הקשר בין חודש כסלו, חג החנוכה וחודש טבת

בס"ד

להלן מספר דברים על חודש כסלו שחלף לפני כמה ימים, כדי  שנוכל להתבסם מכוחו של החודש המיוחד הזה, וכמו כן על חג החנוכה שזה עתה נגמר.

חודש כסלו

בחודש כסלו הבריאה כולה מתעלה מעל הטבע. בחודש זה יש את הכוח להתגבר בביטחון גמור בבורא עולם, להפוך את הכל, ולנצח גם את הבלתי אפשרי.

כסלו- חודש של אור

אנו מכירים את חודש כסלו כחודש בו מדליקים נרות בחלון הבית או בפתח הכניסה. חודש כסלו מתאפיין בכך שהימים לאט לאט מתחילים להתארך, ויש ריבוי של אור בעולם.

מה טבעו של אור? אור הוא היסוד, הבסיס של הכל. הדבר מבואר בפסוקים בישעיהו [1] – "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". כדי להבין יש להסביר כי יצירה ועשיה, בניגוד לבריאה, הם עניינים של "יש" מתוך "יש", כלומר שנעשה שינוי מהותי בדבר הקיים וכך נוצר דבר חדש. למשל, אי אפשר לומר שנגר "בורא" שולחן. נגר "יוצר" או "עושה" שולחן. בריאה היא עניין של "יש" מתוך "אין". דבר חדש שנוצר לבד, לא מדברים שקדמו לו, לא מחומרי גלם. מכאן אפשר להתקדם ולהסביר את הפסוק- "יוצר אור ובורא חושך" את החושך יש צורך לברוא, מפני שהכל הוא אור, הכל מבוסס על אור, והחושך לא קיים במציאות ובשביל שיהיה חושך יש לברוא אותו. אך את האור- אין סיבה לברוא, הוא קיים בבסיסו של העולם, כל מה שצריך זה "ליצור" אותו, "יוצר אור". האור תמיד קיים, כל מה שצריך הוא להתאים אותו לסביבה. אותו דבר בהמשך הפסוק "עושה שלום ובורא רע"- את השלום אין צורך לברוא, הוא קיים תמיד. כל מה שצריך הוא "לעשות" שלום, ליצור אותו מתוך השלום הקיים בעולם. את הרע, לעומת זאת, יש לברוא- מפני שאם הוא לא יברא יש מאין, הוא פשוט לא יהיה קיים.

העולם הוא בבסיסו אור ושלום.

חנוכה- מה חוגגים

נתחיל מההתחלה. ימי בית ראשון היו פורחים ומשגשגים. לאט לאט החלה הידרדרות מוסרית של בני העם, ובמקביל- עלייתה של בבל, המעצמה הגדולה ביותר בעולם באותה התקופה. לאחר כ-410 שנה שעמד בית המקדש הראשון על תלו, בא נבוכדנצאר מלך בבל והחריב את בית המקדש והגלה את עם ישראל מארצם. החורבן והעצב היו גדולים, להרס לא היה גבול. לאחר שבעים שנות גלות בממלכת בבל שהחלה לשקוע, המצב החל להשתנות. ממלכת פרס עלתה להיות האימפריה השלטת, וכורש, המלך, הצהיר את "הצהרת כורש" הדומה להצהרת בלפור. בהצהרתו הוא מתיר לעם ישראל לשוב לארצו ולהקים את בית המקדש מחדש. בשלבים איטיים עם ישראל מתחיל לעלות שוב לארץ, ולהקים את בית המקדש השני. הוא היה בית מקדש פשוט (את המבנה המפואר הקים המלך הורדוס, שנים מאוחר יותר), אבל זה הספיק לעם ישראל בהחלט. בספר עזרא מובא כי בחנוכת הבית השני הצעירים שמחו והריעו, אך הזקנים בכו בקול גדול מפני שהם זכרו את גודלו וכבודו של הבית הראשון. אבל בכל מקרה, עם ישראל חזר לארצו ובנה את בית המקדש. כך היה במשך כמעט 200 שנה, עד שהגיע אלכסנדר מוקדון ("אלכסנדר הגדול"). הוא הכריע את הפרסים ונתן זכויות ליהודי ארץ ישראל, אבל במקביל, לאט לאט, החלה התרבות היוונית להיכנס לארץ ישראל. המצב הרוחני היה כל כך רעוע, עד שהכהנים הגדולים בבית המקדש היו בעצמם מתייוונים. המצב היה גרוע מאוד, ובשלב מסוים היוונים אף גזרו גזירות רוחניות המגבילות את היהדות באופן קיצוני, ומחייבות מעשים שליליים, כאכילת חזיר. הכל התחיל כאשר לעיירה היהודית הקטנה מודיעין מגיעים נציגי היוונים, מקימים במה ומקריבים עליה חזיר לאליל יווני. לאחר המעשה, הם מבקשים מהאיש הנכבד ביותר בסביבה, כהן מיוחס שנקרא בשם מתתיהו בן יוחנן החשמונאי, לעלות לבמה ולאכול מהקרבן. מתתיהו, יחד עם בניו, עולים על הבמה והורגים את נציגי השלטון. מתתיהו מכריז: "מי לה' אלי!", ולאחר שהם מקבצים קבוצה של מורדים, הם בורחים לאזור הרי גופנה שבסביבות מודיעין ומשם מתחיל המרד של החשמונאים, שלבסוף יסתיים בניצחון גדול ובטיהור בית המקדש.

הרבה יודעים לספר על נס פך השמן, פך השמן היחיד שנשאר טהור אחרי שהיוונים חיללו את בית המקדש והספיק רק ליום אחד, אך דלק למשך שמונה ימים. אבל צריך לראות שבעצם, לא את הנס הזה אנו חוגגים. מי שיבדוק בנוסח תפילת ההודאה שאנו מוסיפים בחנוכה לתפילה או לברכת המזון, יגלה שהנס כלל וכלל לא מוזכר. יתרה מכך, אפילו בפיוט המוכר והנפוץ ביותר של החג ישנו אזכור קטן מאוד לנס פך השמן- "וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים", ישנו עוד נס בחנוכה, והוא הנס הגדול יותר שבעבורו אנו חוגגים. מדובר בנס ניצחון המלחמה. מדוע חוגגים ניצחון מלחמה ולא נס פלאי של דליקת שמן לזמן רב? הרי ישנן מלחמות כל הזמן, ותמיד ישנו מנצח ומפסיד. לא ראינו שום אומה ושום מדינה שחוגגים שנים רבות במשך שבוע שלם ניצחון של מלחמה אחת, אם כן מדוע כל החגיגה הזו על ניצחון במלחמה? השאלה גדולה אף יותר בשל העובדה ששלטונם של החשמונאים לא שרד זמן רב ולאחר קצת יותר ממאתיים שנה של עצמאות מדינית, מלכות החשמונאים הסתיימה בכשלון כואב וגדול יותר מהכשלון שהיה לפני המרד. אם כן, מה יש כאן לחגוג?

התשובה פשוטה – עצמאות של עם ישראל בארץ ישראל היא דבר שיש לחגוג אותו ולהתגעגע אליו במשך אלפי שנים- עד שהוא יחזור. כמו שאנחנו חוגגים את פסח גם כשאנחנו בכלל לא בגאולה אלא בגלות (כמו שהיינו עד לפני כמה עשרות שנים), כי גאולת עם ישראל והפיכתו לעם שווה חגיגה שתיקבע לדורות, כך גם שיבת עם ישראל לארצו, אליה התגעגע וכסף במשך שנים ארוכות. שימו לב- בחנוכה אנו חוגגים את עצמאותו של עם ישראל שהתאפשרה לאחר מלחמה עקובה מדם, בה ניצחו מעל לכל תרחיש אפשרי- מעטים מול רבים, חלשים מול גיבורים. האם זה לא דומה בדמיון מופלא למלחמת העצמאות? מלחמת ששת הימים? עם ישראל היה בחולשה עצומה, וניצח בניסים גלויים כנגד כל הסיכויים. מי שמע על מדינה חדשה, קטנה וחלשה שמנצחת שישה צבאות של מדינות וותיקות, מבוססות ומפותחות? חזרת עם ישראל לארצו הייתה מלווה בכוחות אדירים, בדיוק כמו בימי החשמונאים. שיבה שכזו לעצמאות מדינית של עם הקודש בארץ הקודש, אכן ראויה לציון חשוב בתולדות עם ישראל.

חודש טבת

בערב ראש חודש טבת אנו מדליקים את הנר השישי של חנוכה.

על פי הגמרא [2], חודש טבת הוא החודש בו "הגוף נהנה מן הגוף". באופן פשוט המשמעות היא שבחודש זה מזג האויר קריר ונוח יותר להיות בקרבת אנשים מאשר להיות לבד. אמנם, בתורת החסידות רעיון זה נלקח לכיוון מעט אחר- חודש טבת הוא חודש בו העצמיות של בורא עולם (כלומר- האחדות העמוקה והמוחלטת של יוצר העולם), הקב"ה, נהנה מעצמיותו של היהודי הפשוט. מה נשאר לנו בחודש טבת? כבר אין ארבעת המינים, ואין חנוכייה. כל מה שנשאר לבורא עולם הוא היהודי הפשוט, כפי שהוא. בעולם כמו בעסקים- אם זה לא משתלם, זה לא מתקיים. אם העולם לא היה במגמה מתמדת של תיקון ועליה, הוא לא היה מתקיים. כך גם קיומו של העולם הרוחני, אם לא הייתה עליה מתמדת וקדושה מתחדשת (חגים, שבתות, זמנים מיוחדים), לא היה קיום לעולם. נשאלת השאלה, אם כן- מה "משתלם" בתקופות שאינן מאופיינות בעליה מיוחדת או ביישום של התעלות אחרת (נניח, סופו של חודש תשרי היונק מכל החגים שבאו לפניו)? חודש טבת, למשל. כאן באה לידי ביטוי העלייה והמעלה הקבועה של היהודי באשר הוא יהודי. הדבר היחיד שמחזיק את המציאות הרוחנית הוא עצמו של היהודי.

בספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו מובא כי חודש טבת קשור לכעס. בקבלה ישנם ייצוגים רבים לכוחות הנפש. זאת משום שלא פשוט לדבר על עניינים מורכבים ללא "קודים". הכעס, בקבלה, מיוצג ע"י הכבד בנפש האדם. מה יש בכבד שהוא מרכז את הכעס ואת חוזקן של הרגשות? הכבד הוא האיבר שמכנס לתוכו את הרעלים של הגוף, מסנן אותם ודואג לשלמותו של האדם. במקביל, הכבד הוא מלא וספוג תמיד בדם, שהוא (הדם) מסמל דין ורע (בחלק גדול מהמקרים). כעס הוא מידה מגונה מאוד, שכן הכעס ביהדות מוגדר כתכונה שלילית במיוחד. מעידים על כך מקורות רבים- בגמרא מובא [3] כי "כל הכועס, כל מיני גיהנום שולטין בו". כאשר האדם כועס, הוא נותן לרגשות נמוכים להציף אותו, ואז כל מיני כוחות שליליים מוצאים מקום לשלוט בו. הרבה פעמים אנו מצטערים על דברים שעשינו או שאמרנו בעת שהיינו כועסים, ומדוע בעצם? הרי אנו אמורים להיות אחראים על דברינו ומעשינו? אלא הדבר ברור כי בעת הכעס שולט באדם כוח שלילי שאינו נמצא באופן רגיל.

באותו עניין מובא באיגרת הרמב"ן, איגרת שכתב הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) לבנו, וביקש ממנו שיקרא אותה בכל עת- "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר [4]: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר [5] : "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר [6] : "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". כשהאדם כועס, הוא לאט לאט הופך להיות מתוסכל ועצוב והדבר משפיע לרעה על זרימת החיים שלו.

מה עושים עם כעס? ובכלל, כיצד מתמודדים עם מידות שגויות שהפכו לנו ל"טבע שני"?

את הפתרון לכך נותן לנו רופא הנפש הגדול, הרמב"ם (רבי משה בן מימון). לפני שנתחיל בפתרון השאלה, נרחיב מעט על הרמב"ם, שיום פטירתו חל בכ' טבת. הרמב"ם (1138-1204) הוא גדול המחברים של חיבורי ההלכה מאז שעם ישראל הפך לעם, במתן תורה. הוא נקרא בכמה כינויים, ביניהם "הנשר הגדול", ועליו נאמר "ממשה (רבנו) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה". הרמב"ם, כאדם יחיד, חיבר חיבור ארוך וגדול המכיל את כל חלקי התורה שבעל פה, החל מדיני נזיקין וממונות, ועד להלכות בית המקדש, מלכים ומלחמותיהם (גם על מלך ישראל חלים חוקים הלכתיים), שמחות ואבלות. מלבד זאת הרמב"ם נחשב בכל קנה מידה אקדמאי לאחד הפילוסופים הגדולים של ימי הביניים המוקדמים. הרמב"ם הכיר בבקיאות רבה את כל כתבי הפילוסופיה היווניים והערביים הקודמים לו. כמו כן, הרמב"ם עסק ברפואה, ובשל יכולותיו הנדירות הוא הגיע להיות רופאו האישי של הסולטאן המצרי צאלח-א-דין. מלבד כתיבת חיבור הלכתי ותשובות הלכתיות לכל רחבי העולם, חיבר גם חיבור פילוסופי מעמיק בשם "מורה נבוכים".

נחזור לשאלתנו- כיצד מרפאים כעס ומתקנים מידות לקויות?

כאשר הרמב"ם בא לפרש את מסכת אבות במשנה, הוא הקדים לפירושו הקדמה בת שמונה פרקים, כאשר שם הוא סוקר את חלקי הנפש והטבע האנושי. באחד הפרקים הרמב"ם עוסק רבות בתיקון המידות ועל פי דבריו בהקדמה זו הוטבע המושג "דרך האמצע". הרמב"ם מגדיר כי האדם חייב להיות תמיד במצב של אמצע בין שתי הקצוות של כל מידה- לא להיות פזרן, ולא להיות קמצן, אלא יש להיות נדיב. לא להיות גאוותן, אבל לא להיות רכרוכי- יש להיות עניו. לא להיות רודף בצע ולא להיות עצלן- יש להסתפק במה שיש. ועל אותו המשקל- אין להיות כעסן ואין להיות אדיש (בלשון הרמב"ם- "העדר הרגשת הביזיון"). אם האדם יהיה אדיש, הדבר יראה כאילו לא אכפת לו מדבר, ובסופו של דבר אפילו עוולות שיש להתייחס אליהן בחומרה לא יהיו שייכות אליו.

כיצד מגיעים ל"דרך האמצע"?

עונה על כך הרמב"ם בכמה שלבים, נביא את דבריו ונסביר-

[7]"ודע, כי אלו המעלות והפחיתויות אשר למידות, אמנם ייקנו ויתיישבו בנפש, בחזרה על הפעולות ההוות מזו המידה פעמים רבות בזמן ארוך, והתרגלנו אליהן…"

כלומר, הרמב"ם מגדיר כי החיוב והשלילה שיש במידות האדם נקנים ומתיישבים בנפש רק כאשר הפעולות המביאות לכך חוזרות על עצמן עד שההרגל נעשה לטבע. ומה, אם כן, ניתן לעשות כדי לתקן מידות שאינן שלמות או להיפך, אפילו שגויות?

ממשיך הרמב"ם (לא מיידית, ישנו דילוג בציטוט הרמב"ם) "…וכמו שהגוף, כאשר יצא משיוויו, נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי; וכשישתוה, נסלק ידינו מאותו ההפך, ונשוב לעשות לו מה שישאירהו על שיוויו – כן נעשה במידות בשוה. משל זה: אם נראה אדם שנקנתה לו תכונה בנפשו, יקמץ בעבורה עם עצמו, וזוהי פחיתות מפחיתויות הנפש, והמעשה אשר יעשהו מפעולות הרע, כמו שבארנו בזה הפרק".

כלומר, אומר הרמב"ם שכמו שכאשר האדם מתקרר אנו דואגים לכך שיתחמם יותר מהרגיל, וכמו שכאשר האדם מתייבש אנו דואגים להחדיר מים רבים לגופו- כך גם בנפש ובמידות. כאשר אנו נוטים אל צד שלילי בנפש, יש להרגיל את עצמנו בקיצוניות השנייה, עד שנגיע לשוויון במידות ולתיקון. אם האדם כועס, ישתדל להישאר אדיש במיוחד אל מול דברים שמכעיסים אותו, עד שירגיש שהוא כבר לא כעסן כל כך. החכמה היא לא להיות אדיש לכל דבר, אלא "לתפוס" את המצב שבו האדם מגיע אל האמצע, ואל התיקון. חשוב שלא ייווצר מצב שהאדם כל כך אדיש עד שהוא כבר אינו מתייחס גם לפשעים ולעוולות שאין מקום להיות אדיש אליהם.

עשרה בטבת

בתאריך י' בטבת חל צום עשרה בטבת. עשרה בטבת הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש. ביום זה החל המצור שערך נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, עד שנבקעה העיר ונחרב בית המקדש. התחלת המצור על ירושלים הייתה תחילתה של הפורענות ושל גלות יהודה מארץ ישראל. שאר הצומות הקשורים בחורבן בית המקדש הם תשעה באב, שבעה עשר בתמוז וצום גדליה.

לאחר השואה, יום זה נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי לזכר הנרצחים בשואה שיום מותם לא נודע.

לפי האמור, עשרה בטבת הוא הצום המתייחס לתחילת החורבן. שבעה עשר בתמוז קשור ליום בו נפרצו חומות ירושלים, שנה וחצי מאוחר יותר, ותשעה באב הוא יום חורבן בית המקדש. צום גדליה מתייחס לשלב בו החורבן הגיע אל שיאו, כאשר מנהיג היהודים האחרון של ארץ ישראל נרצח בשל מחלוקת, ועם ישראל איבד את אחיזתו האחרונה בארץ ישראל.

שני השלבים האחרונים מובנים והגיוניים- אך יש להבין מדוע התחלת המצור ופריצת החומות הם עילה לצום? מה "מיוחד" בימים אלה?

התשובה מופיעה בדברי הרמב"ם [8], עליו כבר הרחבנו-

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר "והתודו את עונם ואת עון אבותם"…".

כלומר, הצום אינו בא כדי לציין מאורע היסטורי, אלא כדי לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. זאת כדי שאנו נוכל להיטיב את מעשינו באותם הדברים בהם היו כישלונות בעבר. בעשרה בטבת החל המצור על ירושלים והדבר היה סימן אזהרה לעם ישראל להיטיב את דרכם לפני שהעיר תיבקע ובית המקדש יחרב. העם לא הבין את המסר, והמשיך בדרכו הרעה, על אף האזהרות הרבות של נביאי ישראל של אותה התקופה. אם כך, הצום נועד עבורנו, כדי שביום זה נחזק את עצמנו באתן הנקודות שהיו זקוקות חיזוק בתאריך המדובר.

הלכות הצום

עשרה בטבת הוא הצום הקצר ביותר. הצום מתחיל מעלות השחר ונגמר בערב.

אכילה לפני הצום מותרת בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר. אבל רק אם לא ישן האדם שנת קבע. אם ישן האדם שנת קבע- אסור אח"כ לאכול או לשתות, ואם קודם שישן עשה תנאי שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה- מותר לאכול או לשתות לפני עלות השחר. יש אנשים שמכוונים שעון מעורר לשעה לפני עלות השחר כדי שיוכלו לשתות או לאכול, וזה אפשרי, אך לפי הקבלה גם אם האדם התנה תנאי שאם יקום לפני עלות השחר יוכל לאכול, השתייה מותרת, אבל האכילה אסורה. כמובן שאם האדם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר, אזי גם לפי הקבלה יהיה רשאי לאכול.

מעוברות ומניקות, זקנים, או חלשים פטורים מן הצום, ואף לא כדאי שיתחילו לצום. אמנם, ביום הצום חשוב שאנשים שלא צמים יאכלו מאכלים פשוטים, רק כדי קיום הגוף, אך לא מעדנים ואוכל משובח שהוא מותרות (אם מדובר בצורך רפואי אין בעיה גם בכך). אבל מי שהוא בריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור ויצום- וכל מי שמשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור.

מהי חולשה? חולשה מוגדרת ככל אדם לפי מה שהוא מכיר את עצמו. חולשה אינה תחושה קלה של חולשה, אלא חולשה שמפריעה במיוחד לתפקוד האדם. ילד הקטן מגיל י"ג שנים ויום אחד וילדה פחות מגיל 12 שנים ויום אחד- פטורים מלצום.

חודש טוב ומבורך!

דוד פנחס איפרגן

=======================

[1] ישעיהו פרק מ"ה פסוק ז'.

[2] מסכת מגילה, דף י"ג עמוד א'.

[3] מסכת נדרים, דף כ"ב עמוד א'.

[4] קהלת, פרק י"א פס' י'.

[5] משלי פרק ט"ז פס' ד.

[6] משלי, פרק כ"ב פס' ד'.

[7] שמונה פרקים לרמב"ם, פרק רביעי- מהקדמתו של הרמב"ם לפירוש מסכת אבות.

[8] היד החזקה, הלכות תעניות, פרק ה' הלכה א'.