דיני ימי תחנונים וערב ראש השנה (ובו ד' סעיפים)
הלכות מאת כולל היכל השלום ע"ש האדמו"ר בבא סידנא ר' שלום איפרגאן
הרצאה לראש השנה מהווה את הצד הרוחני שבקיום המצוות וההלכות של ראש השנה, ותפקידה לחבר בין המצוות לשורש הנשמה של מבצע ההלכות:
דינים היוצאים מסעיף א':
נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות וכו'. נהגו בני ספרד לקום מראש חודש אלול לומר סליחות והרמ"א כתב בהגהותיו על השו"ע מנהג האשכנזים שלא לומר סליחות אלא תוקעים בשופר מיום ראש חודש אלול ויש שתוקעים גם בערבית ואומרים סליחות יום לפני ראש השנה ואם חל ביום שני או שלישי, מתחילים ביום ראשון לפני ואבל לא יצא מביתו לומר סליחות, אא"כ הוא נמצא בערב ראש השנה, שאז מותר מפני שמרבין בסליחות.
וצריך לחזר אחר שליח ציבור הגון ירא שמים ונשוי מבן 30 שנה ומעלה, אולם כל ישראל כשרים הם. יבואר ע"פ דברי הברכ"י אות יג': מי שנשתטית אשתו ונשא אישה אחרת ע"פ בי"ד יש לו שני נשים ואסור לעלות חזן בימים נוראים שבות יעקב, אולם החיד"א חולק ואומר שכל דין הנשוי זה רק מנהג ודי לנו בחומרא זו ולמה נחמיר. אם יש לו שתי נשים שאחת כמאן דליתא דמי וראייתו מלשון רמ"א שאמר מיהו כל ישראל כשרים שמוכח דהוי מנהג בעלמא ולא מחמרינן טפי ע"כ.
אם עלה להיות שליח ציבור, בחזקה אין עונים אחריו אמן ואפילו אם שונא רק אחד מן הציבור אפי הכי האוהבים לא יוצאים ידי חובה. ומי שהתפלל סליחות, יתפלל כל היום.
מקור הדינים:
הטור הביא בזה הסימן בשם פרקי דרבי אליעזר שמשה עלה למרום ברח" אלול, ובשביל שעם ישראל לא יטעו בספירת הימים ויחשבו שמשה רבינו מת. לכן, כשעלה תקעו בשופר, שנאמר "עלה אלוהים בתרועה" ופירוש הדברים הוא כך: כיון שעם ישראל הכירו בחטא שעשו בעגל, ולכן העבירו שופר במחנה, ממילא נתעלה שמו של הקדוש ברוך הוא בקרבם ע"י חזרתם בתשובה בחלק של עזיבת החטא, או שאפשר שעלה אלוהים בתרועה – קאי על משה רבינו שהוא עלה בשופר, וידוע ש"אלוהים" במקראות פירושן דיינים, ומי לנו דיין כמשה! ועוד הביא הטור מהנביא עמוס שנאמר "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו".
והבית יוסף הקשה על רבינו: למה לי שני פסוקים פוק מהכא הפסוק דנביא ? ומתרץ מרן: א- אמת שבמדבר תקעו בשופר, אולם י"ל לומר שזה רק היכי תמצי לתקיעה ובאמת אין לשופר מעלה מצד עצמו ולכן כתב רבינו הפסוק מעמוס. ב- במדבר נמנעו מלחטוא, אולם לחזור בתשובה אין בכוחו של שופר קמ"ל. ואם נדייק, אפשר לתלות שני תירוצים אלו במה שנתבאר בסמוך פשט בפסוק עלה אלוהים בתרועה. ואכמ"ל. ולכאורה צריך להבין דברי הבית יוסף הלא לפי דבריו לא צריך הפסוק מבמדבר? וכן שאל הפרישה ע"ש. והוא עצמו בדרישה תירץ באופן אחר שהפסוק של עמוס בא ללמדנו על כל החודש ולא רק על ראש החודש.
אולם, נראה לי ליישב דברי מרן:
א – בפשטות הפסוק בעמוס לא מדבר כלל על אלול ובלעדי הפסוק של במדבר לא נדע כלל על זה החודש?
ב- אפשר להסביר בלומדות למרן היה קשה לכאורה מה יעזור לי מה שתקעו בעלייתו של מרע"ה והלא היה שם 40 יום, ואם כן יכולים שוב לטעות [ומסתמא שגם בחטא העגל ידעו כולם שמשה עלה ואפילו הכי טעו] ואם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? אלא, על כרחך שתקעו כל יום לעלייתו וספרו התקיעות וא"כ לא צריך הפסוק השני ולכן לא תירץ מרן הבית יוסף כמו הדרישה. ובמקור הדברים שכתב רבינו: פרקי דרבי אלעזר מובא ברא"ש פרק יד מסכת רה"ש, ובמרדכי מובא הפסוק מנביא עמוס אולם בהגהות והערות שעל הטור מובא שבמרדכי דפוס קושטא, אולם אצלנו זה מופיע בר"ן סוף מסכת ראש השנה. וכתב שם הרא"ש בשם הרב כהן צדק וכן הרב עמרם, שנהגו בשתי ישיבות לומר הסליחות בעשרת ימי תשובה וכן כתב הטור. וכתב עוד שבני אשכנז נוהגים שאם חל ראש השנה ביום חמישי או בשבת מתחילין מאותו שבוע, ואם חל ביום שני או שלישי מקדימים ליום ראשון שבוע לפני. [כדי שיהיה 4 ימים וכמו שיתבאר אי"ה.] ועיין בדרכי משה אות א' שהביא בשם מהר"א טרנא, שנוהגים לתקוע 30 יום קודם ראש השנה ומפסיקין בערב ראש השנה ותוקעים שוב בראש השנה ומשמע מדבריו שבין בבוקר ובין בערב, אולם הרמ"א כתב דיש לתקוע רק בבוקר. ובהגהות המהר"א כתב להפסיק 3 ימים קודם ראש השנה אולם גם זה אינו.
ומהר"אי כתב דאין לאבל לצאת מביתו לשמוע הסליחות רק בערב ראש השנה. ובאש"רי כתב בשם האור זרוע, שהחזן יהיה תלמיד חכם ובמרדכי וכן הרוקח שיעמידו חזן שהוא פרנס של הציבור שמגנים על הדור [והסיבה פשוטה]. והכל בו הוסיף שיהיה נשוי ובן 30 שנה ומעלה. והגהות מנהגים ישנים כתב שלא יוציא אלים וכן מי ששונא לאחד לא יוציא שאר הציבור.
והדברים יוסברו: משנה ברורה: טעם הדבר, כיון שהקדוש ברוך הוא שט ב18 אלף עולמות בלילה ובאשמורת שט בארץ הוי עת רצון וכנראה על דרך "דרשו השם בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ומשה רבינו עלה להר בראש חודש אלול, והוי ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי" וסופי תיבות בגימטריה 40 כנגד 40 יום בין ראש חודש אלול ליום הכיפורים, ועוד "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך" ראשי תיבות אלול והוי סמך למנהג. ומה שכתב מרן שאומרים כל חודש סליחות חוץ מראש חודש, וכן מי שנוהג לומר תהילים לא יאמרו אם התחנונים בראש חודש.
ונהגו לומר "מזמור לדוד השם אורי וישעי" ויש שנהגו להתחיל הסליחות מ- ל' באב ויש מתחילין ב- א' אלול ועיין במחצית השקל ומגן אברהם הטעם ונוהגים לומר 10 מזמורים כל יום וכיון שלא סיימו ספר, יאמרו "מזמורי תהילים אלו שקראנו לפניך", ואם אין 10 איש לא יסיימו אלא ישאירו מזמור אחרון עד אשר יתאסף מנין ואחר כך יאמרו המזמור הנותר ב 10 וקדיש. ובעשרת ימי תשובה יאמרו יותר מ 10 מזמורים ליום בשביל לסיים 3 ספרים לפני יום כיפור.
וביחיד לגבי הסליחות האליה רבה הביא בשם בעל התניא, שלא יאמר הסליחות שבלשון ארמי כגון מחי ומסי וכן לא יאמר ה 13 מידות, ואולם בכף החיים שאל שהלא כתיב "מי כהשם אלוקינו בכל קוראינו אליו", ודהיינו ששומע התפילה גם בלשון ארמי ומה לי ולמלאכים? ולכן יקרא הארמית. אולם היביע אומר חלק א' סימן ל"ה כתב: דהני מילי בציבור אבל ביחיד לא וראייתו מגמרא יבמות דף מט': שהפסוק בכל קוראנו אליו הוא בציבור ולכן פסק כדברי בעל התניא שאין לומר אלא ב10 . ובאבודרהם כתב להפסיק בין המילה ויקרא בשם- השם .אם היה מנין רק אחר שהתחילו הסליחות יאמרו הקדיש בסוף וכן אם היו ויצאו.
וכתב הלבוש מכיון שיש 4 ימים שבהם אוכלים שהם ב' ימי ראש השנה, ערב יום כיפור ושבת שובה, לכן כנגדם משלימים, הלא נהגו להתענות 10 ימים ולכן תיקנו שאם חל ביום 2 או 3 בשבוע שיקדמו ליום ראשון שבוע הקודם והמשנה ברורה כתב עוד: ממתינים 4 ימים כמו קרבן שבודקים מומיו והאדם הוא כקרבן שצריך להמתין 4 ימים לבדוק מומיו קרי חטאיו. וצריך להתעטף בטלית בלילה [הלבוש] ולא יברך משום מחלוקת אם מברכים על כסות לילה או לא [עיין סימן ח], אולם הט"ז כתב שידי מחלוקת לא יצאנו ולכן חלק על הלבוש וכתב שיקח טלית שאולה [ועיין במ"א] ואבל לא יתפלל אפילו תוך י"ב חודש, ואם אין אחר מותר. וב10 ימי תשובה מותר גם אם יש אחר וכן בראש חודש, אולם שלא יאמר הלל והגאון כתב שלא יעלה כלל מיהו אם אין אחר לכולי עלמא מותר אפילו מוסף.
וכן בערב יום כיפור במקום שמרבים בסליחות[מ"א] ומשמע שדווקא ביום כיפור, אולם בראש השנה לא תלוי אם מרבים בסליחות, אולם עיין מחצית השקל שכתב לא כן והוכיח שאפילו בראש השנה צריך ריבוי סליחות. וכתב המ"א והיום שאין פרנסים המגנים על הציבור התקינו להשאיר החזן הרגיל. [ועיין בחומר הדבר שנכתב על מי שאינו הגון רח"ל] וצריך שיהיו בעלי תשובה גמורה, ומובא בזוהר הקדוש שצריך החזן ללמוד כוונת התקיעות והתפילות. ע"כ. והמתחיל במצווה אומרים לו גמור, ולכן שליח ציבור שחלה, מחליפים עד שיבריא וכשהבריא לו הזכות קדימה.
הלך לדון בערכאות, לא יעלה אא"כ עשה תשובה, אם יש מחלוקת לא יריב ואפילו אם ייקחו חזן שאינו הגון. ובטעם הדבר למה נשוי ככהן שהתקינו לו אישה אחרת .ובן 30 משום שאז לבו נשבר ונדכה ועוד תפילה היא עבודה ובן לוי עובד מבן 30 ומעלה ולכאורה צריך להבין אמת שתפילה היא עבודת הלב, אולם לא חשיבי עבודה כולי האי שנצטרך בן 30 יום? אלא י"ל : התורה דרשה מבן לוי לעבוד רק מבן 30 שנה וכי דבר ריק הוא אלא ודאי שהסיבה היא שאדם בזה הגיל נמצא בשיא כוחותיו וכידוע ולכן גם בתפילה וק"ל .אולם, ודאי שאם יש בן תורה שאין לו אלו התנאים עדיף להקדים אותו ולא את הנשוי וכו', אם הוא איש פשוט.
ואדם שעלה לסליחות מתפלל ערבית של יום קודם ושחרית ומנחה, אולם ערבית של יום אחר לא שלו ולעניין אזכרה כתב אליה רבה שאם מתענה יתפלל וכל אבל מן למנצח והלאה יכול להתפלל ע"כ סעיף א'.
סעיף ב:
נוהגים להתענות בערב ראש השנה. וכתב הרמ"א: והמדקדקים, נוהגים להתענות 10 ימים וכן ראוי לעשות ולא הוי תענית ציבור, ולכן לא יקראו ויחל ולא צריכים להשלים ונוהגים לקום לפני עלות השחר משום שהגוים מתענים ביום אידם, ולא צריך תנאי מכיון שנהגו כאילו התנו.
מקור הדינים:
כתיב במדרש תנחומא: "ולקחתם לכם ביום הראשון" – וכי היום הראשון הוא? ועיין בית יוסף בשם רבינו הגדול רבי יצחק די ליאון, שבאותו פסוק כתיב גם על סוכות וגם על חגיגה, ושם כן כתבה התורה מנין ולכאורה מכיון שהם מצוות מעשיות וזמניות וא"כ למה בלולב כתב היום הראשון? אלא לומר ראשון לחשבון עוונות [שהוקשה לב"י מה שכתוב ביום הראשון דהיינו של חג ?] [ועיין בטור הביא משל למלך שהגיע לעיר ליטול מס ….]. ומכאן הסמך לתענית.
ושואל הבית יוסף שלפי מדרש זה ראש השנה כוחו כיום כיפור, מכיון ששליש ירד בראש השנה כמו ביום כיפור ו 10 ימי תשובה כולם יחד מורידים שליש? ומתרץ: ודאי שיום כיפור יותר מראש השנה וכפרתו של ראש השנה קלושה היא. ומצינו מחלוקת בגמרא תענית לגבי תעניות ציבור, שלא גוזרים תעניות רק על התלמידי חכמים ואם לא נענו אז על כל הציבור, ודעת רבי יוסי שכל מי שרוצה להחשיב עצמו לתלמיד חכם לעניין תענית יכול מכיון שצער הוא לו, אולם רבן שמעון בן גמליאל חולק ומנהג האשכנזים להתענות אפילו שבמדרש כתוב רק הגדולים משום שהוי תענית וכדעת רבי יוסי. ומפני שאין זו ראיה גמורה כתב הטור לשון סמך לדבר ולא ראיה לדבר.
הגהות מימוניות בהלכות שופר פרק א' אות א': יש נוהגין שלא להתענות בערב ראש השנה משום חוקות הגויים אולם בפסיקתא דרב כהנא פסיקתא כח כתוב להתענות וכן בירושלמי פרק ב דתענית הלכה יב רבי יונתן ציים כל ערובת ריש שתא. ובשו"ת המהרי"ל כתב אם יש ברית מילה יכולים לאכול ומי שירצה .ובדרכי משה כתב : לאכול קודם עלות השחר משום הנוהגים שלא לצום בגלל חוקות הגויים בשם המהרי"ל ,והמהרי"ל הוסיף דצריך להתנות אולם חלק עליו בדרכי משה ,ועוד כתב המהרי"ל שלא צריך לומר ויחל ולא ברכת כהנים ולא אלוקינו ואלוקי אבותינו . ובמרדכי ריש יומא -להתענות 10 ימים ע"כ.
וכתב המשנה ברורה: ונהגו ביום הראשון של הסליחות להתענות ויחיד אומר עננו בתפילה אולם החזן לא חוזר לומר עננו. וכתב המגן אברהם שאפילו נערים שעשו בר מצווה דהיינו 13 ויום אחד וכן בנות 12 ויום אחד צריכים להתענות ולא צריכים קבלה [דהיינו יום לפני במנחה] ולא השלמה. ולא יקרו ויחל ואפילו הנוהגים להתענות כל ראש ערב[ראש חודש ולקרוא ויחל. ובסימן תקסח כתב המ"ב סעיף ב שאפילו הכי יתענה כגון: אם רגיל לאכול בשעה רביעית יוכל בחמישית . ובמקום חולי דעת המ"א להקל ולא צריך התרה ודעת הש"ך להחמיר אולם גם המגן אברהם מודה שאם הוא מתענה יותר מהציבור שצריך התרה.
ובעלי הברית, יו"ט שלהם הוא והמוזמנים יכולים לאכול וכן מי שקשור לברית. והיום נהגו שלא לאכול כלל אלא לשתות תה או קפה לפני עלות השחר משום שוודאי עד שגומרים הסליחות כבר עלה השחר ואסור לאכול כידוע.
סעיף ג:
אין נופלים על פניהם בערב ראש השנה בתפילה אע"פ שנפלו באשמורת בסליחות ואין תוקעים בשופר בערב ראש השנה.
מקור הדינים:
כתב הטור ומנהג בני אשכנז לא ליפול ביום ערב ראש השנה כמו בשאר ימים טובים אפילו שנופלים על פניהם בסליחות, ומסביר הדרישה לא הפשט, מפני שהוא יום כניסת החג דהרי פסח ושבועות וסוכות לא אומרים תחנון כלל ויום כיפור בגלל שהוא יו"ט לעצמו ע"כ. ונראה כוונתו לומר שמה כתב רבינו כשאר ימים טובים לא נחת לטעם למה בשאר ימים טובים, אלא רק לומר שכמו שבשאר ימים טובים לא אומרים כל אחד בגלל סיבתו, כן בראש השנה יש סיבה וכנראה בגלל מה שכתב רבינו לפני שאנו מאמינים שיעשה לנו נס וכן כתב הלבוש.
משנה ברורה: ואין נופלים על פניהם וכמו בערב יו"ט [וכנ"ל בדרישה]. ואפילו אם עשו הסליחות והמשיכו ביום יפלו על פניהם, מכיון שאין תקנת חז"ל בכה"ג דרוב הפעמים גומרים לפני היום. ומפסיקיו בין התקיעות של כל אלול לתקיעות של ראש השנה ע"י שלא תוקעים בערב החג משום לערבב השטן [נ.ב: אפשר שמשום כן אמר הטור בהתחלת הסימן הטעם, משום לערבב השטן, כיון שכן אז צריך להפסיק ועיין בפרישה]. ובמטה משה ומהרי"ל כתבו שיחשוב שעבר יום הדין. אולם עיין באליהו זוטא אות ג' שכתב דלפי זה יש להפסיק לתקוע מערב שהיום גריר אחרי הלילה, ואם יתקע בלילה, אז יבין השטן שלא עבר היום. אולם נראה שכל מה שכתב אליהו זוטא זה רק לפי הנוהגים כמהר"א טרנא שיש לתקוע גם בלילה, אבל לפי הרמ"א שאין לתקוע אלא ביום אין בעיה כלל. אולם הלבוש כתב הטעם משום שיש להבדיל בין תקיעות חיוב לתקיעות של רשות ועיין באליהו זוטא הנ"ל שכתב שלטעם זה יש להסתפק. ונ"ל לפרש בס"ד: ע"פ המחלוקת אם צריך לתקוע גם בלילה או רק ביום שלמ"ד גם בלילה, אז הוי יום אחד ולכן גם יפסיק לעשות הבדל בין מנהג לחיוב, אולם לפי הרמ"א אין ספק כלל דרק ביום תוקעים.
וכתבו האחרונים שאם חל ראש השנה בשבת לא יתקעו בערב שבת ואפילו שאין תוקעין בשבת [גזרת חכמים שמא יעביר השופר ד אמות ברה"ר] משום שאומרים זכרון תרועה הוי כאילו תוקעים, ולכאורה, לפי טעם הלבוש שצריך להבדיל בין חיוב לרשות מובן, אבל לפי טעם המטה משה ומהרי"ל לא שייך האי טעמא. וכתב המ"א שיכול להתלמד והאליה רבה כתב רק בחדר סגור [כנראה משום "מרעית העין"], אולם לטעם השני של ערבוב השטן לא יתקע כלל. ע"כ.
סעיף ד:
מכבסין ומסתפרין בער"ה וכתב הרמ"א: נוהגין לטבול בערב ראש השנה משום קרי ונוהגים ללכת לבית הקברות ולהרבות בתחינות ולתת צדקה לעניים.
מקור הדינים:
כתיב במדרש: אמר רבי סימון "מאי דכתיב כי מי גוי גדול רבי חנינא ורבי יהושע אומרים איזו אומה וכו". ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכין צפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס. לפיכך, נוהגים לספר ולכבס בראש השנה. ועיין ב"ח שמסביר ששם לבנים כדי לזכור יום המיתה ועוד כדי שיראו הסליחה, שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" [ויהפך מגבורה שהוא אדום לחסד שהוא לבן כנודע ליודעי ח"ן].
וכתב המ"א שבמקום שלא הולכים עם בגדים לבנים ילך לכל הפחות אם בגדים לא כ"כ חשובים. וכתב הב"י: שרבי סימון מפרש מי גוי גדול, דהיינו שגדל אם אלוקיו והיינו אדם שגודל אם אדם אז מכירו היטב ואת רצונותיו ואת אופן פיוסו וכמו בעל ואשה, כן כנ"י יודעת מדותיו של הקב"ה. ובדרכי משה אות ד': ובכל בו כתב נוהגים להתענות ולתת צדקות גדולות בערב ראש השנה וכן נוהגים לטבול ואין מברכין על טבילה זו. ומוהר"ם היה שופך על עצמו 9 קבין דהיינו רי"ו ביצים מים חמין זזה אינה משום טהרה אלא משום חובה אולם כתב הד"מ חובה לטבול .ומהרי"ל כתב דנוהגים בערב ראש השנה ויוה"כ ללכת לביה"ק למען ההכנעה ליום הדין שאז תפלתו רצויה וכן עוזרת דעת המתים. ואם קשה לו לטבול משום צינה, אז ישפוך על עצמו 9 קבין מים. ואם אירע ליל טבילה בראש השנה יבעל דהוי מצוות עונה ויחזור ויטבול שנית. אולם סתם כך לא יבעול ב 2 ימים של רה"ש. ואכן, האנשים האוכלים לשובע בטנם או אם ח"ו היה לו הרהור אישה יבעול וטוב מאשר יהרהר בעבירה ויחזור ויטבול שנית. וטעם ההליכה לבית הקברות כתב במשנה ברורה: ששם זה מקום מנוחת הצדיקים רק לא ישים מגמתו אל הצדיק רק שיתפלל שבזכות הצדיק יתקבלו תפילותיו. ואין ללכת לקבר אחד 2 ביום אחד. ויתן צדקה שאומר התחינות. ע"כ.