חודש תשרי

בס"ד

 

ראש השנה

ראש השנה, כשמו כן הוא- הוא הראש של השנה. כפי שכל הגוף הולך אחרי ראשו של האדם, כך גם השנה כולה הולכת אחרי ראש השנה. אם ראש השנה הוא חיובי, כל השנה הולכת לכיוון חיובי, ואם ראש השנה הוא חס וחלילה שלילי- יהיה צורך במאמץ רב כדי להפוך את הכיוון לחיובי.

בחודש תשרי ישנם מספר חגים, שני צומות, מנהגים רבים מספור והלכות רבות מאוד, כך שאם נכתוב ביאור ופירוט עבור כל אחד מהם, תהיה כאן חוברת- ולא מאמר. רק לצורך הדוגמא- בשולחן ערוך, ספר הפסיקה של העם היהודי, ישנם ארבעה חלקים. הראשון שבהם עוסק בחיי היומיום, ונקרא "אורח חיים". בחלק זה ישנם 697 "סימנים", פרקים. חלק זה עוסק בכל תחומי החיים- מהקימה בבוקר, הלכות תפילה, שבת, מועדי השנה, ראשי חודשים, ציצית ותפילין, ועוד נושאים רבים. יותר משנים עשר אחוזים מחלק זה עוסקים אך ורק בענייני חודש תשרי! זהו אחוז עצום, הכולל כ-88 פרקים!

נעסוק, אם כן, בכמה עניינים שבעזרתם נוכל להיכנס כראוי לחודש זה. הכוונה היא לא לעסוק בדינים ובמנהגים, אלא באיך אנחנו קולטים את מה שניתן לקלוט מהם.

 

למה בכלל ראש השנה?

למה השנה מתחילה כעת? הרי הכי הגיוני היה שהשנה תתחיל כאשר כל העצים מסיימים את "תקופת היובש" שלהם ומתחילים לפרוח, בערך בתקופה של ניסן וחג הפסח. דבר זה הוא גם נכון מבחינה עקרונית, שהרי במקורותינו ספירת החודשים מתחילה בחודש ניסן, ועליו נאמר בתורה[1]– "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". ולמרות זאת- חז"ל קבעו במשנה[2] כי "באחד בתשרי ראש השנה לשנים". מדוע?

חשוב לדעת כי כל תהליך לא מתחיל בתוצאה הנראית לעין. כל תוצאה שנראית לעינינו מעידה על תהליך סמוי שקדם לה. אסביר במה מדובר- כאשר רואים דחפורים ופועלי בניין בשדה פתוח, מובן הדבר כי מתחיל להיבנות כאן בניין. אך האם זו תחילת התהליך? וודאי שלא. עצם העובדה שנבנה כעת בניין מעידה על התהליך שקדם לכך- היו מהנדסים ואדריכלים שעבדו על שרטוטי הבניה, בקשות לאישורי בניה הוגשו ואושרו, צוות מכירות המיועד לכך החל לשווק את הבניין וכו'. בעצם, התהליך החל הרבה קודם לכן, והתוצאה נראית כעת על פני השטח. אותו הדבר בראש השנה- אמנם, ההתחלה המעשית של השנה היא בניסן, בו הכל פורח וממנו מתחילים לספור בפועל את החודשים, אך תחילת התהליך הייתה בימים בו לא קרה דבר גלוי- זוהי עונת הסתיו, רק מתחילים לזרוע את השדות ולקוות לגשם. בזמן זה הכל מתחיל, וזהו ראש השנה. העניין נכון גם במישור הרוחני- בימי הסתיו האדם לא "בשיא תפארתו". אילו היו מבקשים מאיתנו לבדוק מתי אנו הכי מפותחים מבחינה רוחנית, מן הסתם היה זה בתקופת האביב. אך מה שעלינו להשכיל לדעת הוא שהכל מתחיל בראש השנה. כל פריחה רוחנית שתהיה לנו השנה, כל התעלות או התחדשות שתהיה במהלך השנה נובעת וצומחת ממה שנזרע בראש השנה. אם נזרע הרבה זרעים משובחים בראש השנה, ונדאג להשקות אותם כראוי- הם ינבטו ויצמחו לגובה.

 

מרכזו של ראש השנה

ראש השנה ידוע במקורות כ"יום הדין". זהו היום שאותו המשנה[3] מגדירה כיום בו "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם"…". אם כך, אנחנו צריכים להתכונן ברצינות כפי שכל אדם רגיל היה מתכונן לפני משפט חשוב. אלא, שיש לדעת דבר חשוב ביותר- עוד לפני שראש השנה הוא יום של דין, הוא הרבה יותר מזה. לפני הכל, ראש השנה הוא "יוֹם תְּרוּעָה"[4]– יום בו ממליכים את בורא העולם.

 

למה להמליך?

כאן עולה שאלה טובה- למה בכלל להמליך את מלכו של העולם? מה אנחנו יכולים בכלל לעשות בנידון, מי אנחנו בכלל?

כלל חשוב הוא- מלך ללא נתינים אינו מלך. גם אם יש לו את היכולת, האישיות והסמכות, הוא אינו מלך בפועל. גם לאחר בריאת העולם, מלכו של עולם היה לבד, כביכול. אם נקבל את העובדה שבורא עולם הוא הטוב המוחלט, ראשית, עלינו לברר מהו טוב מוחלט. הטוב הגדול ביותר הוא הרצון להיטיב לכל אחד באופן מרבי, מבלי תמורה. טוב מוחלט מחפש להיטיב. כמו כן יש לדעת כי לא תמיד הטוב שמיטיבים לאדם נראה כטוב בעיניו, הדבר דומה לילד שהוריו מגבילים אותו- לטובתו.

הבורא "חיפש" להיטיב, וברא את העולם ואת האדם. אבל בלי נתינים- אין מלך. ברבות השנים שכחה האנושות את תפקידה, ומלכו של עולם נשאר ללא "ממלכה". במהלך ההיסטוריה תמיד היו יחידי סגולה שהעבירו את "הדגל" של מלכות הבורא הלאה- אדם הראשון, שת, ירד, חנוך, מתושלח, נח, שם ועבר ועוד. אך יחידי סגולה אלה לא היו קבוצה, או שושלת משפחתית. אז הגיע אברהם אבינו, שהספיק לפגוש את נח ולמד איתו יחד. נח נפטר כאשר אברהם היה בן 58. משפחתו של אברהם הפכה להיות עם ישראל, הקבוצה היחידה בתולדות ההיסטוריה שנשאה את הדגל של המלכת הבורא. מאז, בכל ראש השנה מתקבצים יהודים בכל קצווי העולם, ועוסקים בהמלכת הבורא.

איך ממליכים מלך? תוקעים בחצוצרות, קוראים "יחי המלך", או כל ניסוח מקובל אחר, ומבהירים למלך- אנו נתיניך, ואתה אחראי עלינו. אנחנו נעשה כרצונך, ואתה מופקד על שלומנו וביטחוננו הסוציאלי. תפקידך להנהיג משפט בממלכה, ותפקידנו לנהוג כפי החוקים. כעת, כאשר אנו ממליכים אותך, זכור שאנחנו הנתינים היקרים שלך, שאוהבים אותך, וכמו כל מלך נבון- בעת ההמלכה נהוג שהמלך מוחל על הפשעים שנעשו עד עכשיו, ומחלק הטבות לאוהביו ומוקיריו.

אנחנו עושים את אותו הדבר- תוקעים בשופר, ומכריזים על המלכת הבורא.

 

חטאים? לא בראש השנה!

שימו לב לדבר מעניין- בשום תפילה של ראש השנה, אפילו לא אחת- לא מוזכר חטא. גם לא עוון, וגם לא שום מילה נרדפת לכך. יתרה מכך- לא מוזכרת המילה סליחה, או מחילה, וגם לא מוזכרת חזרה בתשובה.

כל מה שמוזכר הוא ענייני זיכרון, שאנו מזכירים את עברנו המפואר לפני המלך שהומלך, ענייני מלכות- המלכת הבורא, וענייני שופר- הוא טקס ההמלכה.

 

אז למה הבכי?

אם כך, לא כל כך מובנת העצבות שמאפיינת את ראש השנה. המלכת מלך היא מאורע שמח, ובמיוחד שהמלך מעוניין להיטיב לנתיניו. אדרבה, ראש השנה הוא זמן לשמחה!

וכן נאמר בשו"ת "יחווה דעת"[5], שכתב הרב עובדיה יוסף שליט"א: "והתפלות של ראש השנה יש לאומרם בשמחה ובנעימה קדושה, ומתוך כוונה רבה, כי תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה…".

כשאנו קוראים בסליחות, בהקדמה לשלוש עשרה מידות, את "א-ל מלך יושב על כסא רחמים, ומתנהג בחסידות. מוחל עוונות עמו, מעביר ראשון ראשון", רבים קוראים את המילים הללו בעצב, אפילו בדמעות. אם מעיינים במילים באופן פשוט, רואים כי אין זו בקשה לרחמים או למחילה- זו קביעת עובדה. העובדה היא שהבורא יושב על כסא רחמים, מתנהג בחסידות, מוחל עוונות עמו וכו'. נסביר זאת בשאלה רטורית- אם אליהו הנביא היה נכנס לבית הכנסת באמצע ראש השנה, דופק על השולחן ואומר לכולם: "רבותי, יש לי חדשות טובות. הקב"ה החליט למחול לכולם על כל העוונות, והוא פותח דף חדש לכל אחד ואחד מכם. אין יותר חטאים, אין יותר בעיות!" איך היינו מגיבים? בבכי, או בשירה וריקודים?

 

"עת שערי רצון להיפתח"

את הפיוט "את שערי רצון להיפתח" אנו שרים בראש השנה. למעשה, כמעט כל בני עדות המזרח שרים את הפיוט הזה, והוא נפוץ ביותר בקרב עם ישראל. מה מיוחד בפיוט זה? מה אנו יכולים לספוג מהמסר שלו לראש השנה?

כל הפיוט מדבר על עקידת יצחק. עקידת יצחק היא המאורע המעיד על הטבע הפנימי שלנו. כיצד?

אברהם אבינו מקבל ציווי, להקריב את בנו יחידו לעולה. הוא מוסר את נפשו על כך, ומשקיע בקיום הציווי למרות שמשמעות הדבר היא קשה ביותר.

מסירות הנפש של אברהם, טמונה גם בכל אחד ואחת מצאצאיו- אנחנו. ובעצם אנו אומרים לבורא עולם- "תראה, אתה יודע מה יש בי. אני צאצא של אברהם אבינו. יש בי את הכוח לתת את הכל לצורך המטרה. אני מוכן".

זו הסיבה שאנו מזכירים פעמים רבות כל כך את עקידת יצחק בתפילות ובפיוטים בראש השנה- אנו צריכים לראות מי אנחנו, מאין באנו ומה כוחנו.

 

שופר- ערבות הדדית

המצווה העיקרית של ראש השנה, והמייחדת את ראש השנה, היא תקיעת השופר. כמעט אין מי שמפספס את תקיעת השופר. על תקיעת השופר נאמר בפסוק[6]: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". השופר נועד כדי לעורר את הלבבות.

השנה ראש השנה לא יוצא בשבת, אך כאשר ראש השנה חל בשבת, לא תוקעים בשופר. הסיבה היא לא משום שמדובר באיסור בשבת. למעשה, כאשר בית המקדש היה קיים- היו תוקעים בשופר גם כאשר ראש השנה היה חל בשבת. תקיעת השופר אסורה משום שיכול להיות שמישהו ישכח שאסור "לטלטל" (כלומר, להעביר את השופר ברשות הרבים) את השופר ברשות הרבים. ואם יהודי אחד עלול לחלל שבת- כל עם ישראל, בכל מדינות העולם לא יתקעו בשופר. זו ערבות הדדית שאין יותר גדולה ממנה. אנחנו צריכים ללמוד מכך את גודל החשיבות של אהבת חינם, של שותפות בגורל השני.

 

לערבב את השטן

[7]"למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן". לערבב את השטן פירושו להפריע לו, להציק לו, לגרום לו להתבלבל. מדוע אנו תוקעים בשופר בכל מיני צורות ודרכים שונות? עונה על כך רש"י: "כדי לערבב- שלא ישטין (כלומר, שלא יקטרג), כשישמע ישראל מחבבין את המצוות – מסתתמין דבריו". אנחנו מחבבים את המצוות. עצם העובדה הזו הורסת לכוחות הטומאה את כל התכנונים. כוחות הטומאה מתמקדים בכך שהאדם אינו מעוניין בטוב, אינו רוצה בו- ולכן, הוא אינו זכאי לשום דבר.

אפשר לתת צדקה- אבל להזעיף פנים. אפשר לעזור לזולת- אבל בחוסר חשק. הגישה היא הקובעת. אנו צריכים לחבב את המצווה, לחבב את החסד.

 

שנזכה לעשות חסדים גדולים במאור פנים!

 

בהוקרה,

הרב דוד פנחס איפרגן.