ראש חודש טבת
חודש טבת מונה תמיד 29 יום ומקור שמו לקוח מן המילה הקדומה "טביתו", שפירושה "משהו ששוקעים בו", וזאת בשל ריבוי הגשמים והבוץ בחודש זה. מזל החודש הינו גדי, וזאת משום שבעקבות גשמי הברכה שירדו והפרו את האדמה, ניתן היה להוציא את הגדיים אל המרעה, כדי שילחכו את העשבייה הרכה שצצה בימות החורף.
השבט המקושר לחודש הוא שבט דן.
ערב ראש חודש טבת, חל ביום בו מדליקים את הנר השישי של חנוכה, ומכאן, אנו רואים את ההשפעה החיובית של נרות החנוכה: להאיר ולמוסס את "המסכים" שבתוכנו שאינם מאפשרים לענף להתחבר לשורש הרוחני של ראש חודש טבת.
עיקר העבודה עצמית בחודש טבת היא להפוך את הכעס לעשייה ולאפשר זרימה חיובית. בחודש טבת, הכוח הרוחני מתחבר לכוח פנימי ששוכן בכבד ונפתח לעיניים ובא לידי ביטוי בהרגשת כעס או עשייה.
עפ"י התלמוד, חודש טבת הנו "חודש בו הגוף נהנה מן הגוף", דהינו, המעשים הטובים שאנו עושים באמצעות גופנו, משחררים אותו מהמסכים ששבו אותו בדמיונם ומחברים את גופנו לגוף האין סוף.
בחודש טבת, כשהיסוד הוא דין, זו ההזדמנות לקחת אחריות על מעשינו ולתקנם באמצעות תיקון המידות ואז הכול יתהפך לטובה.
בכוחו של ראש חודש להשרות קדושה בעשיות שהן חולין, ולהכניס את הלמעלה מן הטבע בטבע. הכוח הרוחני שיורד בערב ראש חודש, מכיל ריכוז של התמהיל שהכוח הפנימי זקוק לו כדי לפרק אמונות שגויות שיסודן הוא דין.
ציר התיקון של האדם מהווה את הזמן שהאדם נע בתוכו כשהזמן היחיד שקיים הוא ההווה. אדם יכול לראות כיצד נבראת המציאות בכל רגע ורגע. כדי ליצור את השינוי, עלינו להתחבר לשורש הרוחני ולהשפיע על כל הענף. אחד מדרכי החיבור הם נתינה, קבלה ואהבה. האורות שנוצרו מהחיבור, מאירים ומשפיעים ומאפשרים להוציא לפועל מחשבות, רגשות ורצונות השייכים להווה ולממשם בתחומים מיוחדים בחייו של האדם.
בספר יצירה, המשוייך לאברהם אבינו, מבואר כי חודש טבת קשור עם מידת הכעס ועם האות ע'. מידה זו מייצגת את היכולת לדעת כיצד ומתי ועל מה לכעוס. חוש הראייה עוזר לפתח ראיית עומק, המאפשרת ללכת מבעד לפני השטח ולחזות ברבדים הפנימיים של המציאות. אחד הדברים העיקריים שהראיה פנימית מעניקה לנו הוא הכוח להתעלות מעל הכעסים, להתבונן פנימה לתוך המסך ולראות איזה רגש תקוע ואיזה אחריות שלילית מחוברת אליו. ברגע שהרגש משתחרר, חודרת התובנה שכל מה שקורה, קשור אלינו ישירות או בעקיפין, כמו שנאמר "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך" וכן כתוב בפרקי אבות (טז'): הוא היה אומר: "הכול נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנווני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום, ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמכו, והדין דין אמת, והכול מתוקן לסעודה."
כעס, מקורו ביסוד האש. על ידי התבוננות פנימית, אנו מגבירים את יסוד המים המקרר ומצנן את יסוד האש. מידת הכעס, נובעת מדרישתו של האדם שהעולם יתנהל בהתאם ל"מסכים" דרכם האדם רואה את הצודק מבחינתו, כשלפעמים זהו אינו הצדק האמיתי. כאשר העולם מתנהג בשונה מהמסכים שלו, יסוד האש מתריע שמשהו אינו כשורה ומשחרר תובנה שבאה לידי ביטוי בתחושת כעס.
תורת הקבלה מדריכה את האדם כיצד להתגבר על תחושת הכעס הנובע מיסוד האש ולקחת מכל אירוע את התיקון ששיך לו בהווה ולא לקחת תיקון של אדם אחר. ראיית הטוב הגלוי בחוויה שפוקדת אותנו, או לעיתים את הטוב הנסתר שבו. גם כאשר נגרם לנו נזק, עלינו לדעת שזהו ניסיון עבורנו שיכול להוביל אותנו לצמיחה באופנים ובאפיקים שונים לחלוטין.
כיצד ניתן לשחרר אמונות שגויות שהפכו לכעסים היוצרים מחסומים בעשייה של האדם בהווה וכיצד להפוך את תדר הכעס לעשייה?
כאמור, חודש טבת מתקשר עפ"י ספר היצירה עם הכבד. בתוך הכבד, שוכן הרגש שהביטוי שלו הוא כעס או עשייה. כעס, הנו ביטוי רגשי של הכוח פנימי השוכן בכבד. על ידי התפרצות הכעס,מתפרקים מטענים רגשיים, שביטויים השלילי הוא תסכול, מרירות ושיתוק.. כאשר הכעס שולט בנו, מביא אותנו להתרגז בקלות ואינו מאפשר לנו לרסן כראוי את רגשותינו. פעולותיו הבלתי צפויות של אדם הנתון תחת הרגשה מעורערת כזו, גורמות למחזוריות בלתי אחידה של רגשות. כתוצאה ממצב של מתח, "המסך" אינו מאפשר לכוח הרוחני לחדור לכוח הפנימי הקשור לאיבר כדי ליצור זרימה. כתוצאה מכך, הכוח הפנימי של הכבד מתמלא במסך ואז האור אינו מגיע לכבד, מה שיוצר תקיעות, הגורמת למרירות, תסכול וכעס פנימי. כאשר הכעס מתפרץ, זוכה מידת הדין והאדם עלול לפגוע באחר. רבי שמעון בר יוחאי אמר כי כל מי שכועס, הגהנום שולט בו. האדם הופך מתוסכל ומתחיל לפגוע בזרימת החיים.
עשייה כביטוי רגשי של כוח פנימי השוכן בכבד
על מנת לחוש את תהודת המעבר מפוטנציאל לשינוי, דרושים לאדם כוח רוחני שיפעיל את הכוח הפנימי הגורם לפריצה, דינאמיות ורעננות. הכוח הפנימי השוכן בכבד, מבטא פריצה, צמיחה, דינאמיות, יצירתיות ויוזמה. הכוח הפנימי השוכן בכבד, משול לגנרל שביכולתו לארגן את צבאו, ליזום אסטרטגיות, לחלק את התפקידים ולהטיל סמכויות, וכן אחריותו על ויסות הכוחות ושליטתו על כוח ההגנה מחוץ לאדם ובתוכו. הכוח פנימי השוכן בכבד נפתח לעיניים. העיניים, שרואות את המציאות הנסתרת ומפתחות ראיית עומק, על מנת לחזות ברבדים הפנימיים של המציאות. אחד הדברים העיקריים שהכוח הפנימי אשר נפתח לעיניים מעניק לנו, הוא ראיית עומק שמעניקה לנו את היכולת להתעלות מעל כעסים ולזרימה בהווה.
י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'
בספר יצירה נאמר, שכל חודש מכוון לאחד משנים עשר צירופי שם השם י-ה-ו-ה- שבהם רמוזים שתיים עשרה צירופי האותיות של שם ה-ו-י-ה עבור שניים עשר החודשים. הויה של חודש טבת מקורה מפסוק : "גדלו לי-ה-ו-ה איתי ונרוממה שמו יחדיו" (תהלים לד,ד). היא ו-ה-י-ה צירוף ה-ו-י-ה של החודש הזה, מעיד על כך שחודש זה מכיל אנרגיה של פירוק מסכים שמקורם מאנרגית הדין- משמעותו של "דין", הוא "מסכים" היוצרים אמונות שגויות המתעתעות בכוח הפנימי השוכן בכבד שנפתח לעיניים ומראים לאדם שכביכול אין ביכולתו להתמודד עם קשיים שמקורם בדין.
האור הפנימי שמחובר לכוח הרוחני נקי מתעתועים אלו ויש ביכולתו לפרק את המסכים ולמלא את הכלים באור שמאפשר לענף להתחבר לשורש ולהפוך אותם לזרימה, גדילה וצמיחה בהווה.
השם י-ה-ו-ה מכיל בתוכו סודות רבים. אחד הסודות הגלויים לנו הם שהבורא הוא היה, הווה ויהיה. ואין שום פרט מיותר בדרך לתכלית. כל המציאות הסובבת נבראת בשלמותה, על מנת שהאדם ידע שגם הוא, על כל מורכבותו, משתלב באופן מושלם עם הבריאה. זאת בידיעה, שעל האדם לתת מעצמו בכל נקודת זמן ומרחב, ובכך להיות חלק בהשגחה הפרטית של כל הנוגע אליו ולקשר כל פרט שבו לכוח האין סופי.
תיקון המידות כריפוי הנפש
הרמב"ם אומר שתיקון המידות היא רפואת הנפש וכדי לרפות את הנפש צריך לטהר את המידות.
עבודת תיקון המידות בנויה בעיקר מעידוּנן, מטיפוחם של חושים דקים ורגישים. אך עלינו להיזהר מפני עידון יתר – מצב בו אנו מוצאים עצמנו משותקים נוכח פשעים ועיוותים גלויים, חסרי יכולת להגיב כלפיהם בתקיפות הראויה. עדינות יתר מובילה לסוג של גסות וקהות חושים. עדינות שלמה, היא עדינות המודעת למגבלותיה, המסוגלת, ברגעי הצורך, להניח עצמה בצד ולפנות מקום גם לכעס צודק. יחס זה בין עדינות לתקיפות מתומצת במדרש חז"ל על דוד המלך שהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". עבור דוד המלך, התקיפוּת לא סתרה את העדינות אלא להפך – השלימה אותה. הכעס המעודן אינו מתפרץ החוצה ללא שליטה, אלא מופק מתוך דעה צלולה הנובע מנפש שלווה ונינוחה.
הרמב"ם
ב-כ' בטבת מתקיימת ההילולה של הנשר הגדול הרמב"ם.
קווים לדמותו של הנשר הגדול רבי משה בין מימון הרמב"ם
הרמב"ם – רבי משה בן מימון (1138 – 1204) – גדול הפוסקים ומחשובי הפילוסופים בתקופתו, רופא ואיש מדע, חוקר ומנהיג. על עוצמתו האינטלקטואלית והישגיו הנדירים זכה לכינוי "הנשר הגדול" וגם לקביעה כי "ממשה [רבנו] עד משה [בן מימון] לא קם כמשה [בן מימון]". יש הרואים בו "אדריכל היהדות", בשל מרכזיותו בעיצוב היהדות ההיסטורית ובהתפתחותה. רומזים לרעיונות פילוסופיים ואותם אפשר לחשוף באמצעות פרשנות אלגורית. תנאי חייו ועבודתו של רמב"ם היו קשים ורצופי תלאות, אך לא מנעו ממנו ליצור ולכתוב ספרים מקיפים וחדשניים בתחום ההלכה והפילוסופיה היהודית, להתכתב עם מנהיגים ופשוטי עם ולשמש מנהיג לקהילות ישראל במצרים ובארצות המזרח.
תולדות חייו
הרמב"ם – רבי משה בן מימון – נולד בי"ד בניסן שנת תתצ"ח (23 במרץ 1138) בעיר קורדובה שבספרד. אביו, מימון, היה דיין. לרמב"ם היה אח צעיר בשם דוד, וכן אחות רמב"ם למד תורה אצל אביו הדיין, שהיה למדן ותלמיד חכם. מורים פרטיים, לימדו אותו פילוסופיה ומדעים, ולצדם של רופאים רכש את הכשרתו בתחום הרפואה. הרמב"ם למד בכוחות עצמו באמצעות ספרים בעברית ובערבית. כך רכש מגיל צעיר השכלה רחבה ומעמיקה גם בתחומי היהדות וגם בפילוסופיה ובמדעים. עד שנת 1148 חי רמב"ם עם משפחתו בקורדובה. באותה שנה, בהיותו בן 10, פלשו המוסלמים הקנאים – המואחידון – מצפון אפריקה לספרד הדרומית, והחלו לרדוף את היהודים. יהודים רבים ברחו מדרום ספרד צפונה, לאזורים שהיו בשליטת הנוצרים. משפחת מימון לעומת זאת ברחה דרומה, ונדדה במשך 10 שנים בדרום ספרד ובצפון אפריקה, עד שהתיישבה בשנת 1158 בעיר פֵס שבמרוקו. אך גם משם נאלצה המשפחה לברוח עם התגברות הקנאות המוסלמית, וכך, בשנת 1165, עזבו רמב"ם, אחיו ואחותו את מרוקו והפליגו לארץ ישראל. על תלאות הנדודים שלו ושל משפחתו מעיד רמב"ם בסוף פירושו למשנה, שם הוא מתנצל על שגיאות אפשריות בספרו, מכיוון שספרו נכתב במהלך נדודיו לארץ ישראל, הגיע הרמב"ם עם אחיו דוד ואחותו, בשנת 1165 – תחילה לעכו, משם המשיכו לירושלים וגם ביקרו בחברון. מארץ ישראל המשיכו בדרכם לאלכסנדריה, ומשם עבר בשנת 1168 (או 1171) לגור בפוּסְטָאט, היא קהיר העתיקה. שם התחתן רמב"ם ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם, תחילה התפרנס רמב"ם ממסחר באבנים טובות שניהל אחיו הצעיר דוד, עד האסון שהתרחש בשנת 1173 שבו טבע דוד ומת באחד ממסעותיו באוקיינוס ההודי. מותו הכה את רמב"ם מכה קשה בעקבות מות האח חלה רמב"ם "בשחין רע ובדלקת" והיה מרותק למיטתו במשך כשנה, מסרב להתנחם. עול פרנסת המשפחה, כולל פרנסת אלמנתו ובתו של האח דוד, היה מעתה על רמב"ם, והוא החל לעבוד כרופא. אחר כך (בשנת 1188 בערך) התמנה לרופא בחצרו של הסולטאן צלאח א-דין. במכתב משנת 1199 מתאר רמב"ם את סדר יומו העמוס, שכלל את חובותיו כרופא בחצר הסולטאן בשעות היום, ואת היענותו לכל החולים, יהודים ונוכרים כאחד, שהיו ממתינים לו עם שובו לביתו בשעות הערב.
הרמב"ם לא שימש באופן רשמי כראש ישיבה, אך היו לו תלמידים רבים, בהם – יוסף בן יהודה אבן עקנין. כבר בשנותיו הראשונות במצרים זכה להכרה כמנהיג, ובתחילת שנות ה-70 של המאה ה-12 התמנה לנגיד היהודים – "ראיס אל-יהוד". פעולתו למען יהודי תימן – ביטול "גזירות קשות וכובד המס" והקלת "עול מלכות" מעליהם – הקנתה לו השפעה לדורות בקרב יהדות תימן.
לפי המסורת, נפטר רמב"ם בפוסטאט (קהיר העתיקה) בתאריך כ' בטבת (תתקס"ה – 1204) והובא לקבורה בטבריה.
יצירתו של הרמב"ם
מחשבה עמוקה ומקורית מתגלה בכתביו. ספרו הגדול והחשוב בכתביו של הרמב"ם הוא "מִשְׁנֵה תורה", הנקרא גם "הי"ד החזקה" משום שיש בו 14 (י"ד) ספרים. "מִשְׁנֵה תורה" הוא ספר הלכה, סיכום של כל חוקי התורה והמצוות, והוא היחיד שרמב"ם כתב בעברית. ספרו ההלכתי ספר המצוות, ובו פירוט תרי"ג המצוות, נכתב לפי עדות רמב"ם כהקדמה וכהכנה לספרו "מִשְׁנֵה תורה". נוסף על אלה כתב רמב"ם פירוש מלא למשנה וספר פילוסופי חשוב הנקרא "מורה הנְבוּכִים". ספריו של רמב"ם, חוץ מהי"ד החזקה", נכתבו בערבית-יהודית.
עשרה בטבת
ביום שישי חל צום עשרה בטבת. עשרה בטבת הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים בחורבן בית המקדש.ביום זה, החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים יחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.
הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים בשואה שיום מותם לא נודע.
המצור החל בעשרה בטבת, בסוף השנה התשיעית של צדקיהו 588 לפנה"ס ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו שנת 586 לפנה"ס.
עשרה בטבת הוא הראשון מבין שני ימי צום המציינים שלבים בדרך לחורבן בית המקדש. השני הוא שבעה-עשר בתמוז. בעשרה בטבת החל המצור הבבלי על ירושלים, בי"ז בתמוז שנה וחצי מאוחר יותר נפרצו חומות העיר, ובתשעה באב נחרב הבית עצמו. נשאלת השאלה מה כה משמעותי בשני השלבים הראשונים – תחילת המצור ופריצת החומות – שזיכה אותם בימי צום משל עצמם?
הרמב"ם אומר שיום צום, הוא יום המוקדש לחשבון נפש ולתיקון שגיאות העבר. מהו אם כך האירוע, שהתרחש בעשרה בטבת, שדורש תיקון ומהו הלקח אותו ניתן ללמוד? מסתבר, שהמצור לא היה אלא מסר, שנועד לטלטל את העם היהודי ולגרום לו להתעורר ולשנות את דרכיו. אך העם נכשל במשימה, מה שהוביל בהמשך, לחורבן הבית ולתקופה ממושכת של גלות והסתר פנים מצד האלוקים.
בתלמוד, מסופר על שני חכמים, שחששו מאוד פן ישכח העם היהודי את תורתו. כאמצעי זהירות, צד אחד מהם, רבי חיא, צבי. שחט אותו ונתן את בשרו לבית יתומים. לאחר מכן, הכין מעורו חמש מגילות שונות, אחת לכל אחד מחומשי התורה. הוא לקח חמישה ילדים ולימד כל אחד מהם ספר אחד ואז לקח עוד שישה ילדים ולימד כל אחד מהם, את אחד מששת סדרי המשנה, הלוא היא התורה שבעל פה.
בשלב הבא, הורה לכל אחד מהם ללמד את חבריו מה שלמד בעצמו. כך הבטיח רבי חיא שהעם היהודי לעולם לא ישכח את תורתו.המסר שהלימוד ההדדי הוא היסוד המהותי ביותר בשמירת התורה ותיקון המידות.
אחד מהמאפיינים הבולטים בספר התניא, הוא החיפוש אחר גרעין של אמת החבוי במעמקי השקר, הרדיפה אחר ניצוץ השמחה החבוי בעצב, והנגיעה בנקודת הטוב הכמהה לשחרור מעמקי הרע. לחפש אחר ההיבט החיובי, לתקן את השלילי שחדר לליבנו ולהפכו לחיובי.
כאשר עושים זאת, השקר לא מאבד מצביעותו, הרע לא הופך להיות טוב והעצב לא פג. ההיפך הוא הנכון: מעט האמת הטמונה בשקר בכוחה להבליט את השקר. מעט הטוב הטמון בתוך הרע, בכוחו להבליט את הרע ולפרק אותם במימד עמוק יותר: באמצעות ראיית השלילי והגברת החיובי הטמון בהם.
כשאנו נתקלים בשקר אנו מתנערים ממנו מחד, אך מאידך אנו גם מנסים להביט לעומק ושואלים את עצמנו: מה מעניק לשקר את תדמיתו האמינה? איזה אמת הוא עיוות? כיצד אנו יכולים לחזק את האמת כך שתאיר בטהרתה, ובכך תגלה את הנביבות והאשליה שהשקר ביקש לעטות עליה?
כשאנו מתמודדים עם רע, עלינו לשאול מהיכן רע זה שואב את חיותו? איזה כוח טוב וחיובי הוא הצליח לנצל? כיצד אנו יכולים לשחרר את הטוב השבוי כך שמסיכת הרע תימס כפי שהחושך נמס מפני האור? כשאנו נפגשים בטרגדיה, אנו מתאבלים. אך בה בעת עלינו לחפש: איזה אלמנט חיובי קבור בחוויה שלילית זו? מכיוון שאנו מאמינים שלמעשה כל דבר, כוח או מאורע בעולמו של הבורא הוא טוב. לא תמיד אנו יכולים לראות זאת, אך אנו חייבים לחפש.
שהיה תחת מצור
מצור פיזי, משמעותו שהגוף אינו מסוגל לצאת מהמבוך אליו נכנס או הוכנס בניגוד לרצונו. הכוח הפנימי שמקבל אור מהכוח הרוחני, הוא היחיד שיכול להציל אותו. הכוח השני, הוא כוחו הרוחני של אדם אחר שמתחבר לכוח הפנימי של האדם הנמצא במצור. מצור רגשי יוצר בנפש תחושה של חוסר אונים. ברגע שהנפש מתחברת לכוח הרוחני שלה או של אדם אחר, היא חשה משוחררת ומתמלאת בכוח רוחני שמחבר אותה לאדם נוסף, למרות השוני בניהם ומאפשר לאדם לראות את האמת – שכולנו זה אחד. המטרה היא למצוא את האמת ולשמור עליה, מבלי להילכד במלכודת השלילה שיום עשרה בטבת מכיל ולהישאר רק עם הפוטנציאל החיובי שיבוא לידי מימוש.
בית המקדש נועד להיות בית תפילה לא רק לעם ישראל אלא גם לנוכרים, שאינם יהודים, כפי שאמר שלמה המלך בטקס חנוכת המקדש: "וגם אל הנוכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך… ובא והתפלל אל הבית הזה. אתה (=אלוהים) תשמע … ועשית ככל אשר יקרא אליך הנוכרי, למען ידעו כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל, ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' פרק ח'). תפיסה זו של בית המקדש כבית תפילה אוניברסאלי באה לידי ביטוי גם בדברי הנביא ישעיהו: "…כי ביתי (=בית המקדש) בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיהו פרק נו' ].
המקדש במחשבת ישראל
לתפיסת חז"ל בית המקדש היה המקשר בין מעשה בראשית שזה העולם הזה לבין מעשה מרכבה שזה האלוקות, ומשחרב בית המקדש, התרופף הקשר בין מעשה בראשית למעשה מרכבה ולשפע האלוקי, כך לדוגמה הם אומרים כי מאז החורבן ננעלו שערי התפילה, נבנתה חומת ברזל בין ה' לישראל, לא נראה רקיע בטהרתו, פסקו אנשי אמונה מישראל.
"וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה ג, ח) "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי"…וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנא' (יחזקאל ד, ג) ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר".
על פי המהר"ל מפראג, בית המקדש לא היה סתם מבנה אבנים, אלא מבנה גלובלי בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות כל העולם, במה שסייע לדבקות של בני אדם בעולמות העליונים, בקודשה וברוחניות הצרופה. בבית מקדש ראשון השכינה והנבואה שרו בעם ישראל, והדגש בו היה על החלת קדושה אצל היחידים (מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב).
על פי הראי"ה קוק, מאז שחרב בית המקדש כל התיקונים הינם תיקונים חיצוניים ושטחיים. יש חדווה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקווה בעולם, יש התפתחות בעולם כל אלה הם שמחות חיצוניות, שאינם חודרים לסוד "הויה" (שמונה קבצים, קובץ ו ר"י).
אירוע נוסף הקשור בעשרה בטבת הוא "תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית. השלמתו של תרגום זה מתוארת ב-ח' בטבת, אך במקורות נאמר כי החשיך את הארץ לשלושה ימים – כלומר בדיוק עד עשרה בטבת. אכן, גם ימים ח' וט' בטבת מוגדרים כ"תענית צדיקים", ובימים עברו יחידי סגולה צמו בשלושת הימים ברציפות.
ניסיונות כושלים להפוך את היהדות לדלת לעולם דוגמת "תרגום השבעים", הביא את התנ"ך לכל איש משכיל באימפריה היוונית, אך הוא היה תרגום מסורס שנטל את עוקצה הייחודי של התורה וגרם לה להיראות כספר הגות ותו לא – "פילוסופיה יהודית" נטולת כל יחוד או שגב. אכן, סופו של תרגום השבעים היה שהוא הוביל לטשטוש הפערים בין היהדות ותרבות יוון, להתייוונות והתבוללות, ובסופו של דבר לרדיפת היהודים שומרי המצוות.
אירוע זה מחזק את הרעיון כי עניינו של עשרה בטבת וכן הימים שלפניו, הוא כשלון הפצת אור התורה לשאר העמים. אך בנוסף, הם טומנים בחובם הצעה אם בעשרה בטבת שב והוחמץ חזון תיקון העולם היהודי, הרי שבו הוא גם יכול להתממש באופן מתוקן. כתוב בנביאים כי כל הצומות עתידים להפוך "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (זכריה ח, יט). בעשרה בטבת העתידי, יתוקן כל מה שכשל בו בעבר.
חג עשרה בטבת העתידי
איזה מין חג יהיה עשרה בטבת? שני קטעים מהגמרא באים לעזרתנו. הקטע הראשון הוא מדרש אגדה אודות אדם הראשון. המדרש מספר שכשראה אדם בבוא החורף כי הימים הולכים ומתקצרים, הוא סבר כי זהו עונש על חטאו והחליט לכפר עליו. שמונה ימים הוא ישב בתענית ובתפילה, עד שהגיע יום ההיפוך החורפי היום הקצר ביותר שאחריו שבים הימים להתארך. האדם הבין כי התקצרות הימים בחורף הנה דרך הטבע ומייד הכריז על שמונת ימי חג. מהשנה הבאה ואילך, הוא קבע שכל הימים האלו יהיו ימי חג. עמים שונים אימצו חג זה, מסבירה הגמרא, אלא שהקשרם המקורי אבד והם שולבו באמונות לאלילים השונים.
למשמע סיפור זה, קשה שלא לחשוב מייד אודות חנוכה. חנוכה נמשך שמונה ימים, הוא חל תמיד בסמיכות ליום ההיפוך, והוא מוקדש לנושא מלחמת האור בחושך. אכן, סביר מאוד לשער כי בייסדם חג זה עמד לנגד עיני חז"ל הקשר בין המלחמה ביוונים לבין יום ההיפוך, והם הורו לחוג את חנוכה באופן שיהווה חלופה ותיקון לחגי החורף לאללים שונים . אכן, חנוכה שונה מאוד מחגי החורף האחרים, ולו בכך שהוא אינו 'נעוץ' ליום ההיפוך אלא רק חל בקרבה אליו. בכך הוא משדר שהמישור שבו הוא מעוניין להפוך את החושך לאור, אינו בטבע אלא מחוצה לו.
חג חנוכה מבקש לשחזר את שמונת הימים הראשונים בחגו של אדם הראשון, אלו שכנגד התגברות החושך, אולם מה בדבר שמונת הימים הבאים בהם הולך וגובר האור? כאן אנו נדרשים לקטע התלמודי השני. הפעם מדובר בסוגיה הלכתית – מחלוקת בין הלל לשמאי לגבי אופן הדלקת נרות החנוכה: לשיטת בית הלל (לפיה אנו נוהגים) יש להדליק בתחילת החג נר אחד, ואז מדי יום להוסיף נר עד שמגיעים לשמונה נרות. לפי שיטת בית שמאי לעומת זאת, יש לנהוג הפוך: להתחיל משמונה נרות, ואז מדי יום להוריד נר עד שבלילה האחרון מדליקים נר אחד בלבד.
אחד ההסברים לשיטת שמאי, שנראית כה מוזרה בהשוואה להרגלים שלנו, הוא ששמאי מתאים את מידת האור למידת החושך – ככל שהחג מתקדם, מתמעט החושך ולכן צריך להדליק פחות ופחות נרות. אנו לא נוהגים כבית שמאי, אך מקובל במסורת שלעתיד לבוא, יסכים בית הלל לדעת בית שמאי וההלכה תיפסק לפיו. כיצד יראה חנוכה אז? לכאורה, שיטת בית הלל פשוט תוחלף בזו של בית שמאי. אולם בהשראת הסיפור אודות החג של אדם הראשון ניתן לדמיין אפשרות נוספת: מייד לאחר שנסיים לחוג את שמונת ימי החנוכה כרגיל, נמשיך ונדליק נרות במשך שמונה ימים נוספים הפעם בכמות הולכת ופוחתת כשיטת בית שמאי. אם נעשה זאת, יכפיל חג חנוכה את אורכו ויסתיים בדיוק בעשרה בטבת! חנוכה וצום עשרה בטבת יתאחדו לכדי חג אורות אחד גדול, העומד בסימן ריבוי האור ומיעוטו.
איחודם של חנוכה ועשרה בטבת הרת משמעות. הוא מציג בפנינו מהלך בן שני שלבים ביחס בין היהדות לשבטים שנטמעו בתרבויות עמים אחרים – התבדלות ותיקון. השלב הראשון כבר מתקיים היום ומגולם בחנוכה: חנוכה עומד בסימן התרחקות מהאלמנטים השליליים והחשוכים שבתרבות העמים האחרים והעצמת איכויות התורה. זהו חג חשוב המאפשר לנו להתחבר לאיכויות הייחודיות של התורה והיהדות. אך תכלית ההתבדלות היא לשמש מנוף לבירור השבטים שנטמעו בתרבויות העולם – מציאת נקודות האמת והטוב בהן, הבדלתם מהאלמנטים השליליים והגשמתם באופן מתוקן והחזרתם ליהדות. לתכלית זו, ישמשו שמונת הימים הבאים בחג. ימים אלו יעמדו בסימן איחוד התורה עם חוכמות העמים ותיקון התרבות העולמית, עד שתאיר כולה באור אלוקי. מסיבה זו, הצורך בהארה מצדנו ילך ויפחת בהם. בשיאם, במה שיהיה חג עשרה בטבת העולמי, ידליק העולם כולו נר יחיד וכל השבטים יתאחדו – ככתוב ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד.
מטרת התענית – יום של חשבון נפש
יום צום, הינו יום של חשבון נפש. על כל אחד בינו לבין עצמו, לדעת שהמסכים שלא אפשרו לאורות לחדור לכלים, הפכו את הכלים לעוונות וגרמו לצרות הללו. כאשר שבים לדרך הישר, המסכים מתפוגגים והעוונות הופכים לזכויות. ראוי ביום הצום ללמוד את ספר "מסילת ישרים" של הרמח"ל, בו מדובר על תיקון המידות, או קריאת ספר תהלים, על מנת לפרק את המסכים שלא מאפשרים לאור לחדור לכלי שלנו ולעורר את הנקודה שבלב לתשובה, מפני שהאדם מזכה או מאשים את עצמו או אחרים לפי המסכים שהוא רואה וכשילמד את ספר מסילת ישרים יתאפשר לו לראות מה המסכים גרמו לו וכמה מנותק מעצמו ומאחרים ואם אדם מעביר את הצום באדישות ולא שם על לבו כלל את המאורעות שבגללם נקבע התענית וגם לא שב בתשובה, הרי האנרגיה של הצום פוסחת עליו והוא לא יחווה את התהליך.
זמני והלכות הצום
עשרה בטבת הוא הצום הקצר ביותר. השנה תחילת הצום: 5:15 סיום הצום: 17:08 (בעשרה בטבת הצום מתחיל מעמוד השחר). מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע – אסור אח"כ לאכול או לשתות ואם קודם שישן עשה תנאי שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה: לפי הפשט מותר לו לאכול או לשתות. לפי הקבלה גם אם התנה, שתייה – מותרת, אכילה – אסורה. ואם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר – אזי גם לפי הקבלה רשאי לאכול.
מעוברות ומניקות, זקנים, או חלשים – פטורים מן הצום, ואף לא יתחילו לצום, אך יאכלו רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים. אבל הבריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור ויצום, וכל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור עיין לש"ע סי' תק"ן ס"א, וסי' תקנ"ד ס"ה).
חולשה מוגדרת ככל אדם לפי מה שהוא מכיר את עצמו – כי לב יודע מרת נפשו, והוא יפסוק לעצמו. קטן – ילד הפחות מגיל י"ג שנים ויום אחד וילדה פחות מגיל 12 שנים ויום אחד פטורים מלצום.
חתן וכלה, מוהל סנדק ואבי הבן – יש מתירים לחתן וכלה, וכן למוהל וסנדק ואבי הבן שלא לצום בטענה שהוא יום טוב שלהם – ומיהו כל זה דווקא אם הצום נדחה, אבל כשהצום הוא בזמנו, חובה עליהם לצום ככל אדם.
ראש חודש טבת חל יחד עם הדלקת נר שישי של חנוכה.
סגולתו של הנר השישי, היא לגרום לאדם לסלוח לעצמו ועל ידי כך האדם יכול לסייע לזולתו שלא מתוך אשמה, חרון וזעם וללא לקיחת אחריות על אירועים שאינם שלו, או אירוע עליו כבר עשה תשובה ושילם את חובו. עלינו ללמוד ממידותיו של הבורא, כפי שביום כיפור הוא מוחל גם על עבירות קשות כי הוא מאמין שהאדם יחזור בתשובה (ראה בעניין גם הרצאת חודש כסלו).
אני מברך אותנו, שהאור של ראש חודש טבת וכן אורו של הנר השישי, ישפיע עלינו וישנה את המסכים שבתוכנו לזרימה לחיים.
אסיים בברכת "וכל אשר יעשה יצליח". מי ייתן שההצלחה והשמחה תשרה בביתכם הפנימי ונרכם יאיר לכם את הדרך.
מוקיר ומעריך,
הרב דוד פינחס איפרגן שליט"א
תגובות (12)
שוש
| #
יישר כוח על בהירות מהות דרך ה"עבודה" , להערכתי רצוי להורות להבהיר ולהטמיע זאת ביתר שאת .כמעשה חז"ל,ובהסתמך על דבריך בפסקה " עשרה בטבת",כדי שהכל יהיה"עשר",ניתן לראות את חכמת פעולתו של "רבי חיא":הבא ללמדנו כיצד יש להערך וליצור נתיבים משמרי חיבור,התחדשות ועשיה מבורכת .דרכו מחדדת את שלבי העבודה ההכרכיים : "צד צבי, שחט אותו ונתן בשרו לבית יתומים": "הצבי ישראל", לאותם "שבויים ,הנתונים במסכים, בגלות ,הכלואים בגנים – מהעור הכין חמש מגילות שונות (אחת לכל אחד מחמשת חומשי תורה, בהם מוצפנים כל הקידודים, החל מהאור האין סופי, כוחות החסד המהולים בכוחות הדין וכו'). את "התורה " הטמיע ולימד בחמישה ילדים- זכים, רכים וטהורים. הוסיף להם שישה רבדים , כנגד ששת ימי החול , כנאמר:"לקח שישה ילדים ולימד כל אחד מהם את אחד מששת סידרי משנה, הלא היא התורה שבע"פ. כלומר:עשה,יצר נתיבי אורהמתחדשים בטוב,חיזק את הבטחון בדרך, בכל הנתיבים: במחשבה, בדיבור ובעשיה .עתה יכול היה להפיץ אורה, תורה התחדשות ותקווה.כדרכך: הלימוד ההדדי הינו יסוד מהותי בשמירת התורה ותיקון המידות ,"מכל מלמדי השכלתי". יהי רצון שכל אלו יועצמו בך לעד.תבורך מפי עליון.תודה מוקירה ומעריכה .
להשיב
דברי חיזוק
| #
בס"ד
מאמר "צום העשירי"
מבואר בו מדברי חז"ל במה שונה צום "עשרה בטבת" משאר הצומות, ושהמצב שלנו דומה למצב כמו שהיה לפני חורבן הבית ל"ע, ומה התיקון שאנחנו לכאורה צריכים ויכולים לעשות כדי לקרב את הגאולה שלמה בב"א.
היום זה יום המר של "צום עשרה בטבת" ומובא באבודרהם (הטור והבית יוסף מביאים אותו) שאם עשירי בטבת היה חל בשבת היו צריכים לצום אפילו בשבת מפני שכתוב בנביא (יחזקאל כ"ד ב') על עשרה בטבת עצם היום הזה כמו אצל יוה"כ (ויקרא כ"ג כ"ח) לכן היה זה דוחה שבת, ותמהו האחרונים (הבית יוסף ועוד) למה צום עשרה בטבת היה דוחה שבת? מה זה שונה משאר הצומות שאינם דוחים שבת?
והנה החתם סופר ז"ל מסביר כי בעשרה בטבת שצרו אז על החומה, זה היה נחשב להתחלה של החורבן, ואז דווקא היו צריכים ללחום בימים ההם על מצב הירוד של הרוחניות. זאת אומרת שהמלחמה שהיו צריכים לעשות זה שהיו חוזרים בתשובה שלמה, ואם היו מתגברים ומתעוררים לעשות תשובה היה בטל הגזירה של חורבן הבית, כי כל גזירה וקליפה צריכים לשבור אותה בתחילתה כי בתחילה הרי זה יותר קל לבטל את הגזירה.
ויש להוסיף על זה כמו שמצינו ג"כ אצל המבול שכתוב (בראשית ז' י"ב) ויהי הגשם על הארץ רש"י אומר שקודם כתוב ויהי גשם ואח"כ כתוב (שם ז' י"ז) ויהי המבול על הארץ זה בא לומר שמתחלה הורידן ברחמים זה בא בספק, דהיינו שאם יהיו מתעוררים מזה שכבר התחיל הגשם לבוא שכבר רואים את המבול מתחיל והיו חוזרים בתשובה אזי היו יכולים לבטל בקל את גזירת המבול והיה מתהפך לגשמי ברכה, אבל מכיון שלא חזרו בתשובה אזי נהיה מזה המבול, וזה היה אחר התראה של מאה ועשרים שנה שעדיין היה מקום לבטל את הגזירה כי ברגע שמתחיל הפורענות עדיין אפשר לבטלו, אבל מכיון שלא עשו תשובה זה נהיה גזירה בפועל. כך בדומה לזה יש לומר מה שאומר החתם סופר ז"ל סמכתי את זה לענין הזה של המבול. בקיצור החתם סופר אומר שאם היו מבטלים את זה כשהתחיל להופיע החרבן כשצרו על החומה שאז עדיין היה אפשר לבטל גזירת חורבן בית המקדש אז היה זה מתבטל, כי בתחלה אפשר לבטל הגזירה.
ומוסיף על זה החת"ס ז"ל שכל הצומות הם על העבר ולכן הם לא דוחים את השבת, אלא רק יש התעוררות לתשובה בלי צום, אבל בעשרה בטבת כל שנה דנים מחדש בשמים אם יהיה הגאו"ש בשנה זו, כי זה הזמן של עשרה בטבת שזה התחלת הפורענות והתכלית של הצום הרי זה לעשות תשובה, ואם נעשה תשובה בעשרה בטבת יכולים לשנות את הגזירה ולבטל את כל הקטרוג ושנפעל שיהיה השנה כבר הגאו"ש.
ובפרט היום שכבר אחרי שנת תש"ס מובא מהמקובלים (מהרמ"ק, חסד לאברהם מעין ב' נהר נ"ט) שכבר מתחיל הזמן של הגאולה בעתה, אזי בוודאי ובוודאי אפשר לומר שכל שנה שהגאולה שלימה לא מופיעה הרי זה דיחוי, זה לא שעדיין לא הגיע הזמן של הגאו"ש אלא הרי זה נדחה שוב רח"ל, אזי בוודאי יש על זה קטרוג גדול וגזירה נוראה כל שנה, לכן כדי לבטל את הגזירה בהווה על העתיד זה על כן צמים בשבת בעשרה בטבת כמבואר בהלכות תענית, וזה פשוט, לכן היו צמים בעשרה בטבת בשבת כך איתא מהחת"ס ז"ל.
והנה היה צדיק מלפני השואה שנהרג בשואה על קידוש השם שקראו לו ר' שמעון זליכווער הי"ד והוא כתב כך שמה דאיתא בחז"ל (יומא ט:) שבית המקדש הראשון נחרב מפני שהיה בו ע"ז, הוא אומר שזה היה התוצאה של העבירות בזמן ההוא, אבל היסוד שמזה התחילו כל הקלקולים זה לא היה ע"ז אלא שהתחלת הקלקול היה בעיקר על דבר אחד על שהיו מדמים עצמם לגוים ורצו להתחבר עם הגוים ועברו על המצוה שבתורה מה שכתוב (ויקרא כ' כ"ו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ורש"י מביא זה מחז"ל (ילקוט שמעוני ויקרא כ' רמז תרכ"ו) שדרשו על זה שאם אתם מובדלים מהם אתם שלי, ואם לאו אין אתם שלי אלא אתם של נבוכדנאצר וחבריו, זאת אומרת שחז"ל גילו לנו בזה מה הסיבה שנמסרו לנבוכדנאצר הרי זה מפני שעברו על ואבדיל אתכם מן העמים, ומה שעבדו ע"ז הרי זה תוצאה כי מכיון שרצו להתחבר עם העמים לכן הגיעו לע"ז כי רצו לחקות את העמים רצו להיות דומים להם לכן התאוו גם לע"ז, כי מסתמא האמינו שזה מביא הצלחה וכדומה כמו שאיתא בנביא (ירמיה מ"ד) שהם רואים שזה מביא להם הצלחה, אבל למדו זה מן העמים, עכ"פ כך הוא אומר שהיסוד של התחלת החרבן זה בא בסיבת ובגרמת מה שהתחברו עם העמים.
היום אפשר לומר אותו הדבר: היסוד של הקלקול של הירידה של הדור, שיום אחרי יום מתחלקים (יורדים) לגמרי יותר ויותר, עד שמגיעים להשקפות כאלו שהם כבר השקפות של גוים ממש, שאין בהם שום מסורת של היהדות בכלל, ולצערינו זה התחיל מחמת ההתחברות עם הכופרים שהם כמו גוים, כי מחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי (רמב"ם עירובין ב' ט"ז) וזה על ידי אלו העסקנים (חברי הכנסת המינים החרדים בא"י) הם המגשרים והם הגשרים שעל גבם נעשה הקשר של החרדים עם החפשים, לשמד ממש, לכן הם מציעים לחרדים כל המכללות וכל האקדמיה ושולחים לשם אברכים ללמוד שהכל שם לימודי שמד, זה התחלת השמד וזה סוף השמד.
כהיום כבר ידוע מכמה מקרים שאנשים חשובים ואברכים ת"ח שהלכו לשם כמה שהם ירדו, יש אחד שהיה מחבר ספרים יקרים וירד שם ונשתנה ונעשה מקולקל לגמרי אע"פ שבחיצוניות הוא נשאר בצורה שלו אבל בפנימיות ירד לגמרי לגמרי בפנימיות הוא כבר לא יהודי, זה ברור שיש הרבה הרבה שירדו נורא נוראות והתקררו, וגם הנערות, וגם נשים נשואות, וגם מה ששולחים ללמוד באקדמיה זה ברור ששם הם לומדים כפירה גמורה. ולצערינו החרדים הם האלו שמסיתים לחרדים ללכת לשם ואומרים להם לא להתייחס לזה לכל הדברי כפירה שלומדים שם. אמנם צריך לדעת שכתוב בפסוקים במשלי ומבואר במדרשי חז"ל ובראשונים ובהגר"א (על משלי) שאסור לשמוע מינות וכפירה אפילו שיודע שלא יתחשב עם זה ושלא יקבל את זה, ויותר מזה כתוב שאסור ללמוד אצל מין אפילו הדברים הטובים שבו ודברים אמיתיים גם זה אסור ללמוד ממנו ואסור לשמוע ממנו כי זה מטמא וזה מזיק לאדם (זה מה שכתוב ברבינו יונה ובהגר"א) עכ"פ זה היסוד של התחלת הקלקול בזמנינו.
והנה מה שבעשרה בטבת התחיל החרבן שהקיפו את החומה שזה היה תחלת הגזירה, והקב"ה האריך את הזמן שלש שנים וחצי (עד החרבן בפועל שהיה בת"ב) זה היה מגודל אהבתו יתברך אלינו שלא רצה ח"ו שיהיה חורבן, לכן הקב"ה חיכה שלש שנים ונתן לנו הזדמנות להתעורר מזה, ואפשר לומר שתחלת הגזירה היתה בצורה של מדה כנגד מדה שזה היה מרמז לעורר אותם מה שצריך לתקן. דהנה לפי מה שהזכרנו משמו של הרה"ק ר' שמעון מזעליכוב הי"ד שהתחלת החרבן היה ע"י שבטלו את ואבדיל אתכם מן העמים, זה היה הרמז לזה שצרו על החומה שיש פגם בחומה הרוחנית לכן צרו על החומה הגשמית להראות לנו שצריכים לתקן ולחזק את החומה הרוחנית שזה ההבדלה מן העמים וזה עשיית התשובה המבוקשת מהם שיחזקו את החומה שוב וזה מה שיהיה מבטל את הגזירה של חורבן הבית. כמו"כ כך אפשר לומר שגם היום צריכים לחזק את החומה הזאת של ההבדלה שזה התחלת הפורענות וזה התחלת הקלקול זה מה שאנחנו צריכים לתקן.
אבל לא רק זה צריכים לתקן, אלא היום בעוונותינו הרבים שאיחרנו (את ההתחלה של הקלקול וכבר אוחזים באמצע הקלקול) לכן ההשקפות היום כבר נגועות ופגועות, וכמעט אין אדם נקי מזה, כי סוף כל סוף מכיון שזה כבר נכנס לכל הצבור החרדי הרי זה משפיע על כל אחד ואחד (לרעה רח"ל).. דהנה יש כלל גדול ומקובל מצדיקים מגדולי הדורות, שכל קלקול שנמצא בעולם הרי זה פוגע בכל אחד ואחד כל מי שנמצא בעוה"ז, כשהאויר נהיה מקולקל וכבר נכנס הקלקול באויר הרי זה משפיע על כל אחד שנושם האויר, וזה המציאות שכתוב בשם הצדיקים.
לכן היום צריך כל אחד לבדוק את לבו אע"פ שלא מרגיש הירידה, מפני שמתרגלים לדבר והרגל נעשה טבע, ולכן כשאדם רואה קלקולים הרי זה משפיע עליו אפילו אם הוא לא מתייחס לזה כלל ולא מתחשב עם זה, והעצה לא להימשך אחרי הקלקול היא, רק אם הוא לוחם נגד הקלקול אז יכול להיות שלא יהיה משפיע עליו בס"ד, כדמצינו דוגמא לזה בגמרא פסחים י"א. לגבי חמץ שאם הוא מחזר עליו לשורפו וכי אכיל מיניה בתמיה בוודאי שלא יאכל ממנו, כמו"כ כך זה כאן אם האדם נלחם נגד הקלקול אזי יכול להיות שזה יהיה מגן עליו שהוא לא יתקלקל, אבל אם עובר עליו מבלי לשים לב לזה בלי להתלהב נגד זה ובלי ללחום נגד הקלקול בלי למחות נגד הקלקול בלי לצעוק נגד הקלקול, אזי הרי הוא בעצמו בסכנה ובוודאי נפגע קצת מהאויר ובע"כ הרי זה פוגע בו.
לכן צריכך לדעת כל אחד לחזק את כל ההשקפה שלו, ולדעת את ההתחלה מה גורם לכל זה שמשתלבים איתם וכל הענינים של ההתחברות איתם ולעשות איתם שותפות, וכתוב ברבינו יונה (שערי תשובה שער ג' אות קנ"א) בשם אבות דר' נתן שמי שמתחבר לרשע הרי הוא נעשה שותף בכל עוונותיו, ועוד כותב רבינו יונה (בשערי תשובה שער ג' אות קפ"ח) שאדם צריך למסור נפשו שלא להתחבר ולא להחניף ולא לכבד אותם. והיום עושים להיפך מזה מחניפים אותם ומביאים אותם בתוך הת"ת שלנו ומכבדים אותם ומלמדים את הילדים לכבד אותם, וזה הורס הכל וזה סילף את כל התורה כולה סילף את כל ההשקפה של האמונה וכל ההשקפה של היהדות, זה המצב שלנו שאנחנו צריכים לתקן את זה.
ובלי מסירות נפש אין מקום לתקן את זה, צריכים הרבה מסירות נפש כדי לתקן את זה, מה זה המסירות נפש? בינתיים לא מדברים על להיות נהרג, אלא רק לוותר על הכבוד לוותר על הנוחיות בין הסביבה שלו שלא מתאים לו להיות אוחז אחרת לא מתאים לו להגיב לא מתאים לו להרים קולו ולצעוק שזה נגד התורה, זה המסירות נפש הקטנה שמבוקש מאתנו קצת לסבול בזיונות כמו שכתוב בישעיה הנביא (נ"ט) וסר מרע משתולל שכך יהיה המצב שמי שיהיה סר מרע יהיה נחשב שוטה בעיני כולם, ולכן הודיעו לנו את זה הנביא וחז"ל (סנהדרין צ"ז.) ואמרו יראי חטא ימאסו בכדי שאנחנו נדע שצריכים לעמוד בזה, האדם צריך לרצות להיות מוכן לוותר על זה שיהיה לו קצת בזיונות קצת אי נעימות או אי נוחיות, זה המסירות נפש שמבוקש מאתנו לעמוד בזה שזה תיקון קל מאד שנותנים לנו, מפני שאנחנו דור חלש ואנחנו חלושי מזג לכן ניתן לנו תיקון קל כזה שזה נחשב מסירות נפש כבר בשבילנו כך אפשר לומר. עכ"פ אולי ואולי לכל הפחות נציל את עצמנו ואת צאצאנו ואת תלמידנו בזה, אבל אם אנחנו יכולים להציל את כל העולם כולו זה שאלה גדולה מאד.
והנה מה שאמרנו שכל המצב שהיה בזמן עשרה בטבת שצרו על החומה שלש שנים זה רמז שצריך לתקן את החומה הרוחנית זה ענין א', אמנם צריכים לדעת שיש עוד דבר שני והוא שזה היה רמז מן השמים שעומד להיות חרבן ואעפ"כ הקב"ה חיכה שלש שנים, וכתוב בחז"ל במדרשים (ילקוט שמעוני איכה זוטא פרשה א' רמז תתר"ט) שהבבליים חשבו ודימו שבזמן קצר ומועט יכבשו וילכדו את ירושלים והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד השנה השלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו לבנ"ישראל גבורים בירושלים עד אין חקר שהיו נלחמו עם הכשדיים והיו מפילים בהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי כשהיו אנשי החיל הבבליים זורקים אבנים גדולות להפיל חומה, היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג הרבה מהבבליים, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל כנראה שהיה נותן בעיטה ברגלו וזה נפל עליהם, בקלי קלות הרג המונים מהם, אבל מכיון שלא חזרו בתשובה ולא התעוררו וגרם העון שהקב"ה שלח רוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדיים כך התחיל החרבן.
המצב שלנו דומה מאד לזה ממש דומה בדומה שהנה המצב בכל העולם בכל המדינות שיש כעס ורוגז גדול נגד כלל ישראל יש שנאה איומה מהגוים נגד בנ"י יש אנטיזעמיטן (אנטישמיות) בכל העולם בכל המדינות, וגם אצל השלטונות יש פרסומת גדולה מאד נגד בנ"י נגד היהודים יש שנאה נוראה, ומכל הצדדים יש כל מיני קליפות של מחבלים, שזה נקרא שצרים עלינו הם מסובבים אותנו זה ממש דומה למצב של עשרה בטבת שצרו על החומה, זה סימן ורמז שהקב"ה מרחיב את הזמן ונותן אפשרות לחזור בתשובה ומחכה אולי אולי יכנע לבבם הערל אולי נחזור בתשובה. אבל אנשים לא מתעוררים מהמצב הזה אלא מתחזקים בזה ואומרים שהנה לא קורה כלום אתם רואים הקב"ה שומר עלינו הם נעשים ידידים כולם בטוחים שהקב"ה ישמור עליהם, ולא מתבוננים בזה וכי אתה עשית תשובה וכי עשית חשבון הנפש כמה אתה חוטא כל יום, איך אתה בטוח שהקב"ה יעזור לך??????
ועונים כך מפני שהאבא שבשמים הוא אב הרחמן הוא מרחם עלינו, ואנחנו לא שמים לב בכלל שכל יום הקב"ה יושב ומחכה מתי תעשה תשובה, אלא יושבים רגועים בצורה כזאת שלא איכפת להם על המצב ואומרים הרי רואים שלא קורה כלום, וצריך לזכור שגם אז בזמן החרבן היה שראו שלא קורה כלום בתוך השלש שנים ולכן לא עשו תשובה עד שהגיע החרבן ד' ישמור.
ועכ"פ זה הדבר ברור שאנחנו עכשיו לפני סכנה גדולה, אנחנו מאמינים בני מאמינים וכל יום אנחנו אומרים אחכה לו בכל יום שיבוא שיגיע המשיח, ואנחנו יודעים מהפסוקים ומחז"ל וכל אחד מאמין בזה שלפני הגאו"ש מוכרח להיות מלחמת גוג ומגוג, רק שלא יודעים אם זה יהיה זמן קצר או זמן הרבה לא ידוע, הגר"א אמר שיכול להיות או שלש שעות או שלש שבועות או שלש חדשים אבל זה מובא שזה לא יהיה זמן ארוך אלא זמן קצר, בנביא ישעיה בפירושים שם על הנביאים כתוב שזה יהיה זמן מועט הזמן של גוג ומגוג, אבל באותו הזמן יהיה חורבן נורא ואיום ששני שליש העולם יחרבו. אנחנו עומדים לפני הזמן הזה כי אנחנו מאמינים שהעולם עומד בסוף, בפרט שאנחנו רואים את הירידה הזאת הגדולה שבלתי אפשרי שהמשיח לא יגיע תיכף כי אם יקח עוד קצת זמן ח"ו מי יודע אם ישאר שם ישראל אם יזכר שם ישראל עוד בכלל, יכול להיות שיהיו יהודים עם חיצוניות אבל זה יכול להיות מצות אנשים מלומדה כמו מנהג אבותיהם בידיהם, כמו שאיתא בגמרא (חולין י"ג.) ובפוסקים (יו"ד קמ"ח) ח"ו להבדיל על הגוים שהיום אצלם זה רק מנהג אבותיהם בידיהם, כך יהיה ח"ו עוד כמה שנים אצל בנ"י אם ח"ו המשיח לא יגיע מהר, לכן זה בלתי שום ספק שהגאו"ש עומד אחר כותלנו אנחנו רואים את המצב של הסכנות שזה הכל רמזים לא פחות ממה שצרו הגוים על החומה ואולי אפילו רמזים עוד יותר גלוים מאשר שהיה בזמן הבית, ועם כל זה אנחנו לא מתרגשים, צריכים להתעורר מזה צריכים לדעת שזה המצב שלנו.
ולכן כל יום צריכים להתעורר אנחנו לא יודעים מתי הרוח תפיל את כל הכח של השמירה, ולא להשאר במצב שיש עכשיו שנעשים רגועים ומרגיעים את עצמנו זה הכל טוב, יש לנו חיילים, יש שומרים, והם מצילים, וכך מלמדים לילדים ומגדלים אותם בהשקפה מסולפת כזאת שהם השומרים עלינו וצריכים לכבד אותם ולהתפלל לשלומם ומרחמים עליהם, כל ההשקפה הזאת זה הכל כדי לקרב את העולם החרדי לגיוס שיהיו שלמים עם החפשיים והכופרים. אנחנו צריכים להתרחק מהם לדעת שאנחנו מובדלים מהם ואנחנו לא יכולים להסתכל עליהם ולא רוצים להסתכל עליהם כי אסור להסתכל בפנים של אדם רשע כדאיתא בגמרא (מגילה כ"ח.) אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע שנאמר (מלכים-ב' ג' י"ד) לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך.
ומסופר על המהרי"ל דיסקין ז"ל שפעם היה לו איזה משפט קשה שהיה בסכנת מות והיה לו עורך דין יהודי אבל חפשי והוא נסע ביחד ברכבת עם העורך דין הזה, ובדרך רצה להכין אותו מה שיענה במשפט ולכן הוא דיבר אתו, אבל התיישב עצמו מאחוריו שלא ישב פנים אל פנים אצלו אלא התיישב עם אחוריו אצלו, ואמר לו העורך דין אני רוצה לעזור לך לדבר אתך למה אתה לא יושב פנים אל פנים, ענה לו המהרי"ל מפני שאסור להסתכל בפנים של אדם רשע כך אמר לו, כך היה פעם כך היה המהרי"ל מפחד להסתכל בפנים שלו, ואפילו שהיה יכול לעשות ליישב לפנים עכ"פ והיה מוריד את העינים ולא היה מסתכל עליו, בכל זאת לא עשה כך מפני שהיה מפחד שלא יכשל, ואמר לו בפניו שאסור להסתכל עליך, נכון שאתה צריך לעזור לי ואני ישב אתך אבל לא פנים מול פנים. כך אנחנו צריכים לדעת שכך מחנכים את הילדים.
ואיתא בראשית חכמה בפרק חינוך הבנים (בסוף ראשית חכמה) ובעוד ספרים כתוב זה כשאדם עובר ברחוב עם בנו הילד, ועובר רשע צריך לומר לילד זה רשע ואסור ללמוד ממנו ולקלל אותו כך היו מחנכים את הילדים להתרחק מרשעים. והיום לצערינו מחנכים את הילדים לכבד את הרשע, לכבד את הכופר, ולתת לו לדרוש לילדים, ומכניסים אותו בבתי ספר בחדרים בא"י ובחו"ל, ואומרים לילדים ללבוש בגדי שבת, שהנה פעם איזה מוסד הזמינו את הנשיא בא"י וציוו לילדים לבוא עם בגדי שבת לכבד אותו [עַפְרָא לְפוּמֵיהּ] וכבדו אותו ודרש להם ד' ישמרנו, ודרש להם שילמדו את התוה"ק שיהיו מסורים למדינה בשביל זה הם צריכים ללמוד תורה ולשמור מצות, עַפְרָא לְפוּמֵיהּ.
וזה ממילא מה שמחנך אותם לכבד את החיילים בא"י, ומה שהאדם מכבד לזה הוא נמשך אחריהם, כמובא במפרשים על הפסוק (משלי כ"ז כ"א) ואיש לפי מהללו שמה שהאדם מהלל לזה הוא נמשך והוא נעשה כך, ומלמדים לילדים להלל את הכופרים אומרים שהם השומרים שלנו ומביאים להם נשים וטף כל מיני חבילות של מזון וכל מיני מעדנים לא עלינו והרי זה דומה כמו שהשתגעו כולם. הם אומרים שזה השומרים שלנו והפסוק אומר (תהלים קכ"ז) אם ד' לא ישמור עיר שוא שקד שומר ועוד פסוק (תהלים קכ"א) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל כך למדנו וכך לימדו אותנו כשהיינו ילדים, היום מלמדים את הילדים שאלו הכופרים משניאי ד' הם השומרים שלנו בעוונותינו הרבים. ובינתיים הקב"ה יש לו סבלנות מאריך אף אבל יש שיעור לאריכות אפים יש לזה גבול כמו שאיתא באור החיים הק' על הפסוק (בראשית ו' י"ג) כי מלאה הארץ חמס ח"ו יש לזה גבול. איך אפשר להמשיך במצב כזה? אנחנו היינו צריכים לצאת בחרב ובחנית להילחם נגד החינוך הרע הזה, כל ההשפעה שנהיה מצב כזה הרי זה מחמת אלו העסקנים שהם השמידו את כל הדור החלש הזה.
יה"ר שהקב"ה ירחם עלינו ויסיר מעלינו ויסלק מאתנו את המשמידים האלו היונים האלו, שנזכה לגלות ולקדש שם שמים כמו שאומר הרבינו יונה בשערי תשובה (שער א' מ"ז) שקידוש שם שמים נקרא שאם האדם חטא בחילול ד' הוא צריך לעשות תיקון כנגד זה ולעשות קידוש ד' ומה הוא קידוש ד' שישפיל את השקר ואת אנשי השקר יגלה וישפיל אותם, וירומם את האמת ואת אנשי האמת זה הקידוש ד'.
אנחנו צריכים וחייבים לקדש שם שמים שנגלה דעתנו את ההשקפה האמיתית זה יהיה הקידוש ד' בזה אנחנו נקדש שם שמים כדי שעל ידי זה יתקרבו התלמידים והילדים ואפילו אם זה רק יהיה גורם שלא יתקלקלו הילדים, ושיקבלו חינוך שידעו שאנחנו יהודים ומה זה היהדות מה זה אמונה שידעו מה ההשקפה של היהדות בזה אנחנו נקדש שם שמים. ואז נזכה שהקב"ה ירחם עלינו ויביא לנו את הגאו"ש ג"כ בצורה של קידוש שם שמים, שלא יצטרך ח"ו להיות ע"י הרבה קרבנות ח"ו, אלא שיהיה ברחמים וחסדים.
יה"ר שהקב"ה יעזור שנזכה באמת לבטל את הגזירה אנחנו צריכים לעשות את שלנו ושנזכה לעשות את שלנו ולבטל את כל הגזירה הזאת וכל הקליפה הזאת ושכל הקליפות שיהיו מתבערים מן העולם, הקב"ה יעזור שנזכה כבר לראות את הגאו"ש את התגלות כבוד שמים ויתקדש שם שמים בעולם בעגלא ובזמן קריב ברוב רחמים וחסדים מגולים בב"א.
להשיב
אוניקס
| #
קודם כל, תודה רבה על ההרצאה, היא היתה המדהימה!
היא היתה חזקה וטובה ונתנה, לי לפחות, כלי מאד משמעותי בהתמודדות עם משקעי העבר ועם פחדים לא ברורים.
רוב רובה של ההרצאה היה על עניין ה"מסך" כהשתקפות וכהמחשה של משקעי העבר בהווה, על כך שהחודש הזה הוא מסוגל במיוחד להתמודדות איתו, ועל הדרכים לעשות זאת, אבל במאמר הזה ישנה התייחסות לזה ממש על קצה המזלג.
הייתי שמח מאד אם דווקא את הנקודה הכ"כ חשובה הזו היית מרחיב ומפרט ככל שניתן, כי היא כלי חשוב מאד, שמתאים לכל אחת ואחד.
להתראות בראש חודש הבא…
להשיב
גלגל
| #
תודה על המידע החשוב
אשמח לפרסם מאמריך באתר שלי המקרב גם לתורה ולגאולה
להשיב
רועי
| #
שלום דוד, תמיד נהנה לקרוא את התובנות שלך……
רציתי לדעת כיצד אדע אם אני שובר את המסך אם צלחתי את המסך ?
להשיב
גרדי מורדכי
| #
אני רוצה שתשלחו שיעורי תורה
להשיב
רונן
| #
האם יש תיקון גם לנחש
תודה מראש
רונן
להשיב
גיא
| #
פשוט נפלא. מחובר בדיוק לאוירת היום ונותן כלים ומודעות לצלוח את הימים ח',ט',י טבת באור ולא בחושך. תודה רבה הרב.
להשיב
Leidy
| #
Knwodelge wants to be free, just like these articles!
להשיב
קרן
| #
תודה רבה
להשיב
אריאל
| #
בס"ד
הרעיון של הדלקה כפולה מאחד לשמונה ואז משמונה לאחד, הוא רעיון חסידי עמוק הנקרא בחסידות "רצו ושוב", כרגע אנו מפסיקים לאחר שמונה נרות החלק של ה"רצו" בלי החלק שלה"שוב" זה לפי שיטת בית הלל, אבל לעתיד לבוא כאשר ננהג גם לפי שיטת בית שמאי בעולם הגאולה אז נוכל גם לעשות את ה"שוב". כרגע צריך להכין את העולם למצב הזה ולכן אנו מפסיקים בנר השמיני. נקווה שבקרוב ממ"ש העולם כבר יהיה מוכן גם להדליק את הנרות גם לפי שיטת בית שמאי.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
להשיב
קרן זיו
| #
תודה רבה ויישר-כוחך!
-נגעו בי לעומק היכולת להבין איך להמיר כעס שיושב על חוסר-אונים שיושב על חולשה להתבוננות בהם כמסך המוביל לבירור מה נקודת ראשית מתאימה ועשייה בה להתחזקות- למידה-עשייה- נשימה בהווה-תיקון ביטוי-תיקון עשייה- המשך השפעה- תיקון חיבור לאור עם הדלקת חנוכייה בהיפוך שזה רעיון שעלה מילדיי, כחלק מתיקון הבית שלנו. לקחתי המון ומה שאצליח ליישם הרווח הנקי שלי ושלך כמחובר לאור באופן נקי. תודה תודה תודה
להשיב