בס"ד, חודש אייר, התשע"א

ל"ג בעומר

 

רבי שמעון בר יוחאי

 

לכבוד יום ההילולא של התנא[1] הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), נדבר במעט אותו בורא העולם מרשה לנו לדבר בקדוש האדיר הזה.

נתחיל בסיפור קצר, שהובא כעדות על קדושתו של רשב"י. כאשר רבי חיים בן עטר, המכונה "אור החיים הקדוש"[2], עלה לארץ, הוא החל במסעות שונים של עליה לקברות צדיקים. מספר רבי שמואל הלר[3] כי כאשר הגיע רבי חיים למרגלות הר מירון, שם קבור רשב"י, ירד מעל החמור והתחיל לטפס על ההר על ידיו ועל רגליו והיה בוכה וצועק כל הדרך: "היכן אני השפל נכנס?! למקום אש להבת שלהבת, הקב"ה וכל הפמליא של מעלה הכא (=כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה!".

צריך וחשוב לדעת- העיניים שלנו רואות רק כפי דרגתנו. זה עובד בגשמיות, וכך גם ברוחניות. כדי להסביר את העניין, נתחיל בהסבר בעניין הגשמיות. ידוע הדבר כי הצבעים שהעין שלנו קולטת נמצאים בתוך קשת צבעים מורכבת וגדולה הרבה יותר מאשר העין יכולה לראות. לצורך העניין, קרינה אולטרא-סגולה (על-סגול) היא אור שאורך הגל שלו קצר מכדי שהעין תראה אותו אך הוא קיים במציאות, וגם קרינת אינפרא-אדום (תת-אדום) היא בעצם סוג של אור שאורך הגל שלו ארוך מכדי שהעין תראה אותו, וגם הוא קיים במציאות. אלו דוגמאות פשוטות לדברים קיימים ללא כל ספק במציאות, אך אנו איננו יכולים לראות אותם מכיוון שאין לנו את היכולות והמכשירים המתאימים. לו היו לנו עיניים מיוחדות, היינו מצליחים לראות, אך אנו מסתפקים במה שאנו רואים בחיי השגרה.

כך גם ברוחניות. מי שאין לו את המכשירים הנדרשים, מי שלא התעלה לדרגות מסוימות- פשוט לא מסוגל לראות את המציאות הרוחנית הקיימת בעולם בוודאות.

רשב"י היה אחד מגדולי התנאים, ואחד מבחירי חמשת תלמידיו של רבי עקיבא הגדול (חי לפני כ- 1900 שנה)- הוא רבי עקיבא שבזכותו כל עולם התורה קיים היום.

שיטתו של רבי שמעון בפסיקה והלכה הייתה ייחודית- הוא נתן חשיבות גדולה לכוונתו ומחשבתו של האדם[4]. לכן, כאשר ישב בדיון יחד עם רבי יהודה, רבי יוסי ויהודה בן גרים, לא היסס לחוות את דעתו[5]. רבי יהודה שיבח את הרומאים שתיקנו שווקים, גשרים ומרחצאות. רבי יוסי לא הגיב לאמירה זו. רשב"י הגיב מייד כי אין לשבח את הרומאים על כך, כי את כל מעשיהם הם עושים לטובת עצמם ולניצול הציבור. כלומר, לפי דבריו של רשב"י כוונתם ומחשבתם של הרומאים היא שהכריעה את הכף, ולא מעשיהם מצד עצמם. יהודה בן גרים שנכח באותו מעמד הלך וסיפר את הדברים. הדברים עברו מפה לאוזן, עד שהגיעו לאוזנם של הרומאים. כתגובה, הם החליטו לקדם את רבי יהודה ששיבח אותם, להגלות את רבי יוסי שלא מחה על כבודם, ולהרוג את רשב"י על שביזה אותם. רשב"י לא פחד מאיש, ולא חשש להביע את דעותיו. הוא ובנו, רבי אלעזר בן רבי שמעון, התחבאו שלוש עשרה שנים במערה, כאשר לא היו להם בגדים מלבד הבגדים שלעורם. בשל החשש לבגדיהם, הם פשטו את בגדיהם והתכסו בחול שבמערה, ולבשו את הבגדים רק בשעת התפילה. כמובן שמזון לא היה להם, אך נעשה להם נס ונברא עבורם עץ חרוב ומעיין בפתח המערה, מהם ניזונו כל השנים. במשך כל שנות הימצאותם במערה, הגו בתורה והעמיקו בה ללא הפסקה. במערה זו נגלו אליהם סודות גדולים ועצומים, והם הגיעו למדרגות נשגבות ביותר. שתים עשרה שנה לאחר כניסתם למערה, מת הקיסר הרומאי ובטלה גזירת המוות מעל ראשו של רשב"י. מייד הגיע אליהו הנביא אל פתח המערה ושאל בקול רם: "מי ילך להודיע לרבי שמעון שהקיסר שמבקש את נפשו מת ובטלה גזירתו?" מכאן, הבינו רבי שמעון ורבי אלעזר כי ניתנה להם הרשות לצאת מן המערה. בשעה שיצאו, ראו אנשים חורשים וזורעים בשדות. דבר זה היה תמוה ומכעיס בעיניהם, שהרי הם יודעים את האמת של העולם- העיקר הוא ללמוד תורה ולעסוק בעניינים אלוקיים, וכל דבר אחר- הוא בזבוז שיש להפסיקו! כך, בכל מקום שהסתכלו- החריבו את המקום. מייד הם שמעו קול הקורא להם: "להחריב עולמי יצאתם?! שובו למערה!" וחזרו למערה לעוד שנה אחת. לאחר שיצאו, היה רבי אלעזר מחריב את המקומות שהיה רואה, ואילו רבי שמעון היה מתקנם. הלכו ופגשו אדם זקן שרץ בערב שבת, ושני ענפי הדס בידו. שאלו אותו: למה אתה רץ עם הדסים בידך? ענה להם: הדסים הללו אני לוקח לכבוד שבת. שאלו אותו שוב: והרי היית יכול לקחת רק ענף אחד? ענה להם הזקן: אני לוקח ענף אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור". אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו: ראה כמה חביבות המצוות על בני ישראל!

 

רבי שמעון היה מלומד בניסים, וכוחו היה רב בישועה בכל עניין. לכן, כאשר היו גזירות על עם ישראל, היו שולחים החכמים את רבי שמעון, שהוא מלומד בניסים[6].

רשב"י היה תנא פוסק הלכות מהשורה הראשונה, וצדיק עצום. הוא היה בעל השקפה מאוד מוגדרת בכל הקשור ללימוד תורה ולמסירות נפש על לימוד התורה[7]. הוא אשר כתב את ספר הזוהר הקדוש, המכיל סודות עצומים בכל הקשור לעולמות שברא הקב"ה, להנהגתו בעולם ובעצם, היווה את היסוד לתורת הנסתר הגדולה.

רבו של רשב"י, רבי עקיבא, היה ידוע בהתמדתו ובגישתו האופטימית. גם כאשר 24,000 תלמידיו מתו במגיפה, הוא לא נשבר, אלא מצא חמישה תלמידים מובחרים חדשים, איתם יתחיל מחדש את הקמתו של כל עולם התורה- אחד מהם, היה רשב"י. מותו של רבי עקיבא היה טרגי. הוא נהרג על ידי הרומאים כחלק מסדרת הרציחות של "עשרת הרוגי מלכות".

 

המהלך הפנימי שבתהליך ההתעלות

 

אם נתבונן מעט, נראה כי ישנו תהליך המלווה את רשב"י מתחילה ועד סוף- בתחילה, רשב"י ובנו התחבאו בבית המדרש ואשתו של רשב"י הביאה להם אוכל בכל יום- זהו השלב בו הם התחילו להתרחק מקרבת אנשים, ולהתקרב לתורה ולקב"ה, אך היו מעורים עדיין בחברה. לאחר שהגזירה התחזקה והחיפושים אחריהם גברו, התחילו לחשוש כי אשתו של רשב"י עשויה להסגירם אם ילחצו עליה, ולכן החליטו לברוח למערה, שם התנתקו לגמרי מהעולם החומרי, ללא חברת אנשים ובהתעמקות בלתי נדלית באלוקות- כמו בני ישראל שיצאו ממצרים, מחברת בני אדם, אל המדבר הצחיח, בו לא היה להם כי אם את עצמם והקב"ה. כך היה עם רשב"י ובנו- אף הם ניזונו מה"מן", אלא שאצלם המזון השמימי התבטא בעץ חרוב ומעיין שנבראו בדרך נס. אין ברירה, כדי להגיע לרמה בה אפשר ללמוד ולכתוב את הזוהר הקדוש שכולו סודות וסתרי תורה יש להתנתק כליל מכל ענייני העולם הזה, ולהיות מחובר לקדושה בכל נימי הנפש.

אין ספק, תהליך זה משפיע עמוקות על המישור הרוחני של האדם, אך עדיין נשאר עניין אחד- רשב"י ובנו לא מסוגלים כעת לקבל כי ישנם אנשים שדרגתם לא מגיעה אלא להשיג את לחמם בעבודת כפיים, ואינם נמצאים בדרגה רוחנית ראויה וגבוהה עד כדי קבלת מזון מן השמיים, וכך ביציאתם מהמערה הם שורפים במבטם את כל מה שראו כגנאי. כוחם בשריפה זו היה מכוח התורה שלמדו, שהרי על התורה נאמר[8]: "מגיד שהתורה אש, ומאש נתנה, ובאש נמשלה".

מייד יוצאת בתגובה בת קול שמורה להם לשוב למערה, שהרי הם מחריבים את העולם, מפני שלא כל בני האדם שווים, ולא כולם יכולים ואמורים להגיע למדרגות כמו של רשב"י ובנו. הפעם, הם שבים למערה, ונשארים של שנים עשר חודשים, מפני שאמרו לעצמם- שהרשעים בגיהינום נידונים במשך 12 חודשים[9], אז גם אנחנו נמתין זמן זה במערה.

לאחר תקופת ההמתנה וההתעלות הנוספת, הם מקבלים רשות לצאת מן המערה, וכאן רואים את השינוי הגדול שעבר רשב"י- בכל מקום, היה רבי אלעזר שורף כמו בפעם הראשונה, ורבי שמעון היה מתקן אחריו. רבי שמעון עבר את השינוי, והסביר לבנו כי לימוד התורה של שניהם מספיק להחזיק את כל העולם,וכאשר הם רואים את האיש הזקן עם נפי ההדסים, הם רואים כי יש מי שמתעלה ברוחניות על ידי עבודה עצמית וקיום מצוות בהידור. בנקודה זו, אף רבי אלעזר מבין את העניין.

כאשר רשב"י רואה שהוא ניצל, הוא מחליט לעשות טוב עם הזולת, ולטהר מקומות בטבריה שהיו מוטלים בספק לגבי טהרתם. כאן אנו רואים כיצד מן ההסתגרות והניתוק המוחלט בד' אמות של הלכה ולימוד תורה, מגיעים אל עשיית טוב לזולת, וחסד כללי, אף לאנשים פשוטים, שאינם מלומדי התורה המובהקים. כך, הגיע למדרגה גדולה של עזרה לציבור עד כדי שהחכמים היו שולחים אותו לבטל גזירות עבור כל עם ישראל. ראוי לציין כי טיהור שטחים מסופקים הוא מלאכה קשה עד מאוד.

 

האידרא רבה ותורת הקבלה

 

האידרא רבא (=האסיפה הגדולה) היא קבוצת תלמידי חכמים נבחרים שישבו במחיצתו של רבי שמעון במערה הממוקמת בין מירון לצפת, ולמדו את תורת הנסתר, שם כתבו את ספר הזוהר. היו אלה עשרה תלמידים, כאשר רבי אבא הוא שכתב את כל שנאמר במערה.

אחד הרעיונות המרכזיים של הקבלה הוא האיחוד בין הניגודים השוררים בעולם, ההרמוניה שיש בין החלקים המנוגדים בעולמנו. למשל, העולם מורכב מיסודות "זכריים" ויסודות "נקביים". החיבור בין שני עניינים אלה- הזכר והנקבה, החסד והגבורה, הקדושה והטהרה, הרי הוא יסוד תיקונו של העולם.

כמו כן, יש לדעת ביחס למציאות כי ישנם יסודות וחלקים נסתרים אשר אין ביכולתנו לחשוף ולגלות, כפי האמור בתחילה, שהרי אפילו בבריאת העולם נאמר[10] "הסתכל באורייתא וברא עלמא" (=הסתכל בתורה, וברא את העולם).

על פי המסורת, ל"ג בעומר יום פטירתו של רשב"י. כאשר רשב"י עמד להיפטר מן העולם, אסף כמה מתלמידיו, וכאשר אש אופפת אותם, העביר להם סודות רבים ועצומים שלא הייתה רשות עד אז לגלות.

מעמד זה של גילוי סודות התורה היה מעין מעמד הר סיני, וכשם שבמעמד הר סיני הייתה אש בוערת בראש ההר[11], כך הייתה אש בוערת מסביב לרבי שמעון באותה השעה. כמו כן, ביום ל"ג בעומר נפסקה המגיפה שגרמה למותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, ועל כך אנו שמחים ביום זה.

אם כן, יום ל"ג בעומר זהו יום עם הרבה זכויות וכוח לטובת עם ישראל כולו.

 

יהי רצון שזכות הצדיק רבי שמעון בר יוחאי תאיר לנו את הדרך לזכך את עצמינו ואת הרוחניות שלנו- ולכן, כפי שיטתו של רבי שמעון באגדה ואפילו בהלכה- נשתדל כולנו לעבוד על המידות שלנו באותו היום, לחשוב מחשבות טובות ומועילות בכל מעשה אשר אנו עושים, כי כאשר אנו מקבלים כוח והשפעה רוחנית (למשל, ביום ל"ג בעומר)- אנו חייבים לתת בחזרה! הלא נאמר כבר כי עניינה של הקבלה הוא באיחוד הניגודים והצדדים השונים של החיים, וקבלה בלא נתינה- הרי היא פספוס שאין כמוהו.

 

מוקיר ומעריך

דוד פנחס, בן לאדוננו ורבנו רבי שלום איפרגאן.