חידושי תורה לפרשת וישלח

א

פרק לד', פסוק ז': "ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כח נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה".

לכאורה, צריך ביאור דוודאי אחרי שאמר הפסוק "כי נבלה נעשתה בישראל" ול"וכן לא יעשה", ואם כן, מדוע הפסוק בא לומר לנו שוב "וכן לא יעשה"? כעת, נבאר את המושג "מידה כנגד מידה". בתורה נאמר "לא תיקום ולא תיטור", מכאן, שהתורה אומרת כי בטבעו של האדם להשיב לעצמו את כבודו, ע"י כך שהוא יוציא מעצמו את הנקמה החוצה. למעשה, אם חלילה בני שכם פגעו בדינה, אז כמידה כנגד מידה היו צריכים בני יעקב גם כן לקיים יחסים עם בנות שכם. אך כאן התורה מצווה עלינו שאף פעם אל לנו לעשות לזולתנו כפי שהוא נהג בנו, והתורה מדקדקת בכך ומדגישה זאת כשהיא חוזרת על כך במילים "וכן לא יעשה", כלומר, בורא עולם אומר שאפילו אם כתוצאה ממעשה הזולת נהיה בעצב, הדבר עדיף על מעשה נקמה, מאחר והעצב הוא דבר חולף.

ב

במדרש מובאת הקושיה מנין לתינוק שנימול לשמונה? (כלומר, מהיכן אנו יודעים שמצוות המילה היא כאשר התינוק בן 8 ימים), ותירץ המדרש שהרי כל השבטים נימולו לשמונה. ותמוה, והלא כתיב מפורש "ובן שמונת ימים ימול" (בראשית פרק יז' פסוק יב')? וי"ל על פי דברי חז"ל ב טעמים על המילה "לשמונה": טעם אחד, שלא יהיה הכל שמחים בעוד שאביו ואמו אסורים בתשמיש, שהרי האשה נמצאת עדיין בתוך שמונת ימי הנדה כשמדובר בהולדת זכר. טעם ב', מפני שמילה דומה לקרבן ועל הקורבן נאמר: "שור אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא פרק כב' פסוק כז'). והנה, יש נפק"מ בין שני הטעמים, שלפי הטעם הראשון – אם ילדה תאומים זכר ונקבה, אין שמחים גם ביום השמיני משום שלנקבה מחכים 14 יום ולכן לא ימולו ביום השמיני, אולם לפי הטעם של קרבן צריך למול גם ביום השמיני אפילו בכה"ג. והנה ידוע שכל שבט ושבט, נולד איתו תאומה כמובא בדברי חז"ל (עיין רש"י פרק לה' פסוק יז'). ולפי זה אתי שפיר שהמדרש שאל "מהיכן נלמד שמלים לשמונה", והלא לומדים זאת מהפסוק של "ובן שמונת ימים ימול", אין ראיה דשם מבואר בדווקא על הולדת זכר ובהולדת זכר, ונקבה מנין, אלא ע"כ מזה שהשבטים נימולו ביום השמיני, אפילו שנולדו איתם נקבות וחזינן כמו הטעם השני בדברי רבותינו ז"ל שהסיבה משום דדומיא לקרבן.

ג

"הצילני נא מיד אחי מיד עשו" – יש להבין אחרי, מאחר וליעקב היה רק אחד, אם כך, למה הוצרך לומר "מיד עשו" ובאמרו "מיד אחי" כבר מבואר בקשתו. ועיין בזוהר (ח"א קס"ט ע"א) על הפסוק וז"ל מכאן מאן דצלי צלותא דבעי לפרשא מיליה כדקא יאות כו' מיד אחי ואי תימא קרבין אוחרנין סתם אחין איקרון מיד עשו בגין לפרשא מיליה כדקא יאות. אמנם, אכתי יש להבין אמרו שני פעמים מיד אחי מיד עשו והי' סגי לומר באומרו מיד אחי עשו. ויש לפרש הכוונה דיעקב בהודיעו דעשו בא לקראתו הבין דלא ימלט מאחד משני האופנים: או דעשו ילחם עמו וירצה להורגו, או דיתרצה עמו וישוב מאפו וישב עמו בשלוה ואחוה כשני אחים, ומשני האופנים הללו נתיירא יעקב. דגם טובתו ואהבתו של עשו רעה היתה אצל יעקב, ועל אלו שני האופנים אמר הכתוב ויירא יעקב מאד ויצר לו דאמר ויירא על ספק שמא יהרגנו וייצר לו על הספק שמא יתקרב לו. וזהו שביקש על הני שני אופנים: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו", שאיננו רוצה בו לא לאח ולא לעשו וביקש שיצילו משני ידים הללו. ונתקבלה תפלתו, דבתחילה היה בדעת עשו להרגו והקב"ה הצילו מידו, ואח"כ כשנתרצה לו ביקש להיות עמו ביחד ואמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויהיו שניהם ביחד, והוא דחה אותו בדברים וניצל גם בזה ממנו וכמו שאמר הכתוב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה, השמיענו הכתוב דבאותו יום עצמו נפרד עשו ממנו והלך לדרכו ולא נתעכב אפילו יום אחד עמו וכבקשתו.

ד

"ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב" (פרק לב' ,יג'). ולכאורה, מה לנו הטעם – למה לא יספר עד שאומר לנו הכתוב מרב? אלא יש שני סיבות למה לא יספור האדם חול: א. משום שחול הוא מרובה ומי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לספור את כל החול. ב. חול הוא פחות מעצם בריאתו ואילולי שהיינו צריכים אותו לבנין וכדומה, אף אחד לא היה מייחס לו חשיבות, וא"כ שהקב"ה מבטיח ליעקב זרע כחול הים יש כאן איזה שהוא עלבון שחול הים הוא פחות, ולכן אמר לו הקב"ה הסיבה שהוא כחול הים ולכן לא יספר היא רק בשל שיש חול רב, ולא בגלל פחיתותו ח"ו.

ה

"וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית פרק לב' פסוק ט') וברש"י – היה המחנה הנשאר לפליטה: על כרחו כי אלחם עמו. וצריך ביאור מנלן לרש"י לפרש כן והלא כמו שיעקב פחד שיכה מחנה אחד יפחד שגם יכה המחנה השני? אלא כתוב בחז"ל שיעקב אבינו הפריד בין מחנה אחד לשני כדי מהלך יום. ועל פי זה יובן שהלא רבקה נתנבאה כשאמרה למה אשכל שניכם גם יום אחד, דהינו, שימותו עשו ויעקב באותו יום ואם כן, ממה נפשך אם יעקב ינצח את עשו ממילא שני המחנות ניצלו ואם עשו ינצח את יעקב אז עד שיגיע למחנה השני ממילא ימות עשו. וכמו שנתנבאה רבקה וזה היה הכרח רש"י לפרש על כרחו.

בברכת שבת שלום,

כולל היכל השלום

ע"י הרב דוד פנחס איפרגאן שליט"א