ראש חודש טבת

פורסם על ידי הרב דוד איפרגן ב . קטגוריה: ראשי חודש

חודש טבת מונה תמיד 29 יום ומקור שמו לקוח מן המילה הקדומה "טביתו", שפירושה "משהו ששוקעים בו", וזאת בשל ריבוי הגשמים והבוץ בחודש זה. מזל החודש הינו גדי, וזאת משום שבעקבות גשמי הברכה שירדו והפרו את האדמה, ניתן היה להוציא את הגדיים אל המרעה, כדי שילחכו את העשבייה הרכה שצצה בימות החורף.

השבט המקושר לחודש הוא שבט דן.

ערב ראש חודש טבת, חל ביום בו מדליקים את הנר השישי של חנוכה, ומכאן, אנו רואים את ההשפעה החיובית של נרות החנוכה: להאיר ולמוסס את "המסכים" שבתוכנו שאינם מאפשרים לענף להתחבר לשורש הרוחני של ראש חודש טבת.

עיקר העבודה עצמית בחודש טבת היא להפוך את הכעס לעשייה ולאפשר זרימה חיובית. בחודש טבת,  הכוח הרוחני מתחבר לכוח פנימי ששוכן בכבד ונפתח לעיניים ובא לידי ביטוי בהרגשת כעס או עשייה.

עפ"י התלמוד, חודש טבת הנו "חודש בו הגוף נהנה מן הגוף", דהינו, המעשים הטובים שאנו עושים באמצעות גופנו, משחררים אותו מהמסכים ששבו אותו בדמיונם ומחברים את גופנו לגוף  האין סוף.

בחודש טבת, כשהיסוד הוא דין, זו ההזדמנות לקחת אחריות על מעשינו ולתקנם באמצעות תיקון המידות ואז הכול יתהפך לטובה.

בכוחו של ראש חודש להשרות קדושה בעשיות שהן חולין, ולהכניס את הלמעלה מן הטבע בטבע. הכוח הרוחני שיורד בערב  ראש חודש, מכיל ריכוז של התמהיל שהכוח הפנימי זקוק לו כדי לפרק אמונות שגויות שיסודן הוא דין.

ציר התיקון של האדם מהווה את הזמן שהאדם נע בתוכו כשהזמן היחיד שקיים הוא ההווה. אדם יכול לראות כיצד נבראת המציאות בכל רגע ורגע. כדי ליצור את השינוי, עלינו להתחבר לשורש הרוחני ולהשפיע על כל הענף. אחד מדרכי החיבור הם נתינה, קבלה ואהבה. האורות שנוצרו מהחיבור, מאירים  ומשפיעים  ומאפשרים  להוציא לפועל מחשבות, רגשות ורצונות השייכים להווה  ולממשם בתחומים מיוחדים בחייו של האדם.

בספר יצירה, המשוייך לאברהם אבינו, מבואר כי חודש טבת קשור עם מידת הכעס ועם האות ע'. מידה זו  מייצגת את היכולת לדעת כיצד ומתי ועל מה לכעוס. חוש הראייה עוזר לפתח ראיית עומק, המאפשרת ללכת מבעד לפני השטח ולחזות ברבדים הפנימיים של המציאות. אחד הדברים העיקריים שהראיה פנימית מעניקה לנו הוא הכוח להתעלות מעל הכעסים, להתבונן פנימה לתוך המסך ולראות איזה רגש תקוע ואיזה אחריות שלילית מחוברת אליו. ברגע שהרגש משתחרר, חודרת התובנה שכל מה שקורה, קשור אלינו ישירות או בעקיפין,  כמו שנאמר "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" וכן כתוב בפרקי אבות (טז'): הוא היה אומר: "הכול נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמכו, והדין דין אמת, והכול מתוקן לסעודה."

כעס, מקורו  ביסוד האש. על ידי התבוננות פנימית, אנו מגבירים את יסוד המים המקרר ומצנן את יסוד האש. מידת הכעס, נובעת מדרישתו של האדם שהעולם יתנהל בהתאם ל"מסכים" דרכם האדם רואה את הצודק מבחינתו, כשלפעמים זהו אינו הצדק האמיתי. כאשר העולם מתנהג בשונה מהמסכים שלו, יסוד האש מתריע שמשהו אינו כשורה ומשחרר תובנה שבאה לידי ביטוי בתחושת כעס.

תורת הקבלה מדריכה את האדם כיצד להתגבר על תחושת הכעס הנובע מיסוד האש ולקחת מכל אירוע את התיקון ששיך לו בהווה ולא לקחת תיקון של אדם אחר. ראיית הטוב הגלוי בחוויה שפוקדת אותנו, או לעיתים את הטוב הנסתר שבו. גם כאשר נגרם לנו נזק, עלינו לדעת שזהו ניסיון עבורנו שיכול להוביל אותנו לצמיחה באופנים ובאפיקים שונים לחלוטין.

כיצד ניתן לשחרר אמונות שגויות שהפכו לכעסים היוצרים מחסומים בעשייה של האדם בהווה וכיצד להפוך את תדר הכעס לעשייה?
כאמור, חודש טבת מתקשר עפ"י ספר היצירה עם הכבד. בתוך הכבד, שוכן הרגש שהביטוי שלו הוא כעס או עשייה. כעס, הנו ביטוי רגשי של הכוח פנימי השוכן בכבד. על ידי התפרצות הכעס,מתפרקים מטענים רגשיים, שביטויים השלילי הוא תסכול, מרירות ושיתוק.. כאשר הכעס שולט בנו, מביא אותנו להתרגז בקלות ואינו מאפשר לנו לרסן כראוי את רגשותינו. פעולותיו הבלתי צפויות של אדם הנתון תחת הרגשה מעורערת כזו, גורמות למחזוריות בלתי אחידה של רגשות. כתוצאה ממצב של מתח, "המסך" אינו מאפשר לכוח הרוחני לחדור לכוח הפנימי הקשור לאיבר כדי ליצור זרימה. כתוצאה מכך, הכוח הפנימי של הכבד מתמלא במסך ואז האור אינו מגיע לכבד, מה שיוצר תקיעות, הגורמת למרירות, תסכול וכעס פנימי. כאשר הכעס מתפרץ, זוכה מידת הדין והאדם עלול לפגוע באחר. רבי שמעון בר יוחאי אמר כי כל מי שכועס, הגהנום שולט בו. האדם הופך מתוסכל ומתחיל לפגוע בזרימת החיים.

עשייה כביטוי רגשי של כוח פנימי השוכן בכבד
על מנת לחוש את תהודת המעבר מפוטנציאל לשינוי, דרושים לאדם כוח  רוחני  שיפעיל את הכוח הפנימי הגורם לפריצה, דינאמיות ורעננות. הכוח הפנימי השוכן בכבד, מבטא פריצה, צמיחה, דינאמיות, יצירתיות ויוזמה. הכוח הפנימי השוכן בכבד, משול  לגנרל שביכולתו לארגן את צבאו, ליזום אסטרטגיות, לחלק את התפקידים ולהטיל סמכויות, וכן אחריותו על ויסות הכוחות ושליטתו על כוח ההגנה מחוץ לאדם ובתוכו. הכוח פנימי השוכן בכבד נפתח לעיניים. העיניים, שרואות את המציאות הנסתרת ומפתחות ראיית עומק, על מנת לחזות ברבדים הפנימיים של המציאות. אחד הדברים העיקריים שהכוח הפנימי אשר נפתח  לעיניים מעניק לנו, הוא ראיית עומק שמעניקה לנו את היכולת להתעלות מעל כעסים ולזרימה בהווה.

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'
בספר יצירה נאמר, שכל חודש מכוון לאחד משנים עשר צירופי שם השם   י-ה-ו-ה-  שבהם רמוזים שתיים עשרה צירופי האותיות של שם ה-ו-י-ה עבור שניים עשר החודשים. הויה של חודש טבת מקורה מפסוק : "גדלו לי-ה-ו-ה איתי ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד,ד). היא ו-ה-י-ה צירוף ה-ו-י-ה של החודש הזה, מעיד על כך שחודש זה מכיל אנרגיה של פירוק מסכים שמקורם מאנרגית הדין- משמעותו של "דין", הוא "מסכים" היוצרים אמונות שגויות המתעתעות בכוח הפנימי השוכן בכבד שנפתח לעיניים ומראים לאדם שכביכול אין ביכולתו להתמודד עם קשיים שמקורם בדין.

האור הפנימי שמחובר לכוח הרוחני נקי מתעתועים אלו ויש ביכולתו לפרק את המסכים ולמלא  את הכלים באור שמאפשר לענף להתחבר לשורש ולהפוך אותם לזרימה, גדילה וצמיחה בהווה.

השם י-ה-ו-ה מכיל בתוכו סודות רבים. אחד הסודות הגלויים לנו הם שהבורא הוא היה, הווה ויהיה. ואין שום פרט מיותר בדרך לתכלית. כל המציאות הסובבת נבראת בשלמותה, על מנת שהאדם ידע שגם הוא, על כל מורכבותו, משתלב באופן מושלם עם הבריאה. זאת בידיעה, שעל האדם לתת מעצמו בכל נקודת זמן ומרחב, ובכך להיות חלק בהשגחה הפרטית של כל הנוגע אליו ולקשר כל פרט שבו לכוח האין סופי.  

תיקון המידות כריפוי הנפש
הרמב"ם אומר שתיקון המידות היא רפואת הנפש וכדי לרפות את הנפש צריך לטהר את המידות.
עבודת תיקון המידות בנויה בעיקר מעידוּנן, מטיפוחם של חושים דקים ורגישים. אך עלינו להיזהר מפני עידון יתר – מצב בו אנו מוצאים עצמנו משותקים נוכח פשעים ועיוותים גלויים, חסרי יכולת להגיב כלפיהם בתקיפות הראויה. עדינות יתר מובילה לסוג של גסות וקהות חושים. עדינות שלמה, היא עדינות המודעת למגבלותיה, המסוגלת, ברגעי הצורך, להניח עצמה בצד ולפנות מקום גם לכעס צודק. יחס זה בין עדינות לתקיפות מתומצת במדרש חז"ל על דוד המלך שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". עבור דוד המלך, התקיפוּת לא סתרה את העדינות אלא להפך – השלימה אותה. הכעס המעודן אינו מתפרץ החוצה ללא שליטה, אלא מופק מתוך דעה צלולה הנובע מנפש שלווה ונינוחה.

הרמב"ם
ב-כ' בטבת מתקיימת ההילולה של הנשר הגדול הרמב"ם.

קווים לדמותו של הנשר הגדול רבי משה בין מימון הרמב"ם
הרמב"ם – רבי משה בן מימון (1138 – 1204) –  גדול הפוסקים ומחשובי הפילוסופים בתקופתו, רופא ואיש מדע, חוקר ומנהיג. על עוצמתו האינטלקטואלית והישגיו הנדירים זכה לכינוי "הנשר הגדול" וגם לקביעה כי "ממשה [רבנו] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה [בן מימון]". יש הרואים בו "אדריכל היהדות", בשל מרכזיותו בעיצוב היהדות ההיסטורית ובהתפתחותה. רומזים לרעיונות פילוסופיים ואותם אפשר לחשוף באמצעות פרשנות אלגורית.  תנאי חייו ועבודתו של רמב"ם היו קשים ורצופי תלאות, אך לא מנעו ממנו ליצור ולכתוב ספרים מקיפים וחדשניים בתחום ההלכה והפילוסופיה היהודית, להתכתב עם מנהיגים ופשוטי עם ולשמש מנהיג לקהילות ישראל במצרים ובארצות המזרח.

תולדות חייו
הרמב"ם – רבי משה בן מימון – נולד בי"ד בניסן שנת תתצ"ח (23 במרץ 1138) בעיר קורדובה שבספרד. אביו, מימון, היה דיין. לרמב"ם היה אח צעיר בשם דוד, וכן אחות רמב"ם למד תורה אצל אביו הדיין, שהיה למדן ותלמיד חכם. מורים פרטיים, לימדו אותו פילוסופיה ומדעים, ולצדם של רופאים רכש את הכשרתו בתחום הרפואה. הרמב"ם למד בכוחות עצמו באמצעות ספרים בעברית ובערבית. כך רכש מגיל צעיר השכלה רחבה ומעמיקה גם בתחומי היהדות וגם בפילוסופיה ובמדעים. עד שנת 1148 חי רמב"ם עם משפחתו בקורדובה. באותה שנה, בהיותו בן 10, פלשו המוסלמים הקנאים – המואחידון – מצפון אפריקה לספרד הדרומית, והחלו לרדוף את היהודים. יהודים רבים ברחו מדרום ספרד צפונה, לאזורים שהיו בשליטת הנוצרים. משפחת מימון לעומת זאת ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פֵס שבמרוקו. אך גם משם נאלצה המשפחה לברוח עם התגברות הקנאות המוסלמית, וכך, בשנת 1165, עזבו רמב"ם, אחיו ואחותו את מרוקו והפליגו לארץ ישראל. על תלאות הנדודים שלו ושל משפחתו מעיד רמב"ם בסוף פירושו למשנה, שם הוא מתנצל על שגיאות אפשריות בספרו, מכיוון שספרו נכתב במהלך נדודיו לארץ ישראל, הגיע הרמב"ם עם אחיו דוד ואחותו, בשנת 1165  – תחילה לעכו, משם המשיכו לירושלים וגם ביקרו בחברון. מארץ ישראל המשיכו בדרכם לאלכסנדריה, ומשם עבר בשנת 1168 (או 1171) לגור בפוּסְטָאט, היא קהיר העתיקה. שם התחתן רמב"ם ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם, תחילה התפרנס רמב"ם ממסחר באבנים טובות שניהל אחיו הצעיר דוד, עד האסון שהתרחש בשנת 1173 שבו טבע דוד ומת באחד ממסעותיו באוקיינוס ההודי. מותו הכה את רמב"ם מכה קשה בעקבות מות האח חלה רמב"ם "בשחין רע ובדלקת" והיה מרותק למיטתו במשך כשנה, מסרב להתנחם. עול פרנסת המשפחה, כולל פרנסת אלמנתו ובתו של האח דוד, היה מעתה על רמב"ם, והוא החל לעבוד כרופא. אחר כך (בשנת 1188 בערך) התמנה לרופא בחצרו של הסולטאן צלאח א-דין. במכתב משנת 1199 מתאר רמב"ם את סדר יומו העמוס, שכלל את חובותיו כרופא בחצר הסולטאן בשעות היום, ואת היענותו לכל החולים, יהודים ונוכרים כאחד, שהיו ממתינים לו עם שובו לביתו בשעות הערב.
הרמב"ם לא שימש באופן רשמי כראש ישיבה, אך היו לו תלמידים רבים, בהם – יוסף בן יהודה אבן עקנין. כבר בשנותיו הראשונות במצרים זכה להכרה כמנהיג, ובתחילת שנות ה-70 של המאה ה-12 התמנה לנגיד היהודים – "ראיס אל-יהוד". פעולתו למען יהודי תימן – ביטול "גזירות קשות וכובד המס" והקלת "עול מלכות" מעליהם – הקנתה לו השפעה לדורות בקרב יהדות תימן.
לפי המסורת, נפטר רמב"ם בפוסטאט (קהיר העתיקה) בתאריך כ' בטבת (תתקס"ה – 1204) והובא לקבורה בטבריה.

יצירתו של הרמב"ם
מחשבה עמוקה ומקורית מתגלה בכתביו. ספרו הגדול והחשוב בכתביו של הרמב"ם הוא "מִשְׁנֵה תורה", הנקרא גם "הי"ד החזקה" משום שיש בו 14 (י"ד) ספרים. "מִשְׁנֵה תורה" הוא ספר הלכה, סיכום של כל חוקי התורה והמצוות, והוא היחיד שרמב"ם כתב בעברית. ספרו ההלכתי ספר המצוות, ובו פירוט תרי"ג המצוות, נכתב לפי עדות רמב"ם כהקדמה וכהכנה לספרו "מִשְׁנֵה תורה". נוסף על אלה כתב רמב"ם פירוש מלא למשנה וספר פילוסופי חשוב הנקרא "מורה הנְבוּכִים". ספריו של רמב"ם, חוץ מהי"ד החזקה", נכתבו בערבית-יהודית.

עשרה בטבת
ביום שישי חל צום עשרה בטבת. עשרה בטבת הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים בחורבן בית המקדש.ביום זה, החל המצור של נבוכדנצר  השני מלך בבל על ירושלים שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים יחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.

הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים בשואה שיום מותם לא נודע.

המצור החל בעשרה בטבת, בסוף השנה התשיעית של צדקיהו 588 לפנה"ס ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו שנת 586 לפנה"ס.

עשרה בטבת הוא הראשון מבין שני ימי צום המציינים שלבים בדרך לחורבן בית המקדש. השני הוא שבעה-עשר בתמוז. בעשרה בטבת החל המצור הבבלי על ירושלים, בי"ז בתמוז שנה וחצי מאוחר יותר נפרצו חומות העיר, ובתשעה באב נחרב הבית עצמו. נשאלת השאלה מה כה משמעותי בשני השלבים הראשונים – תחילת המצור ופריצת החומות – שזיכה אותם בימי צום משל עצמם?

הרמב"ם אומר שיום צום, הוא יום המוקדש לחשבון נפש ולתיקון שגיאות העבר. מהו אם כך האירוע, שהתרחש בעשרה בטבת, שדורש תיקון ומהו הלקח אותו ניתן ללמוד? מסתבר, שהמצור לא היה אלא מסר, שנועד לטלטל את העם היהודי ולגרום לו להתעורר ולשנות את דרכיו. אך העם נכשל במשימה, מה שהוביל בהמשך, לחורבן הבית ולתקופה ממושכת של גלות והסתר פנים מצד האלוקים.

בתלמוד, מסופר על שני חכמים, שחששו מאוד פן ישכח העם היהודי את תורתו. כאמצעי זהירות, צד אחד מהם, רבי חיא, צבי. שחט אותו ונתן את בשרו לבית יתומים. לאחר מכן, הכין מעורו חמש מגילות שונות, אחת לכל אחד מחומשי התורה. הוא לקח חמישה ילדים ולימד כל אחד מהם ספר אחד ואז לקח עוד שישה ילדים ולימד כל אחד מהם, את אחד מששת סדרי המשנה, הלוא היא התורה שבעל פה.

בשלב הבא, הורה לכל אחד מהם ללמד את חבריו מה שלמד בעצמו. כך הבטיח רבי חיא שהעם היהודי לעולם לא ישכח את תורתו.המסר שהלימוד ההדדי הוא היסוד המהותי ביותר בשמירת התורה ותיקון המידות.

אחד מהמאפיינים הבולטים בספר התניא, הוא החיפוש אחר גרעין של אמת החבוי במעמקי השקר, הרדיפה אחר ניצוץ השמחה החבוי בעצב, והנגיעה בנקודת הטוב הכמהה לשחרור מעמקי הרע. לחפש אחר ההיבט החיובי, לתקן את השלילי שחדר לליבנו ולהפכו לחיובי.

כאשר עושים זאת, השקר לא מאבד מצביעותו, הרע לא הופך להיות טוב והעצב לא פג. ההיפך הוא הנכון: מעט האמת הטמונה בשקר בכוחה להבליט את השקר. מעט הטוב הטמון בתוך הרע,  בכוחו להבליט את הרע ולפרק אותם במימד עמוק יותר: באמצעות ראיית השלילי והגברת החיובי הטמון בהם.

כשאנו נתקלים בשקר אנו מתנערים ממנו מחד, אך מאידך אנו גם מנסים להביט לעומק ושואלים את עצמנו: מה מעניק לשקר את תדמיתו האמינה? איזה אמת הוא עיוות? כיצד אנו יכולים לחזק את האמת כך שתאיר בטהרתה, ובכך תגלה את הנביבות והאשליה שהשקר ביקש לעטות עליה?
כשאנו מתמודדים עם רע, עלינו לשאול מהיכן רע זה שואב את חיותו? איזה כוח טוב וחיובי הוא הצליח לנצל? כיצד אנו יכולים לשחרר את הטוב השבוי כך שמסיכת הרע תימס כפי שהחושך נמס מפני האור? כשאנו נפגשים בטרגדיה, אנו מתאבלים. אך בה בעת עלינו לחפש: איזה אלמנט חיובי קבור בחוויה שלילית זו? מכיוון שאנו מאמינים שלמעשה כל דבר, כוח או מאורע בעולמו של הבורא הוא טוב. לא תמיד אנו יכולים לראות זאת, אך אנו חייבים לחפש.

שהיה תחת מצור
מצור פיזי, משמעותו שהגוף אינו מסוגל לצאת מהמבוך אליו נכנס או הוכנס בניגוד לרצונו. הכוח הפנימי שמקבל אור מהכוח הרוחני, הוא היחיד שיכול להציל אותו. הכוח השני, הוא כוחו הרוחני של אדם אחר שמתחבר לכוח הפנימי של האדם הנמצא במצור. מצור רגשי יוצר בנפש תחושה של חוסר אונים. ברגע שהנפש מתחברת לכוח הרוחני שלה או של אדם אחר, היא חשה משוחררת ומתמלאת בכוח רוחני שמחבר אותה לאדם נוסף, למרות השוני בניהם ומאפשר לאדם לראות את האמת – שכולנו זה אחד. המטרה היא למצוא את האמת ולשמור עליה, מבלי להילכד במלכודת השלילה שיום עשרה בטבת מכיל ולהישאר רק עם הפוטנציאל החיובי שיבוא לידי מימוש.

בית המקדש נועד להיות בית תפילה לא רק לעם ישראל אלא גם לנוכרים, שאינם יהודים, כפי שאמר שלמה המלך בטקס חנוכת המקדש: "וגם אל הנוכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך… ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה (=אלוהים) תשמע … ועשית ככל אשר יקרא אליך הנוכרי, למען ידעו כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' פרק ח'). תפיסה זו של בית המקדש כבית תפילה אוניברסאלי באה לידי ביטוי גם בדברי הנביא ישעיהו: "…כי ביתי (=בית המקדש) בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיהו פרק נו' ].

המקדש במחשבת ישראל
לתפיסת חז"ל בית המקדש היה המקשר בין מעשה בראשית שזה העולם הזה לבין מעשה מרכבה שזה  האלוקות, ומשחרב  בית המקדש, התרופף הקשר בין מעשה בראשית למעשה מרכבה ולשפע האלוקי, כך לדוגמה הם אומרים כי מאז החורבן ננעלו שערי התפילה, נבנתה חומת ברזל בין ה' לישראל, לא נראה רקיע בטהרתו, פסקו אנשי אמונה מישראל.

"וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה ג, ח) "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי"…וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנא' (יחזקאל ד, ג) ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר".

על פי המהר"ל מפראג, בית המקדש לא היה סתם מבנה אבנים, אלא מבנה גלובלי בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות כל העולם, במה שסייע לדבקות של בני אדם בעולמות העליונים, בקודשה וברוחניות הצרופה. בבית מקדש ראשון השכינה והנבואה שרו בעם ישראל, והדגש בו היה על החלת קדושה אצל היחידים (מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב).

על פי הראי"ה קוק, מאז שחרב בית המקדש כל התיקונים הינם תיקונים חיצוניים ושטחיים. יש חדווה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקווה בעולם, יש התפתחות בעולם כל אלה הם שמחות חיצוניות, שאינם חודרים לסוד "הויה" (שמונה קבצים, קובץ ו ר"י).

אירוע נוסף הקשור בעשרה בטבת הוא "תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית. השלמתו של תרגום זה מתוארת ב-ח' בטבת, אך במקורות נאמר כי החשיך את הארץ לשלושה ימים – כלומר בדיוק עד עשרה בטבת. אכן, גם ימים ח' וט' בטבת מוגדרים כ"תענית צדיקים", ובימים עברו יחידי סגולה צמו בשלושת הימים ברציפות.

ניסיונות כושלים להפוך את היהדות לדלת לעולם דוגמת "תרגום השבעים", הביא את התנ"ך לכל איש משכיל באימפריה היוונית, אך הוא היה תרגום מסורס שנטל את עוקצה הייחודי של התורה וגרם לה להיראות כספר הגות ותו לא – "פילוסופיה יהודית" נטולת כל יחוד או שגב. אכן, סופו של תרגום השבעים היה שהוא הוביל לטשטוש הפערים בין היהדות ותרבות יוון, להתייוונות והתבוללות, ובסופו של דבר לרדיפת היהודים שומרי המצוות.
 
אירוע  זה מחזק את הרעיון כי עניינו של עשרה בטבת וכן הימים שלפניו, הוא כשלון הפצת אור התורה לשאר העמים. אך בנוסף, הם טומנים בחובם הצעה אם בעשרה בטבת שב והוחמץ חזון תיקון העולם היהודי, הרי שבו הוא גם יכול להתממש באופן מתוקן. כתוב בנביאים כי כל הצומות עתידים להפוך "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה ח, יט). בעשרה בטבת העתידי, יתוקן כל מה שכשל בו בעבר.

חג עשרה בטבת העתידי
איזה מין חג יהיה עשרה בטבת? שני קטעים מהגמרא באים לעזרתנו. הקטע הראשון הוא מדרש אגדה אודות אדם הראשון. המדרש מספר שכשראה אדם בבוא החורף כי הימים הולכים ומתקצרים, הוא סבר כי זהו עונש על חטאו והחליט לכפר עליו. שמונה ימים הוא ישב בתענית ובתפילה, עד שהגיע יום ההיפוך החורפי  היום הקצר ביותר שאחריו שבים הימים להתארך. האדם הבין כי התקצרות הימים בחורף הנה דרך הטבע ומייד הכריז על שמונת ימי חג. מהשנה הבאה ואילך, הוא קבע שכל הימים האלו יהיו ימי חג. עמים שונים אימצו חג זה, מסבירה הגמרא, אלא שהקשרם המקורי אבד והם שולבו באמונות לאלילים השונים.

למשמע סיפור זה, קשה שלא לחשוב מייד אודות חנוכה. חנוכה נמשך שמונה ימים, הוא חל תמיד בסמיכות ליום ההיפוך, והוא מוקדש לנושא מלחמת האור בחושך. אכן, סביר מאוד לשער כי בייסדם חג זה עמד לנגד עיני חז"ל הקשר בין המלחמה ביוונים לבין יום ההיפוך, והם הורו לחוג את חנוכה באופן שיהווה חלופה ותיקון לחגי החורף לאללים שונים . אכן, חנוכה שונה מאוד מחגי החורף האחרים, ולו בכך שהוא אינו 'נעוץ' ליום ההיפוך אלא רק חל בקרבה אליו. בכך הוא משדר שהמישור שבו הוא מעוניין להפוך את החושך לאור, אינו בטבע אלא מחוצה לו.

חג חנוכה מבקש לשחזר את שמונת הימים הראשונים בחגו של אדם הראשון, אלו שכנגד התגברות החושך, אולם מה בדבר שמונת הימים הבאים בהם הולך וגובר האור? כאן אנו נדרשים לקטע התלמודי השני. הפעם מדובר בסוגיה הלכתית – מחלוקת בין הלל לשמאי לגבי אופן הדלקת נרות החנוכה: לשיטת בית הלל (לפיה אנו נוהגים) יש להדליק בתחילת החג נר אחד, ואז מדי יום להוסיף נר עד שמגיעים לשמונה נרות. לפי שיטת בית שמאי לעומת זאת, יש לנהוג הפוך: להתחיל משמונה נרות, ואז מדי יום להוריד נר עד שבלילה האחרון מדליקים נר אחד בלבד.

אחד ההסברים לשיטת שמאי, שנראית כה מוזרה בהשוואה להרגלים שלנו, הוא ששמאי מתאים את מידת האור למידת החושך – ככל שהחג מתקדם, מתמעט החושך ולכן צריך להדליק פחות ופחות נרות. אנו לא נוהגים כבית שמאי, אך מקובל במסורת שלעתיד לבוא, יסכים בית הלל לדעת בית שמאי וההלכה תיפסק לפיו. כיצד יראה חנוכה אז? לכאורה, שיטת בית הלל פשוט תוחלף בזו של בית שמאי. אולם בהשראת הסיפור אודות החג של אדם הראשון ניתן לדמיין אפשרות נוספת: מייד לאחר שנסיים לחוג את שמונת ימי החנוכה כרגיל, נמשיך ונדליק נרות במשך שמונה ימים נוספים  הפעם בכמות הולכת ופוחתת כשיטת בית שמאי. אם נעשה זאת, יכפיל חג חנוכה את אורכו ויסתיים בדיוק בעשרה בטבת! חנוכה וצום עשרה בטבת יתאחדו לכדי חג אורות אחד גדול, העומד בסימן ריבוי האור ומיעוטו.

איחודם של חנוכה ועשרה בטבת הרת משמעות. הוא מציג בפנינו מהלך בן שני שלבים ביחס בין היהדות לשבטים שנטמעו בתרבויות עמים אחרים – התבדלות ותיקון. השלב הראשון כבר מתקיים היום ומגולם בחנוכה: חנוכה עומד בסימן התרחקות מהאלמנטים השליליים והחשוכים שבתרבות העמים האחרים והעצמת איכויות התורה. זהו חג חשוב המאפשר לנו להתחבר לאיכויות הייחודיות של התורה והיהדות. אך תכלית ההתבדלות היא לשמש מנוף לבירור השבטים שנטמעו בתרבויות העולם – מציאת נקודות האמת והטוב בהן, הבדלתם מהאלמנטים השליליים והגשמתם באופן מתוקן והחזרתם ליהדות.  לתכלית זו, ישמשו שמונת הימים הבאים בחג. ימים אלו יעמדו בסימן איחוד התורה עם חוכמות העמים ותיקון התרבות העולמית, עד שתאיר כולה באור אלוקי. מסיבה זו, הצורך בהארה מצדנו ילך ויפחת בהם. בשיאם, במה שיהיה חג עשרה בטבת העולמי, ידליק העולם כולו נר יחיד וכל השבטים יתאחדו – ככתוב ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד.

מטרת התענית – יום של חשבון נפש
יום צום, הינו יום של חשבון נפש. על כל אחד בינו לבין עצמו, לדעת שהמסכים שלא אפשרו לאורות לחדור לכלים, הפכו את הכלים לעוונות וגרמו לצרות הללו. כאשר שבים לדרך הישר, המסכים מתפוגגים והעוונות הופכים לזכויות. ראוי ביום הצום ללמוד את ספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל, בו מדובר על תיקון המידות, או קריאת ספר תהלים, על מנת לפרק את המסכים שלא מאפשרים לאור לחדור לכלי שלנו ולעורר את הנקודה שבלב לתשובה, מפני שהאדם מזכה או מאשים את עצמו או אחרים לפי המסכים שהוא רואה וכשילמד את ספר מסילת ישרים יתאפשר לו לראות מה המסכים גרמו לו וכמה מנותק מעצמו ומאחרים ואם אדם מעביר את הצום באדישות ולא שם על לבו כלל את המאורעות שבגללם נקבע התענית וגם לא שב בתשובה, הרי האנרגיה של הצום  פוסחת עליו והוא לא יחווה את התהליך.

זמני והלכות הצום
עשרה בטבת  הוא הצום הקצר ביותר. השנה תחילת הצום: 5:15 סיום הצום: 17:08 (בעשרה בטבת הצום מתחיל מעמוד השחר). מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע – אסור אח"כ לאכול או לשתות ואם קודם שישן עשה תנאי שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה:  לפי הפשט מותר לו לאכול או לשתות. לפי הקבלה גם אם התנה, שתייה  – מותרת, אכילה – אסורה. ואם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר – אזי גם לפי הקבלה רשאי  לאכול.
מעוברות ומניקות, זקנים, או חלשים – פטורים מן הצום, ואף לא יתחילו לצום,  אך יאכלו רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים. אבל הבריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור ויצום, וכל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור עיין לש"ע סי' תק"ן ס"א, וסי' תקנ"ד ס"ה).
חולשה מוגדרת ככל אדם לפי מה שהוא מכיר את עצמו – כי לב יודע מרת נפשו, והוא יפסוק לעצמו. קטן  – ילד הפחות מגיל י"ג שנים ויום אחד וילדה פחות מגיל 12 שנים ויום אחד פטורים מלצום.
חתן וכלה, מוהל סנדק ואבי הבן – יש מתירים לחתן וכלה, וכן למוהל וסנדק ואבי הבן שלא לצום בטענה שהוא יום טוב שלהם – ומיהו כל זה דווקא אם הצום נדחה,  אבל כשהצום הוא בזמנו, חובה עליהם לצום ככל אדם.

ראש חודש טבת חל יחד עם הדלקת נר שישי של חנוכה.

סגולתו של הנר השישי, היא לגרום לאדם לסלוח לעצמו ועל ידי כך האדם יכול לסייע לזולתו שלא מתוך אשמה, חרון וזעם וללא לקיחת אחריות על אירועים שאינם שלו, או אירוע עליו כבר עשה תשובה ושילם את חובו. עלינו ללמוד ממידותיו של הבורא, כפי שביום כיפור הוא מוחל גם על עבירות קשות כי הוא מאמין שהאדם יחזור בתשובה (ראה בעניין גם הרצאת חודש כסלו).

אני מברך אותנו, שהאור של ראש חודש טבת וכן אורו של הנר השישי, ישפיע עלינו וישנה את המסכים שבתוכנו לזרימה לחיים.

אסיים בברכת "וכל אשר יעשה יצליח". מי ייתן שההצלחה והשמחה תשרה בביתכם הפנימי ונרכם יאיר לכם את הדרך.

מוקיר ומעריך,

הרב דוד פינחס איפרגן שליט"א

תגים:, ,

תגובות (9)

  • שוש

    |

    יישר כוח על בהירות מהות דרך ה"עבודה" , להערכתי רצוי להורות להבהיר ולהטמיע זאת ביתר שאת .כמעשה חז"ל,ובהסתמך על דבריך בפסקה " עשרה בטבת",כדי שהכל יהיה"עשר",ניתן לראות את חכמת פעולתו של "רבי חיא":הבא ללמדנו כיצד יש להערך וליצור נתיבים משמרי חיבור,התחדשות ועשיה מבורכת .דרכו מחדדת את שלבי העבודה ההכרכיים : "צד צבי, שחט אותו ונתן בשרו לבית יתומים": "הצבי ישראל", לאותם "שבויים ,הנתונים במסכים, בגלות ,הכלואים בגנים – מהעור הכין חמש מגילות שונות (אחת לכל אחד מחמשת חומשי תורה, בהם מוצפנים כל הקידודים, החל מהאור האין סופי, כוחות החסד המהולים בכוחות הדין וכו'). את "התורה " הטמיע ולימד בחמישה ילדים- זכים, רכים וטהורים. הוסיף להם שישה רבדים , כנגד ששת ימי החול , כנאמר:"לקח שישה ילדים ולימד כל אחד מהם את אחד מששת סידרי משנה, הלא היא התורה שבע"פ. כלומר:עשה,יצר נתיבי אורהמתחדשים בטוב,חיזק את הבטחון בדרך, בכל הנתיבים: במחשבה, בדיבור ובעשיה .עתה יכול היה להפיץ אורה, תורה התחדשות ותקווה.כדרכך: הלימוד ההדדי הינו יסוד מהותי בשמירת התורה ותיקון המידות ,"מכל מלמדי השכלתי". יהי רצון שכל אלו יועצמו בך לעד.תבורך מפי עליון.תודה מוקירה ומעריכה .

    להשיב

  • אוניקס

    |

    קודם כל, תודה רבה על ההרצאה, היא היתה המדהימה!
    היא היתה חזקה וטובה ונתנה, לי לפחות, כלי מאד משמעותי בהתמודדות עם משקעי העבר ועם פחדים לא ברורים.
    רוב רובה של ההרצאה היה על עניין ה"מסך" כהשתקפות וכהמחשה של משקעי העבר בהווה, על כך שהחודש הזה הוא מסוגל במיוחד להתמודדות איתו, ועל הדרכים לעשות זאת, אבל במאמר הזה ישנה התייחסות לזה ממש על קצה המזלג.
    הייתי שמח מאד אם דווקא את הנקודה הכ"כ חשובה הזו היית מרחיב ומפרט ככל שניתן, כי היא כלי חשוב מאד, שמתאים לכל אחת ואחד.
    להתראות בראש חודש הבא…

    להשיב

  • גלגל

    |

    תודה על המידע החשוב
    אשמח לפרסם מאמריך באתר שלי המקרב גם לתורה ולגאולה

    להשיב

  • רועי

    |

    שלום דוד, תמיד נהנה לקרוא את התובנות שלך……
    רציתי לדעת כיצד אדע אם אני שובר את המסך אם צלחתי את המסך ?

    להשיב

  • רונן

    |

    האם יש תיקון גם לנחש
    תודה מראש
    רונן

    להשיב

  • גיא

    |

    פשוט נפלא. מחובר בדיוק לאוירת היום ונותן כלים ומודעות לצלוח את הימים ח',ט',י טבת באור ולא בחושך. תודה רבה הרב.

    להשיב

  • Leidy

    |

    Knwodelge wants to be free, just like these articles!

    להשיב

  • קרן

    |

    תודה רבה

    להשיב

להשאיר תגובה