פרשת וירא
הגיגים לפרשת וירא
מצוות הכנסת אורחים באה להטיב עם האדם הזקוק לה. נתאר לעצמנו אדם הולך במדבר. החום עצום והדרך קשה. האדם מצפה למקום מרגוע, אכסניית דרכים, והנה נקרה לפניו אוהלו של אברהם אבינו. אברהם טורח ומכניס אותו לביתו, הוא מוזג לו שתיה קרה, נותן לו ארוחה דשנה ומושיבו בצל העץ. אין לך הטבה גדולה מזו.
אולם ראה איזה פלא, הקב"ה מעמיד את אברהם אבינו בניסיון עקר, כלומר אברהם יעשה מצווה שאין בה ממש!
הקב"ה מזמן לאברהם מלאכים, וכידוע מלאכים אינם אוכלים. נמצא מכך, שאברהם טרח לשווא, קם ממיטת חוליו להיטיב עם מי שאינו זקוק לכך וממילא מצוה לא קיים, שהרי לא היטיב להם. הכיצד יתכן שהקב"ה מעמיד את אברהם אבינו בניסיון שלכאורה הוא עומד להיכשל בו?…
התשובה לשאלה זו נעוצה ביסוד גדול והוא: סיבת המצווה אינה חשובה, אלא להראות לחוץ את מה שיש בליבו של האדם! אברהם אבינו לא היה זקוק לאורחים אמיתיים, אלא היה זקוק לגלות לעולם את אהבת האדם שבו ואת אהבת הכנסת האורחים. וכעת אין זה משנה אם הוא היטיב למלאכים, לערבים, או ליהודים או לבעלי חיים – סך הכל, הראה אברהם לעיני כל את אהבתו, וזה היה הניסיון של אברהם אבינו בו הוא עמד בהצלחה.
למדנו מכך יסוד גדול. עבודת השם בעיקרה, היא לגלות החוצה מה שאתה חושב על השם יתברך. האוהב – אינו אוהב בלב בלבד, הוא צריך לעשות מעשים טובים להוכיח את אהבתו. לדוגמא הנחת תפילין היא סממן חיצוני – להוכיח את הקשר של האדם לקב"ה שעושה את רצונו, לא רק בלב אלא גם במעשה.
אף מברית המילה אנו לומדים יסוד עצום זה. הלוא הגילוי שבא במילה לאחר הפריעה, כבר היה מונח תוך המילה עצמה, אלא שהשם צווה לכרות את העורלה בכדי לגלות החוצה את החותם הפנימי (האות בין ישראל להקב"ה). אין להסתפק באהבת השם בלב, אלא צריך גם לקיים את רצונו, ולהוציא מהכוח אל הפועל.
מעשה היה במגיד מטריסק, שיום אחד בא אצלו אורח, וחזותו העידה עליו שתלמיד חכם ואיש מכובד הוא. קירבו המגיד מאוד, הגיש לו מאכל ומשקה, ובעצמו התקין לו את מצעו.
לבסוף נתברר ש"אורח הגון" זה – אינו אלא רמאי וגנב ידוע. גרם הדבר לבני הבית חולשת דעת רבה. אבל המגיד ניחמם, ואמר: בשעה שרצה הקב"ה לזכות את אברהם במצווה של הכנסת אורחים, זימן לו שלושה אורחים מדומים – מלאכים שאינם זקוקים לאכול, ואין בהאכלתם משום עשיית מצווה וטובה, ובכך רצה ללמדנו, ש"רחמנא לבא בעי" – שהעיקר במצווה זו – הוא שיגלה האדם את טוב לבו, ואין זה מעלה או מוריד כלל, אם האורח ראוי או זקוק לכך, אם לאו.
בברכת התורה ושבת שלום
ע"ה דוד פנחס איפרגאן
בן לאדוננו המלוב"ן רבי שלום איפרגאן זצוק"ל