע בו הם האמינו כי המציאות הנראית כבלתי הפיכה היא הפיכה, ברגע בו הם משכו את אותו שה וקשרוהו למיטה. אז החלו ישראל להאמין בעצמם, שהם המייצגים את אותו אחד שאין עוד מלבדו, הם ינצחו את הרודן האכזר, השולט במצרים, אותה אימפריה עולמית, שאין סיכוי למצוא בה סדק ואפילו קטנטן. או אז הפך עם ישראל או ליתר דיוק, אז הוא גילה, כי אין הוא עבד אלא בן של מלך, באותו רגע נעשה ראש השנה למלכים.

נציין כי מושג זה "ישראל בני מלכים" אינו ביטוי דרשני אלא ביטוי הגוזר התייחסויות הלכתיות ברורות. ניקח דוגמא אחת הנוגעת להלכות שבת: בשבת הותר לסוך בשמן שדרך העולם לסוך בו. מבלי להיכנס לדקויות הרבות נציין, כי שם הגמרא מתייחסת לסוג של שמן, שמן וורדים, שהוא שמן יקר ביותר וקובעת על פי דברי רשב"י כי מותר לסוך בשמן שכזה בשבת על אף היותו שמן של בני מלכים שכן "ישראל בני מלכים הם". במשמע ההגדרה זו מתורגמת לעולמה האמפירי של ההלכה, וגוזרת התייחסות בהתאם.

זהו הגילוי של ר"ח ניסן, האמונה של הקב"ה מאמין בנו, המעידה על האין סוף המזוג בנו, גם אם הוא מסתתר פנימה פנימה ואין רואים ממנו מאומה.

נחשון בן עמינדב זכה להיות זה המייסד את השותפות הגדולה בין הקב"ה ובין התחתונים, ומדוע דווקא הוא זוכה להקריב באותו "יום ראשון"? התשובה לכך נמצאת שנה קודם לכן, עת יצאו ישראל ממצרים וקרבו לבוא לים סוף, אז לאחר שרק חמישית מעמנו יצאה ממצרים, אז כשנראה שהכול כבר אחריהם, המצריים מתחמשים מחדש ודולקים אחריהם והנה הם במציאות בלתי אפשרית, הישועה נראית רחוקה מתמיד. היו כאלו שחושבים להתאבד על הים והיו כאלו שחושבים להיכנע למצרים. משה ניגש ומתפלל אל ה' וה' משיב לו "דבר אל בני ישראל ויסעו", לאמר, לא עת תפילה היא זו, זה הזמן בו תתגלה האמונה שלכם בעצמכם. אל הים קופץ לו נחשון בן עמינדב ומכוח קפיצה זו מתערב השותף של מעלה והים נבקע…

זהו המהפך הגדול אותו עברנו בראש חודש, אז נתגלה כי אנו יכולים לשבור את כבלי מצרים זו של אז וזו של דורות, אז נתגלה כי ישראל הם המקדשים את הזמנים ומכוח זמן זה נועד הדוד עם הרעיה. ואת זאת למדנו בהיותנו במצרים, ועל כן באה ההדגשה בפסוק: "ויאמר ה' אל משה ואהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה…"וגו'.

הדגש הוא, שתוכן הדברים, סוד החירות נאמר "בארץ מצרים" שם בתוך בית הסוהר הגדול נתגלתה מזיגת נפשם הא-לוהית של עם ישראל.

לכן, בעל ההגדה שאל בתחילה "יכול מראש חודש"? אבל בשביל הבן שאינו יודע לשאול נחכה עד "שמצה ומרור מונחים לפנינו" לגלות את ההארה שהיתה לה כבר מראש חודש.

ובאמת למה לא נעשה את מצוות ה"והגדת לבנך" בא' בניסן אם כך? מפני שכל חיוב המצה הינו על אשר לא החמיץ בצקם בעת יציאתם ממצרים, שנאמר "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ" וזה היה ביום י"ד בערב, לכן אנו מקיימים את מצוות "והגדת לבנך" ב-י"ד בערב.

מכאן, מבינים שהרעיון של יציאת מצריים חייב להתחיל בגאולה גופנית, יציאה פיזית מהמבנה שמעכב אותנו, כניסה לגלות כדי להתאחד עם המבנה החדש שאנו אמורים לקבל. והחיבור הוא הגאולה הרוחנית, ואין הבדל למעשה בן גאולה רוחנית לגופנית, אלא במהות המבנה. כל מבנה נטען על ידי שני אנרגיות: אחת, מבנה חומרי ואחת מבנה רוחני. הרמב"ם אומר שהקדושה גם בנויה משתי אנרגיות: קדושה ראשונה שהקב"ה הטביע בעולם והיא תמיד תהיה קדושה רוחנית שתכיל מבנים חומריים, והקדושה השניה היא קדושה שהאדם מנחיל והיא מכילה מבנים רוחניים והיא לא לתמיד. "פנה זיווה פנה הדרה" ולכן, בכניסתנו בערב לליל הסדר, הארה זו מכונה "הארה חומרית" כלומר שהמבנים החומריים מתחילים להתפרק והמסע שלנו על הציר ה 49 ימים הוא המסע שיקח אותנו לגאולה הרוחנית שתחבר אותנו מחדש לקדושה שבורא עולם הטביע בנו, וזה יוצא ביום החמישים – כלומר חג השבועות. לכן, אם נצמצם את זה למבנים של האישיות, כל אחד יקח את המבנה שנדבקו בו מבנים חומריים שלא מאפשרים לו להתקדם להווה ולנסוע דרך השחרור של המבנים התקועים עם  המבנים של 49 הימים, והריפוי יתבצע אך ורק כשהמבנים החומריים של האדם יעשו השתוות צורה עם המבנים של 49 הימים. ועל כך נאמר "ובא לציון גואל ואחרי כי בא מועד".

ונסיים בפסוק וַיִּטַּע אֶשֶׁל, בִּבְאֵר שָׁבַע; וַיִּקְרָא-שָׁם–בְּשֵׁם יְהוָה, אֵל עוֹלָם (בראשית פרק כ"א פסוק ל"ג) שהעולם מקבל שתי משמעויות: אחת, ה"יש" זה הקוסמוס כל המבנה הפיזי, והשני המשמעות "נצח" זה המבנה המטאפיזי ואש"ל אכילה שתיה לינה שזה חומרי ואש"ל הרוחני זה הנצח, שכל הדברים החודרים לתוך האדם עוברים דרך מבנים שמכילים את החומר והופכים אותו לחומר רוחני שמיד הוא מוכן לפעולה חדשה, ועל זה הרמב"ם אומר "והמבין יבין".

ויהי רצון שנגאל מתוך כל המבנים אשר חוסמים אותנו ונזכה לקבל אותה הארה אשר תעזור לנו לקבל למבנים שלנו כח לשינוי.

 

בברכת פסח כשר ושמח,

הרב דוד פנחס איפרגן

נשיא עמותת עולם חסד

תגובות (1)

  • אלינור

    |

    יישר כח דוד היקר.
    תודה רבה על המאמרים, תענוג הוא לנו לקרוא ולהתחבר.
    חג חירות שמח ושנזכה לגאולה שלמה בקרוב
    אמן 🙂

    להשיב

להשאיר תגובה