נס חנוכה – עזות דקדושה

פורסם על ידי הרב דוד איפרגן ב . קטגוריה: חגים ומועדים

לחג החנוכה מספר מאפיינים:

מסירות נפשם של החשמונאים הנחלקת לשתי בחינות:

א. התגברות הרוח בבחינת הנשמה: דהיינו, החשמונאים מסרו את נפשם כדי לקיים את מצוות התורה, אף על פי שבעם ישראל קמה תנועה חדשה שנקראה "מתיוונים" אשר סחפו אחריהם רבים וטובים מעם ישראל. אולם, הייתה קבוצה קטנה של יהודים נאמנים למסורת והם שמרו על הגחלת היהודית, והם החשמונאים. על כן, אנו רואים כאן את התגברות הרוח.

ב. התגברות הרוח בבחינת הנפש: החשמונאים לא הקפידו כלל וכלל על גופם הכלה, אלא רק על רצון השם יתברך, ואם רצון הקב"ה הוא שיש למסור את הנפש, כך ייעשה. לכן, קמו החשמונאים בעוז ותעצומות לנקום את נקמת ה' ביוונים ודומיהם, ולהחזיר עטרה ליושנה – קרי עבודת בית המקדש.

ויש לשאול: הכלל של התורה הוא אנוס רחמנא פטריה, ונביא דוגמא לדבר ההלכה שקובעת שאדם שאין לו אלא נר אחד בלבד לחנוכה ולא לכל הימים, למעשה יש בידו שתי אפשרויות:

א. להדליק את הנר היחיד שיש ברשותו בכל ערב מעט, וכך במשך כל ימות החנוכה, כך שהזמן בו הנר יהיה דלוק הנו פחות משיעור ההדלקה שצריך מדי יום, שהיא חצי שעה.

ב. שידליק את אותו נר יחיד ביום הראשון בלבד.

וההלכה אומרת שידליק ביום הראשון ואנוס רחמנא פטריה (מדובר באדם שאין באפשרותו ללוות ממישהו, או שאין לו להשכיר את עצמו לעבודה וכדומה כדי שיהיו ברשותו הנרות כנדרש). וא"כ יש לכאורה סתירה בין ההלכה שקובעת אנוס רחמנא פטריה, לבין נס החנוכה, שבנס החנוכה השמן הספיק רק לנר אחד בלבד ולא ליותר, וא"כ למה השם יתברך שינה מההנהגה ההלכתית ועשה נס שיספיק לשמונה ימים והרי אנוס רחמנא פטריה?

ועוד יש לשאול על אותה הדרך: הרי הכלל הנקוט בידינו הוא כי הטומאה הותרה בציבור, כמו העניין שהכהן נטמא טומאת מצורע או טומאת מת, או רוב ישראל נטמאו ועדיין ממשיכים בעבודת בית המקדש כרגיל, וא"כ שוב רואים שישנה סתירה בין ההלכה לנס החנוכה – שבחנוכה היו יכולים להדליק גם בשמן טמא ולמה השם יתברך שינה את הטבע ועשה מעל הטבע, מעל ההלכה?

על מנת להבין את מהות נס החנוכה ומה הנס בא ללמדנו יש להבין קודם כל את הדברים הבאים:

בעבודת השם יש שתי בחינות השגה:

א. אדם יכול להשיג רוחניות ע"י שהוא מפנים את הדבר בלבו והדבר שהפנים נעשה דבר חי אצלו וכחלק ממנו, וע"י כך גם האדם מבין את הדבר לעומקו. אולם, האדם יכול להפנים רק דבר שמצוי בתוך עולמו, ודברים שמחוץ לעולמו, האדם אינו יכול להפנים.

ב. אדם יכול להשיג רוחניות ע"י השכל – כשהוא מבין את הדבר בכח החכמה ע"י התבוננות. ומעלת השכל היא שדרכו אפשר להגיע גם למקומות שהם חוץ לעולמו, אולם האדם יכול להבינם רק בחיצוניות ולא בפנימיות.

יוצא לפי האמור, שההשגות הרוחניות העליונות שהם למעלה מעולמנו, הן חיצוניות ולא פנימיות, כי כך היא עבודת שכלו של האדם וכן בעבודת הלב – שדבר שהוא מחוץ לעולמנו אין לאדם בו השגה.

וא"כ, מה העצה לאדם לעלות מעלה? הרי כל עבודתנו חיצונית היא?

ידוע שיש באדם כוחות חיצוניים שהם המודע, וכוחות פנימיים שהם התת מודע. ובאמת, מה שמנהל את אורח חייו של האדם זה סף ההכרה ולא המודע, כמו אדם שיש לו תלמיד מוצלח ובן שסטה מדרך הישר – את הבן הוא מרחיק ואת התלמיד מקרב, אז במעשה החיצוני הוא בעצם מראה אותות אהבה לתלמידו ולא לבנו, אולם, אם בנו ותלמידו שניהם יהיו במצב סכנה כגון שתפרוץ דלקה בבית, האינסטינקט של האבא הוא ישר להציל את בנו, כי כך מוטבע בכוחותיו הפנימיים.

לשנות את אותם כוחות הפנימיים זה כמעט בלתי אפשרי, ולא עוד אלא שאדם יכול רק לכובשם קימעא עד ההתפרצות הבאה. ולכן, הגמרא במסכת סוכה דף נב' אומרת וז"ל: "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו – אינו יכול לו, "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו". ומסביר הגאון אבי תנועת המוסר, רבי ישראל סלנטר, במאמר עץ פרי, שריש לקיש בא לומר בעצם שאין לאדם מה להתיאש בעבודתו, משום שכוחותיו הפנימיים ששולטים עליו, כי העבודה היא כך שאדם יעשה את ההשתדלות מצדו במסירות נפש לעבוד על הכוחות החיצוניים ורק ע"י כך השם יתברך ישנה כוחותיו הפנימיים, לפי מעשיו החיצוניים, ע"כ דברי הגאון.

וחזינן שלאדם יש עבודה קשה ובאמת הכוחות הפנימיים אינם בשליטתו כלל ואם לא יהיה בהתגברות מתמדת, אזי ינוצח ע"י הכוח הפנימי שלו.

וזה היה ויכוח בית הלל ובית שמאי עד שהודו ב"ה לבית שמאי: "תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו".

כלומר, בית הלל חשבו בתחילה שבאמת האדם יוכל להגיע להבנה שכלית שהוא יכול להתגבר על הכוחות הפנימיים שלו ובלי סיעתא דשמיא והעבודה היא נקודתית על הכוחות הפנימיים, ובית שמאי חלקו עליהם מכח מה שנכתב, ובסוף הודו בית הלל לבית שמאי.

מסקנה: בעבודת השם יתברך אין לאדם ברירה, ובשביל לעשות שינוי מהותי בחייו ולהשתלט על כוחותיו הפנימיים שהם בעצם האדם ולא החיצוניים, צריך לעבוד תמיד ובמסירות ואם לא, שוב יתפרץ אותו כוח רע הטמון באדם "עיר פרא האדם יוולד".

וזה סוד נס החנוכה, כי הרי אין שום הגיון בניצחונם של החשמונאים ועוד לעמוד בניסיון כזה נגד כל העם שהקשו ערפם נגד יוצרם, אולם החשמונאים ידעו שאין ברירה וחייבים למסור את נפשם והשם יתברך שראה מעשיהם שהם מעל הטבע, עשה עמם ניסים מעל הטבע, אפילו שעל פי ההלכה לא היו זקוקים לנס, רק כיוון שהם נתעלו כ"כ. אלא שהקב"ה נהג עמם מידה כנגד מידה ופעל עמם. ולכן, על כל אדם לדעת שאל לו להתייאש מכוחותיו הפנימיים שמושכים אותו לשלילי, שכן אם יעבוד על עצמו בחיצוני, הפנימי ישתנה ע"י סיעתא דשמיא.

 

בברכת חג אורים שמח,

הרב דוד פנחס איפרגן