ראש חודש אדר

פורסם על ידי הרב דוד איפרגן ב . קטגוריה: חגים ומועדים, ראשי חודש

בס"ד, חודש אדר, התשע"א

חודש אדר א'

ראש החודש הוא שורשם של כל שאר הימים טובים, שכן כל המועדים נקבעים על פי תחילת החודש

ערב ראש חודש הוא זמן מיוחד, מפני שהוא היום הראשון שלאחר מולד הלבנה[1]. כפי דרכנו, צריך לשוב ולהדגיש- לכל זמן יש כוח מיוחד משלו, והשפעה ייחודית אשר היא מופיעה במיוחד באותו הזמן[2]. ראש החודש הוא היום בו יורד כוח רוחני מיוחד אל האדם, ומשפיע על פנימיותו, וכוחותיו הפנימיים. כך, מתקיים בכל ראש חודש מפגש בין הכוח הרוחני הזה, לכוחותיו הרוחניים של האדם. המפגש הזה בין הכוחות יוצר כוח בעל אפשרות להניע את ההווה, להניע את הזמן. הכוח החדש הזה שנוצר, משפיע עלינו לאורך כל החודש. האדם הוא חלק עיקרי בתהליך, וללא המודעות של האדם- הרי שמעורבותו בתהליך חשוב זה תהיה קטנה ולא משמעותית. ככל שיש לאדם יותר מודעות- כך תתעצם החוויה הזו של הקבלה, ותגבר התפילה של האדם לבורא עולם, שיעזור להמשיך ולחזק את הזרימה, להמשיך את ההווה. על ידי כך אנו מקטינים את התכונות השליליות שלנו במהלך הזמן, ומגדילים את התכונות החיוביות שלנו בחודש.

חודש אשר הוא החודש השישי למניין בריאת העולם, והחודש השנים עשר למניין יציאת מצרים

מקורו של שם החודש "אדר" הוא במילה האשורית "אדארו" שפירושה "גורן".

כאשר השנה רגילה, שאינה שנה מעוברת, מניין הימים של חודש אדר הוא כ"ט. כאשר השנה מעוברת[3], דבר שקורה שבע פעמים במחזור של 19 שנה, נוסף חודש "אדר ראשון", שמניינו תמיד שלושים יום, ואילו "אדר שני" הוא תמיד כ"ט יום.

כאשר השנה מעוברת הרי שחודש אדר השני, המכונה "אדר ב", הוא החודש בו חלים כל הדינים והמנהגים הקשורים לחגיגות ולימי אבל שונים (לדוגמא- פורים, יום זיכרון לנפטר וכו').

מזלו של חודש אדר הוא מזל דגים, והשבט המשויך לחודש זה הוא שבט יוסף[4].

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'[5]

יש לדעת, כי כל המציאות הסובבת אותנו היא בעצם צורות שונות של התגלות ה' בעולם. הקב"ה מתגלה באופנים שונים, ובדרכים שונות, וכך גם ברא הקב"ה את העולם. המייצג של כל דבר בעולמנו, הוא שמו. כששואלים אותנו מי אנחנו, אנו עונים כתגובה מה שמנו. כך הוא עם הבורא, שמותיו הם המייצגים אותו- הם ההתגלויות שלו, ובהם הקב"ה ברא את העולם. כך, ידוע כי ההתגלות של מידת הדין בעולם, היא בשם "אלוקים". וההתגלות של מידת הרחמים בעולם, היא בשם "י.ה.ו.ה"[6]. מובן הדבר, כי העולם מורכב הרבה יותר ממידות אלה, וכי יש חלקים וצדדים רבים מספור בעולמנו. אפילו חלקיו השונים של הזמן הינם ברואים של הקב"ה, ואף הם נבראו בשמותיו השונים. מעניין לדעת כי משמעות שם הוי"ה היא מי שמהווה את העולם בכל עת, בכל רגע ורגע. כך, ניתן לראות שצירופי האותיות השונים של שמו, מציינים את הכוונות השונות שהיו לבורא בבריאה, אך הקודים- הסדר של האותיות, משתנים בהתאם לנברא המסוים, או לזמן מסוים, בכל חודש וחודש.

ההוויה של חודש אדר א' לקוחה מספר בראשית, פרק מ"ט פסוק י"א
"אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירׂה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתׂה"[7]. צירוף השם היוצא מפסוק זה הוא ה-ה-י-ו. ישנם שנים עשר צירופי אותיות בסדרים שונים, כך שלחודש אדר השני, אין צירוף מיוחד משלו, אלא הוא מאחד ומאגד את כלל חודשי השנה. הצירוף שם זה, בכוחו לעזור לאדם לעלות ממ"ט שערי טומאה[8], באופן של עבודת המידות ותשובה. צירוף שם זה מסייע אף להתגבר על עכבות ומסכים שונים העומדים בפני האדם, מסכים שמקורם נמצא בשורשו הפנימי של האדם.

מושג הזמן
חשוב להבין כי הזמן אינו "עובר" על האדם, אלא האדם הוא זה ש"נוסע" בתוך הזמן. כך לדוגמא: בשבת הראשונה של בריאת העולם, נקבעה מעין "תחנת דלק" רוחנית, ששמה שבת. וכך, בכל שבוע ושבוע, כאשר האדם מגיע אל אותה התחנה הנקראת שבת, מושפעת עליו אותה השפעת קדושה של שבת בראשית[9]. כך הדבר הוא בכל מועדי השנה. בכל שנה אנו מגיעים לתחנה של גאולת מצריים, ובזמן זה יש לנו היכולת לקבל השפעה של חירות אישית וכללית. ככלל, חשוב לדעת שבכל עת, האדם יכול לקבל שפע רוחני ולהתעלות בעזרתו. כך הדבר הוא גם בראשי חודשים. לכן, יש חשיבות גדולה להכרה בתוכן הרוחני, והכוחות הסגוליים של כל חודש.

חודש אדר וחג פורים
חודש שבט סימל את הזמן של הצמיחה והטיפוס לגבהים רוחניים, בשל העובדה כי יש בו את ראש השנה לאילנות (ט"ו בשבט). עניינו של חודש אדר הוא המשכת הגילויים הנעלים, ההשראות והתובנות הרוחניות, אל תוך העולם הגשמי. צריך לדעת כי היישום של גילויים גבוהים ונעלים, הוא רק נראה קל, אך הוא לא פשוט כלל וכלל. צריך סיוע כדי ליישם עניינים רוחניים. כך, בחודש אדר אנו מקבלים כוחות מיוחדים כדי ליישם את אותן התובנות העמוקות והגבוהות שאליהן אנו מגיעים.

המזלות וחוקי הטבע
רבות דובר על עניין המזלות וחוקי הטבע. ידועים דברי חכמינו כי כל עניין המזל וחוקי הטבע, אין הם שייכים לעם ישראל, אלא רק לאומות העולם, שהרי "אין מזל לישראל"[10].
ידוע בחכמת ישראל כי בנשמת היהודי ישנן שתי מדרגות- המדרגה האחת, היא שנמצאת בשורשה ומקורה האלוקי, שם היא חלק בלתי נפרד מהבורא[11], והיא למעלה מכל חישוב טבעי והנהגת המזלות. מדרגה שנייה, לעומת זאת, היא כפי  הירידה לעולם הזה, לתוך גוף גשמי וחומרי הנמצא בעולם מלא "קליפות" ודברים שונים המסתירים ומעכבים קדושה. מכיוון שהחלק השני של הנשמה נמצא במציאות שכזו, הרי שיש בו מימד שנתון תחת שליטת המזלות וחוקי הטבע.
אמנם, כל אחד מאיתנו הוא אדם שבו נמצאת נשמה שירדה מתחת כסא הכבוד של הבורא יתברך, נתון תחת השפעת המזלות וחוקי הטבע[12].
אנו נתונים תחת המזלות במידה מסוימת, אך על ידי עבודת המידות ותפילה אנו יכולים להתעלות ולגלות את פנימיות הנשמה שנמצאת מעל המזל- ולשנותו.
סיפור הממחיש עניין זה מובא במסכת שבת, דף קנ"ו, עמוד ב': (לנוחות הקוראים, אני מביא את הסיפור בארמית, כמובא במקור, ואת התרגום מייד אח"כ)-

"אין מזל לישראל, דרבי עקיבא הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי: 'ההוא יומא דעיילה לבי גננא- טריק לה חיויא ומיתא.' הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא כי קא שקלה לה- הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: מאי עבדת? – אמרה ליה: בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה. אמר לה: מצוה עבדת! נפק רבי עקיבא ודרש: 'וצדקה תציל ממות' ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.

תרגום: אין מזל לישראל. שהרי רבי עקיבא הייתה לו בת, והיו אומרים לה החוזים בכוכבים: באותו היום שתעלי לבית חופתך (כלומר, כשתתחתני), ינשך אותך נחש ותמותי'. והייתה דואגת על כך מאוד. באותו היום (של החתונה) נטלה את סיכת הזהב שבראשה ותחבה אותה בכותל, והזדמן שהסיכה נדחפה בעינו של נחש (שהתחבא בקיר). בבוקר, כשנטלה את הסיכה מהחריץ שבקיר- נמשך אחרי הסיכה נחש. אמר לה אביה (ר' עקיבא): 'מה עשית'? (כלומר- באיזה מעשה שעשית זכית להינצל מהנחש?) אמרה לו: 'בבין הערביים בא עני, קרא על הפתח, והיו טרודים כל העולם (כלומר, כל המוזמנים) בסעודה, לא היה מי שישמע אותו. קמתי, לקחתי את מנת האוכל שנתת לי, ונתתי לו. אמר לה (אביה, ר' עקיבא): 'מצווה עשית!' (היינו- מצוות צדקה, היא תיקון המידות). יצא רבי עקיבא לבית המדרש, ודרש- הפסוק 'וצדקה תציל ממוות', אין הכוונה שצדקה תציל ממוות משונה ומוזר, אלא מכל סוג של מוות!

צדקה, כפי שמובן לכל, היא תיקון המידות.

וכך מסבירים חכמינו את דברי הגמרא "אין מזל לישראל"- דווקא דרגת ה'אין', שהיא המסמלת את התבטלותו של האדם כלפי הקדושה העליונה, היא המזל של ישראל[13].

במגילת אסתר כתוב שכשהמן רצה להשמיד את כל היהודים, הוא רצה לעשות זאת ביום אחד, וביעילות. לצורך כך הוא ערך "גורל" כדי למצוא את התאריך המתאים ביותר. כך כתוב במגילה: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן". הגורל נפל על חודש אדר. חודש אדר הוא החודש בו אפשר על ידי עבודה רוחנית להפוך את הכוחות הרוחניים שעשויים שלא להיטיב עם האדם.

לפני שנתחיל לעסוק בנושא המזל והגורל, יש להבין עניין חשוב. הנשמה האלוקית שבאדם, יש לה רצון תמידי להתקרב ולהדבק בצור מחצבתה. בגלל כך, יש "יחס הפוך" (כדברי המתמטיקאים) בין הנפש והגוף. הנפש לא מעוניינת להדבק חזרה בקב"ה דרך הנפש "הבהמית", דרך הגוף. הנפש לא "אוהבת" את הגוף, מכיוון שאין היא מעוניינת לקחת אחריות על דברים נוספים מלבדה [14] .

לכן, הנפש יוצרת עוני גשמי לאדם, כדי שהגוף לא "יתרומם" ויעשה ככל העולה ברצונו. אין דבר זה קשור למזל או לגורל- זוהי פעולתה הישירה של הנפש על האדם, זו תוכניתה. יש לדעת כי על ידי עבודת המידות ניתן לתקן מציאות זו, ואז הנפש מתחילה ליהנות מהעולם הזה, שהוא מוגדר עבורה כ"לבוש" בלבד.

אין דוגמא יותר טובה לאדם שירד לעולם הזה עם הרבה מזל- אך לא בגשמיות, הוא הרב הגאון, רבי אברהם אבן עזרא, המכונה הרעב"א. הראב"ע לא הצליח בדבר ממה שניסה לעשות בחייו. בכל תחום שניסה את מזלו, נכשל והפך להיות יותר עני. מלבד גדולתו העצומה בתורה, היה משורר מבריק באותם הימים. הוא חי לפני כתשע מאות שנה. בשיריו, תיאר גם את מצבו וצרותיו.

דוגמא לשיר הממחיש את חוסר מזלו:

"גלגל ומזלות במעמדם,
נטו במהלכם למולדתי;

לו יהיו נרות סחורתי,
לא יאסף שמש עדי מותי;

איגע להצליח ולא אוכל,
כי עיותוני כובבי שמי;

לו אהיה סוחר בתכריכין,
לא יגועון אישים כל ימי;"

ביאור לשיר-

הגורלות והמזל נטו לרעה בזמן הולדתי. לו אהיה סוחר נרות- השמש לא תשקע עד שאמות (ואז, לא יקנו נרות). אתייגע להצליח ולא אוכל, מפני שהכוכבים בשמים "עיוותו" את גורלי. לו אהיה סוחר בתכריכי מתים- אזי לא ימותו אנשים עד מותי (ואז, גם לא יקנו ממני תכריכים).

מסופר על "האחים הקדושים"- רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, שהיו יוצאים ל"גלות", כלומר, נדודים ללא כסף וללא אוכל, מבלי לשהות או לישון באותו מקום זמן ממושך, בכדי להתעלות ולתקן עוונות. באחד מהמקומות שאליהם הגיעו, התאכסנו באכסניה אחת. הם קבעו לעצמם מקום בפינת החדר המרכזי, כך שרבי אלימלך ישב בצד הפנימי של פינת החדר, ורבי זושא ישב לפניו, קרוב יותר אל פנים החדר. באותו הלילה, נערכה שם חתונה, והגיעו לשם אורחים שהיו אנשים "ריקים ופוחזים". לאחר שהשתכרו אותם האורחים, עשו להם מנהג של לצון- לתפוס את העני שישב בפינה, ולהכות אותו מול כולם. בכל פעם, הגורל נפל על רבי זושא, שהרי הוא ישב קרוב יותר. ראה זאת אחיו, רבי אלימלך, ואמר לאחיו: "אני רואה שתמיד מכים אותך. גם אני רוצה לתקן את עצמי, וגם לי מגיע מכות. אולי נתחלף?" והתחלפו ביניהם במקום הישיבה. לאחר שהתחלפו, והשיכורים שוב רצו לקחת עני מפינת החדר ולהכות אותו, אמרו זה לזה: "זה לא יפה שאנו מכים את אותו העני בכל פעם. הפעם, ניקח את העני השני". כך, לקחו שוב את רבי זושא והכו אותו. כשחזר למקומו הסביר לרבי אלימלך את העיקרון הגדול שבדבר- מי שמגיע לו מלקות, יקבל אותן. מה שמגיע לאדם בדין- בין בטוב, בין ברע, הרי שיקבל אותו.

האם אדם יכול להבין את משמעות הגורל או המזל?

התשובה היא פשוטה. ישנו פסוק האומר[15]: "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה. אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה- וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". כלומר, אין אפשרות לדעת. אך חשוב להבין כי על ידי עבודת המידות וקיום מצוות, אפשר להרגיש את המזל והגורל- אך לא לדעת.

נסביר זאת כך- נדמיין פרגוד, מסך מבדיל. מצד אחד, אני נמצא. מהצד השני נמצא ה"אני" שעוד לא הכרתי. הפרגוד, הוא המעשים שלי, המחשבות שלי והתחושות שלי. נתונים בידינו עבר, הווה ועתיד, וגם נתון בידינו כוח רוחני עצום, שהוא החיים "האחרים" שלנו. אלו הם החיים שלנו שעוד לא חווינו, הרגשנו וחשבנו- אך יש לנו הכוח לחוות, להרגיש ולחשוב. החיים הללו הם לידינו, ואנו מרגישים אותם. לצורך העניין, אדם שפספס את האוטובוס מרגיש תחושה חזקה של החמצה, מפני שהוא חש את המציאות השונה של חיים אחרים- חיים בהם לא היה מפספס את האוטובוס.

זהו חוש שלעולם לא יבוא לביטוי, מפני כאשר הוא בא לביטוי, הרי שהוא כבר לא נעלם, הוא מתייחס אל המציאות הקיימת. תפקידו הוא "לחיות" רק בעולם של חיים אחרים[16].

השאלה שצריכה להישאל היא האם יש ביכולתנו לזהות את אותם "החיים האחרים" (מה שבלשון העם מכונה "גורל", או "מזל"? האם ביכולתנו לשנותו, או שמא הוא נקבע ונכתב מראש?

יום כיפור, הוא יום של שינוי. בשאר התפילות של עשרת ימי תשובה אנו אומרים "וכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום", ובנעילה אנו אומרים "וחתום אותנו לחיים טובים ולשלום".

כלומר, כשהאדם יורד לעולם הוא יורד במצב של "וכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום", אך אחרי שינוי מעשיו- הרי שהדבר חותם אותו בסופו של דבר לחיים טובים ולשלום. אם אדם נצמד לעבודת המידות, יש ביכולתו לנתב את הגורל והמזל שלו לאפיקים חיוביים עבורו. על פי חכמי ישראל, אין מקרה בעולם כלל, ולכל תוצאה- יש סיבה שורשית. לכל הנעשה עמנו בחיינו- יש סיבה.

נושאים כמו עיכובים במזל, בנישואין, בהריון, בפרנסה, תאונות דרכים ח"ו, מחלות, כישלונות והצלחות אינם קורים סתם כך, ללא סיבה ומסובב. יש ליחס חשיבות עיקרית לכל הפרעה של זרימת החיים הטבעית, שהרי לכול יש סיבה. המעשים של האדם הם שמתווים את התוצאה הסופית בחייו.

במערכת החיים שאנו חיים בה, היא מערכת הבריאה, קיימים חוקים ברורים ומדויקים. אי הסדר שאנו רואים בעינינו הוא דווקא הסדר הנכון, אלא שאין באפשרותנו לראותו[17]. אין לנו יכולת לשנות את חוקי המזלות, שכן הם קדמו להולדתנו. אך ניתנה לנו יכולת וחופש הבחירה להשפיע על מזלו, משום שאנו מוגדרים כ"נזר הבריאה", שהרי כתוב: "הכל צפוי והרשות נתונה לאדם במעשה… הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמים"[18].

חכמי ישראל סוברים כי הכול צפוי מכוח ההשגחה העליונה. כל תכונות האופי ונתיבי החיים מוטבעים באדם בזמן עיבורו, עוד בטרם נשימתו הראשונה. מובא בתלמוד הבבלי, מסכת נידה, דף ט"ז עמוד ב'- "דדריש (=שדרש) ר' חנינא בר פפא: אותו מלאך הממונה על ההריון- לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא, ואומר לפניו: רבונו של עולם, טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני? ואילו רשע או צדיק – לא קאמר (=לא אמר), כדר' חנינא, דא"ר (=שאמר רבי) חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים"[19]. כלומר, הכול נקבע מראש- תכונות האופי, חלקי האישיות של האדם.

מוסיף בעניין זה ר' נחמן מברסלב בספרו "ליקוטי מוהר"ן"[20]: "וכל אדם ואדם, כאשר הוא בא לעולם, הוא בא עם בת זוגו המיוחדת לו ועם סכום ממון הקצוב לו שיהיה לו בזה העולם. וכמה פירות, היינו בנים שיהיו לו בזה העולם".

מן הדברים האמורים, עולה לכאורה התמונה כי אין טעם לנסות ולהטות את הכף ולשנות לחיוב את נתיבי החיים, שהרי ממילא הכול נקבע ונחתם. אמנם, חכמי ישראל מלמדים אותנו שיעור חשוב מאין כמוהו- "הרשות נתונה לאדם במעשה". כלומר, כל מה שהוטבע באדם, הוא בגדר פוטנציאל גלום וראשוני בלבד, ואין דברים אלה מחויבי המציאות, ככתוב בספר משלי: "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ"[21], רש"י מפרש את הפסוק כך: "בחיק יוטל את הגורל" – בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל, "ומה' כל משפטו"- לברור לכל אחד ואחד חלקו.

ללמדנו, כי למרות הכל, ועל אף הקביעה הבסיסית כי לאדם יש תבנית חיים קבועה מראש, אין בכך כדי להנציח את מעמדו ומצבו של האדם לכל שנותיו עלי אדמות.

ר' נחמן מברסלב, בספרו "ליקוטי מוהר"ן", מלמד כי אדם המטה את עצמו במעשיו ובמחשבתו החיובית, יוכל לשנות את גורלו מהקצה אל הקצה[22]– "דַּע שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל, וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך, וַאֲפִילּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ. מָמוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ. וְכֵן בְּכָל דָּבָר"[23].

מכל האמור ניתן ללמוד כי לאדם, שהוא נזר הבריאה, ניתן כוח עצום ורב המסוגל לחולל שינויים רבים ותמורות חשובות בחייו, ולהגיע לשלוות נפש ולאיכות חיים, ברובד הרוחני וכן ברובד הגשמי.

מזלו של האדם "נטען" מהצלחתו  ומהעבודה שהוא עושה.

מדוע נקרא מזל? מפני שממנו תלויים הצלחתו ותוצאות מעשיו של האדם, שהרי מובא בגמרא[24]

"אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא". כלומר, בנים, חיים ומזונות הם דברים שלא תלויים בזכות של האדם, אלא במזלו. השפע המגיע לבני אדם, מושפע עקב המזל שלהם.

נאמר בזוהר הקדוש שאפילו ספר תורה שבהיכל תלוי במזל[25]– "קם רבי אלעזר (בריה) פתח ואמר: 'הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה בהיכל'".

כמו כן, מובא העניין בזוהר הקדוש[26]– (הציטוט מובא בראש, ואח"כ מובא תרגום הספר "מתוק מדבש"): "כל דינין דעלמא- מהאי היכלא נפקי, הן לטב הן לביש בר (קפ"א ע"א) תלת, בנ"י חי"י ומזונ"י, דלא אתייהב רשו באתר דא דהא בההוא נהר עלאה דכל נהורין נגדין מניה קיימא מלה"

תרגום- "כל הדינים שבעולם מהיכל זה יוצאים, בין לטוב בין לרע. ועל כל דין ודין יש ממונה אחר להוציאו לפועל… שאין מעשה קטן שלא יהיה בהשגחה עליונה בין לטוב בין לרע חוץ מג' אלו- בנים חיים ומזונות, שלא ניתן רשות לדון במקום זה שבאותו נהר העליון הנקרא 'מזלא עילאה' על שם שמזיל ומשפיע שפע עליון, שכל האורות נמשכים ונוזלים ממנו, שם קיים ותלוי דבר זה."

בספר "מכתב מאליהו", שנכתב על ידי הרב אליהו דסלר נכתב כך[27]– "המזל הוא כלל הכלים והסביבה הניתנים לאדם כדי שימלא חלקו בתכלית הבריאה".


אומות העולם מונהגים תחת הנהגת הטבע

אומות העולם מונהגים תחת הנהגת הטבע והמזל[28]. על אומות העולם נאמר[29]: "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". ועל כך אומר רבי יצחק אברבנאל, בפירושו על התורה[30]

"לפי שהקדוש ברוך הוא, כשברא העולם- נתן כוח לעליונים על התחתונים, ומנה על כל אומה ואומה עיר ועיר מזל וכוכב אחד מיוחד בשמים".

אך על עם ישראל נאמר, בהמשך הדברים: "וְאֶתְכֶם לָקַח ה'… לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה".

הכוונה היא, שהעולם כולו מונהג באופן טבעי, קבוע מראש, לכאורה מבלי אפשרויות שינוי.

אנחנו, עם ישראל, התברכנו ביכולת עצומה- אנחנו מעל המזל. זה נשמע מעודד, אך הדבר אינו פשוט כלל ועיקר- יחד עם המצב המדובר, אנו נושאים אחריות כבדה, האחריות על עצמינו ועל העולם כולו. גורל העולם נתון בידי עם ישראל. כמאמר המיוחס לדוד בן גוריון (שהבבא סאלי התבטא בעבר כי מדובר באדם שמסר את נפשו על גאולת ישראל): "לא חשוב מה יאמרו הגויים- חשוב מה יעשו היהודים!". מי שהעולם והכוכבים לא "מכתיבים" לו את נתיבי חייו, ולא אמורים להוות עבורו "קשיי גורל" (שהרי על ידי עבודת המידות אפשר להפוך הכול) לא נותר לו אלא לקחת אחריות על אחרים, על העולם.

את ההבדל הזה מנסח בקצרה רבי חיים בן עטר[31], בספרו "אור החיים" על התורה[32]

"ולזה תמצא כי אמר הכתוב 'אשר חלק ה' וגו' לכל העמים'- כי העמים, שריהם שרי מעלה והם המושלים בהם. לא כן בני ישראל– הוא מלכנו, הוא שרינו, הוא אלהינו ברוך הוא".

כמו כן, סיכום למה שאמרנו על כך שלישראל יש השגחה פרטית המסורה ישירות לבורא עולם, בניגוד לאומות העולם שענייניהם מסורים לממונים שונים מטעם הקב"ה, וכי על עם ישראל יש אחריות והשפעה על גורל העולם ותיקונו, נמצא באופן נפלא ביותר בספרו של הרמח"ל "דרך השם"[33]– "והנה בשעה שנחלק העולם כך, שם הקב"ה שבעים פקידים מסוג המלאכיי, שיהיו הם הממונים על האומות האלה, ומשקיפים עליהם ומשגיחים על ענייניהם. והוא יתברך שמו לא ישגיח עליהם אלא בהשגחה כללית, והשר הוא ישגיח עליהם בהשגחה פרטית, בכוח שמסר לו האדון, ברוך הוא, על זה. ועל דבר זה נאמר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה"… ואולם במעשיהם של ישראל תלה האדון, ברוך הוא, תיקון כל הבריאה ועילוייה כמו שכתבתי, ושעבד כביכול את הנהגתו לפועלם, להאיר ולהשפיע או ליסתר ולהתעלם חס וחלילה על פי מעשיהם. אך מעשה האומות לא יוסיפו ולא יגרעו במציאות הבריאה, ובגילויו יתברך שמו או היסתרו, אבל ימשיכו לעצמם תועלת או הפסד, אם בגוף ואם בנפש, ויוסיפו כוח בשר שלהם או יחלישוהו…"

כלומר, עם ישראל אינו נתון להשפעתם הישירה של "שרי גורל" כאלה ואחרים, אלא הוא נתון להשגחתו הישירה של בורא עולם- על פי עבודת המידות של כל אחד ואחת. מכאן, נובעת האחריות הגדולה של עם ישראל לגורלו ולגורל העולם, על פי מעשינו.
תפקידם של אומות העולם הואר להיות כלים לתכלית- מבלי שייכות ישירה לעבודת ה' ולתיקון המידות.

מובא בזוהר הקדוש[34], כי לפני שניתנה התורה לעם ישראל, כל העולם היה תלוי במזל. לאחר מתן תורה, יצאו ישראל מתחת שלטון הכוכבים והמזלות. אבל דברים אלה אמורים רק במי שעוסק בתורה, מתקן את מידותיו ועושה חסדים, אך מי שלא עושה דברים אלה- חוזר להיות נתון תחת השפעתם של הכוכבים והמזלות.

הכול צפוי- והרשות נתונה

אם נסכם, הרי שאנו נמצאים בחודש של היפוך המזל. אל לנו לשכוח את הגורל, שהוא היעוד שלנו, שהרי רק עבודת המידות והמצוות יכולים להשפיע עליו. לכן, אנו מוצאים הרבה אנשים שאומרים שכל העניין שהזה של היפוך המזל הוא שקר, מפני שכאשר מגיע חודש אדר הם חווים כל מיני מאורעות טראומטיים אשר קשה להם להסביר אותם. זה הגורל וניתן ורצוי לשנותו. בעזרת ה', עם קצת תובנות, נזכה להאיר את גורלנו, ונשנה את הבחירות שלנו לצד הטוב.

 

מוקיר ומעריך- דוד.

 

 


[1] על פי המשנה מסכת ראש השנה, פרקים א', ב', וראשיתו של פרק ג'.

[2] מובא בפירוש "העמק דבר" לחומש שמות, פרשת בא, פרק י"ב פס' ב'. וכמו כן מובא באגרות הראי"ה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, איגרת שע"ח- "כל זמן מאיר בתכונתו". באותו עניין כותב הרמח"ל בספרו "דרך השם" (פרק ד', אות ו'): "ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון".

[3] כלומר, שאנו מוסיפים חודש נוסף לשנה הנוכחית ומכפילים את חודש אדר לשני חודשים- אדר א' ואדר ב'.

[4] דבר זה מוזכר בספר "קדושת לוי", שכתב רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורם של ישראל", על שהיה רואה את הטוב והחיובי שבכל אדם. הדבר נמצא בספר "קדושת לוי", ספר שמות, פרשת תצווה: "וחודש אדר הוא נגד יוסף, וממנו יצאו ב' שבטים- אפרים ומנשה. לכך חודש אדר מעובר, ויש לפעמים שני חדשים אדר".

[5] כמובא בספרים רבים, כדוגמת ספר "פרי עץ חיים" אותו כתב רבי חיים ויטאל, על פי האר"י הקדוש (שער ראש חודש חנוכה ופורים, פרק ג')- "להרח"ו ז"ל, דע עניין ראש חודש, וההבדל שבין שנה לחדש, והוא, כי החמה מקפת י"ב מזלות בי"ב חדשים, והם י"ב צרופי הויה". העניין מובא עוד בספרים רבים, כגון הספר "אוהב ישראל", שכתב הרבי מאפטא- "דהנה י"ב חדשי השנה הם נגד י"ב צירופי הוי"ה הקדוש כנודע מספרים הקדושים…". וכמו כן מובא הדבר בספר "מאור ושמש", אותו כתב הרב עפשטיין (שגם הוא, וגם הרבי מאפטא היו מתלמידיו של רבי אלימלך מליז'נסק), בפרשת בא- "או יאמר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וגו' בדרך רמז, כי חדשי השנה הם שנים עשר, כנגד י"ב צירופי הוי"ה.". הדבר מובא אף בספר השל"ה הקדוש (פרשת ויצא, חלק "תורה אור")- "כמו י"ב צרופי שם הוי"הולעומתם י"ב חודש…".

[6] איננו כותבים את השמות כהווייתם, אלא עם איזה שהוא שינוי, כמו נקודות, או גרשיים, או שינוי אותיות, שכן אנו מצווים- "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא" (שמות, פרק כ' פסוק ו'). זו הסיבה שנהוג לומר "השם" ולא את שמו של הקב"ה, שהרי אין לאומרו בלא סיבה מוגדרת.

[7] מתוך ברכתו של יעקב אבינו ליהודה בנו, בסוף ימיו.

[8] שהרי ידוע בספרים הקדושים, כי ישנם חמישים שערים (כלומר, מדרגות) של טומאה, וישנם חמישים שערים של קדושה. נהוג לומר שאדם "שוקע" במ"ט (49) שערי טומאה, כאשר הוא נמצא בשפל המדרגה הרוחנית. אין בנמצא המוכר לנו אדם שירד אל השער החמישים, מכיוון שמשער זה אין חזרה, והאדם נדבק כולו, ח"ו, בטומאה. על בני ישראל נאמר שבהיותם בארץ מצרים, שקעו במ"ט שערי טומאה, והקב"ה הוציאם מטומאתם, ונתן להם את התורה. עניין זה מובא בזוהר חדש, כרך א, חומש שמות, פרשת יתרו, דף נ"ב עמוד א'- " דודאי ישראל כד הוו במצרים אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין." (תרגום "בעל הסולם": "כי וודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט כוחות הטומאה, והקב"ה הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות").

[9] עיין הערה מס' 2.

[10] מסכת שבת, דף קנ"ו עמוד א', וכמו כן במסכת נדרים, דף ל"ב עמוד א'.

[11] כמאמר הספר "ערבי נחל" (חומש במדבר, פרשת בהעלותך, דרוש ב'), שמביא בשם הספר הקבלי המרכזי "שערי אורה"- שנשמות ישראל הן בעצם "נשמה אחת בגופים מחולקים". כלומר, נשמה אחת גדולה, הנמצאת במקורה אצל הבורא ברוך הוא- "ותירץ על פי דברים אלו בעצמם, כי כלל ישראל אף שהגופים מחולקים- מכל מקום מצד נשמותיהם בשרשם למעלה הן אחדות אחד".

[12] ביסוס לכך מובא במסכת שבת, דף קנ"ו עמוד א'.

[13] כמובא בספר "קדושת לוי" שכתב רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורם של ישראל", בחומש במדבר, פרשת שלח לך-

"וזה נמי (כלומר, גם) הפירוש 'אין מזל לישראל' (שבת קנ"ו, א'). פירוש- כשהאדם אינו חושב את עצמו, והוא אצלו כאי"ן, אז לישראל 'מזל', מלשון השפעה, כמו 'יזל מים מדליו' (במדבר כד, ז)".

[14] מובא בילקוט שמעוני על התורה, פרשת ויקרא, רמז תס"ד- חז"ל מספרים שבשעת פטירתו של אדם, כאשר הוא מתייצב בפני בית דין של מעלה, הרי שדנים את נשמתו ואת גופו יחד, כשותפים-

"תני ר' ישמעאל: משל למלך שהיה לו פרדס והיו בו בכורות נאות (כלומר, פירות ביכורים יפים) הושיב בו שני שומרין- אחד חגר (ללא יכולת הליכה) ואחד סומא (ללא יכולת ראיה). אמר להם: 'היזהרו בבכורות'. הניחן המלך. אמר לו חגר לסומא: 'בכורות נאות אני רואה'. אמר לו סומא: 'הבא ונאכל!'. אמר לו: 'וכי יכול אני לילך?' אמר לו סומא: 'וכי רואה אני?'. מה עשו? רכב חגר על גבי סומא, ונטלו את הבכורות ואכלו, והלכו וישבו זה במקומו וזה במקומו. לימים, בא המלך. אמר להם: 'היכן הבכורות?' אמר לו סומא: 'וכי רואה אני?' אמר לו חגר: 'וכי יכול אני להלוך?'. המלך שהיה פקח, מה עשה? הרכיב חגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד. אמר להם: 'כך עשיתם ואכלתם!'. כך, לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא אומר לנפש: 'למה חטאת?', והיא אומרת לפניו: 'ריבונו של עולם, אני היא שחטאתי לפניך? הגוף חטא!' והגוף אומר: 'מיום שיצאה ממני (הנפש) הלא מושלך אני לפניך כחרס!' מה הקדוש ברוך הוא עושה? מחזיר הנשמה לגוף, ודן שניהם כאחד.

[15] מגילת קהלת, פרק ז, פסוק כ"ג.

[16] לחלק מהאנשים חוש זה נראה כדבר מומצא ולא הגיוני. הפעם, נחרוג ממנהגנו, ונוכיח את הדבר לא באמצעות המקורות הקדושים של עם ישראל, אלא מתוך המדע. אנסה לפשט את העניין כמה שיותר, על אף שהוא סבוך.

לפני כשמונים שנה, החלה הפיסיקה המודרנית להתפתח בכיוון של "תורת הקוונטים". מדובר בתיאוריה פיסיקלית סבוכה ולא מובנת הקושרת את כל הקיים בעולם (מחלקיקי אור ועד עצמים מוחשיים) לגלים פיזיקליים, שהוגדרו על ידי "פונקציית הגל". תיאוריה זו פתרה בעיות רבות מספור, אך היו לה מספר בעיות. הגדולה מכולן הייתה בעיית "קריסת פונקציית הגל", כאשר עקרונית, לפי תורת הקוונטים, חלקיק יכול להיות במצב של "סופרפוזיציה"- כלומר, הימצאות בשני מצבים שונים בו זמנית. לדוגמא, חפץ שנמצא בשני מקומות בו זמנית, או חיה שגם חיה וגם מתה בו זמנית- עד שייבדק מצבה, ואז נדע האם היא חיה או מתה. אחת התיאוריות המעניינות ביותר לפתור בעיה זו, הייתה "פירוש העולמות המרובים". פירוש זה מציע הצעה מיוחדת במינה- בכל פעם שאנו עושים מעשה, כבחירת כיוון הליכתנו, זריקה של חפץ וכו'- העולם "מתפצל" לשני עולמות- העולם בו זרקתי את החפץ, והעולם בו החלטתי שלא לזרוק אותו. אני, כרגע, חי בעולם בו החלטתי לזרוק את החפץ, אך במקביל אלי מתקיים עולם נוסף, עולם בו החפץ לא נזרק. כך, מתקיימים להם אין סוף של עולמות במקביל לעולמנו, עולמות "אפשריים", המכילים את כל המעשים שלא נעשו ואת כל הבחירות שלא נבחרו על ידינו. זוהי תיאוריה מדעית שהוצעה על ידי הפיזיקאי יו אברט, לפני כחמישים שנה! לפי דברינו לעיל, ניתן להרגיש את החיים המקבילים הללו.

[17] דוגמא לכך נמצאת במסכת פסחים דף נ' עמוד א', שם מסופר על רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה, איבד הכרה וחזר לחיים. כשחזר לחיים שאלו אותו- "מה ראית שם?" אמר להם: "עולם הפוך ראיתי! עליונים למטה ותחתונים למעלה!" (הכוונה היא לאנשים- המכובדים למטה, והדלים למעלה). אמר לו אביו- עולם ברור ראית!.

[18] זוהר, תיקונים, חלק ב' דף צ"ח.

[19] עניין זה מופיע ביתר הרחבה במדרש תנחומא, פרשת פקודי, אות ג'.

[20] ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ט.

[21] משלי פרק טז פסוק לג.

[22] ליקוטי מוהר"ן, חלק א', תורה קצ"ג.

[23] כמו כן ניתן לראות בדבריו של ר' חיים מוולוז'ין, מייסד ישיבת וולוז'ין המכונה "אם הישיבות", בספרו "נפש החיים" עניין של השפעת מחשבת האדם על גורלו, והיכולת של האדם לבטל מעליו גזרות ומזלות שאינם לרוחו (נפש החיים, שער ג' פרק י"ב)- "ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל- כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו. ומבטל בלבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם. ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא. כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".

[24] מסכת מועד קטן דן כ"ח עמוד א'.

[25] זוהר, פרשת נשא, דף קלד עמוד א'.

[26] זוהר, פרשת בראשית, דף מ"ג עמוד ב'.

[27] מכתב מאליהו, חלק ד'.

[28] מובא בספר החינוך מצווה שנ"ז:  "לפי שישראל הוא העם אשר בחר האל מכל שאר העמים לעבודתו ולהכיר שמו, והם אינם תחת ממשלת מזלות אשר חלק ה' לכל שאר העמים, אבל הם תחת ידו של הקדוש ברוך הוא מבלי אמצעות מלאך ומזל, וכמו שכתוב (דברים פרק ל"ב, פסוק ט') כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו."

[29] דברים, פרק ד' פסוק י"ט.

[30] אברבנאל, פרשת דברים פרק ד'.

[31] רבי חיים בן עטר, הוא הנקרא בעל "אור החיים הקדוש" על שם ספרו. ישנם מספר אנשים מאוד מצומצם בהיסטוריה של עם ישראל, שהכינוי שהוגדר להם הוא "קדוש"- "אור החיים הקדוש", "האלשיך הקדוש", "האר"י הקדוש", "השל"ה הקדוש".

[32] אור החיים, ספר שמות פרק כ'.

[33] דרך השם, חלק שני, אותיות ח'-ט'.

[34] זוהר, רעיא מהימנא, חומש במדבר, פרשת פנחס, דף רט"ז עמוד ב'-

 "ובגין דא כל המשתדל באורייתא- בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי, אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא. ואם לאו- כאלו לא אשתדל בה, ולא בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי. כל שכן עמי הארץ… דלא אתבטלון מנהון חיובא דככביא ומזלי".

תרגום: ובשל כך, כל המשתדל בתורה- בטלים ממנו החיובים של הכוכבים והמזלות, אם לומד אותה כדי לקיים מצוותיה. ואם לא- כאילו לא השתדל בה, ולא בטלים ממנו החיובים של הכוכבים והמזלות. כל שכן עמי הארץ… שלא בטלים מהם החיובים של הכוכבים והמזלות.

להשאיר תגובה