חודשי תמוז – אב

בס"ד

מפאת הקשר ההדוק בין תמוז לאב, הם מצורפים יחד.

 

תמוז- חודש חם

חודש תמוז מוכר במקורות חז"ל כחודש החם בשנה[1]. אם נתבונן מעט בעניין החום והשמש, נראה כי יש חיבור רב בין שם ה' לשמש. בספר התניא, שהוא ספר יסוד חשוב בתורת החסידות, מובא[2] כי שם אלוקים, המסמל גבורה, מגן על הבריאה והנבראים מפני שם י-ה-ו-ה[3], המסמל חסד. זאת מפני שאם מידת החסד המוחלטת הייתה שולטת לבדה בעולם, הרי שהנבראים השונים לא היו עומדים בכך, אין להם היכולת לעמוד בשפע כזה, ולשם כך דרושה מידת הגבורה והצמצום כדי שאנו, הנבראים, נוכל לחיות כראוי בעולם הזה. עניין זה מובא בפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים". בגאולה שתהיה לעתיד לבוא, הקב"ה "מוציא חמה מנרתיקה"- השמש כבר לא תהיה מכוסה, ושם ה' יוכל להתגלות ולהשפיע במלוא כוחו.

 

חודש תמוז והמן הרשע

צירוף האותיות של חודש תמוז הוא ה-ו-ה-י, הנובע מסופי המילים בפסוק ממגילת אסתר[4] "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי". אלו מילים שנאמרו על ידי המן הרשע לאשתו זרש, ובהם הוא אומר כי למרות שהוא המשנה למלך של האימפריה הגדולה של אותם הימים, ולמרות עושרו וכבודו הרב, כאשר הוא רואה את מרדכי היהודי- כל מה שיש לו "לא שווה". כידוע, דמויות התנ"ך אף פעם לא רק דמויות מההיסטוריה שחיו בעבר- הן תמיד מייצגות כוחות מסוימים בנפש האדם.

המן הרשע הוא אותו הכוח השלילי בנפש, הרואה את החיסרון, את הנקודה הבעייתית שבכל עניין. המן הרשע אומר שלמרות הכל, אפילו שהוא המשנה למלך, עשיר גדול ובעל כבוד רב- הכל מתגמד אל מול העובדה שמרדכי לא משתחווה לו. כזה הוא המן- מסתובב סביב החיסרון. הגמרא[5] שואלת "המן מן התורה מניין?" ומשיבה [6]"הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ". כלומר, מקורו של המן הרשע טמון בשאלה אותה שאל בורא עולם את האדם הראשון- האם אכלת מהעץ היחיד שממנו היה אסור לך לאכול? יש לך את כל העולם בכף ידך, מותר לך לאכול מכל עץ אשר תראה. אבל יש חסרון אחד ויחיד- יש עץ אחד בו אסור לגעת, וממנו אין לאכול. אדם הראשון לא מצליח לעמוד בכך, החיסרון הבודד הזה מפריע לכל המציאות העליונה והנפלאה שבה היה. לפעמים נקודה אחת של חושך יכולה להעיב על כל האור.

צריך לדעת, שבכל פעם שאנחנו "בדיכאון", אנחנו משתמשים בכוחו של המן הרשע, הרי החיים שלנו נהדרים- אנו חיים ונושמים, בדרך כלל אנחנו מוקפים באנשים שאוהבים אותנו- בן זוג, ילדים, הורים, אחים, חברים… אנחנו לא מוצאים את עצמנו בדרך כלל רעבים ללחם, או לקורת גג, ואפילו אנחנו מוצאים זמן ליהנות מדי פעם בעשיית דברים שנעימים לנו, תחביבים, ארוחות משותפות עם חברים, לימוד שמושך את הלב…

אז למה רע לנו? אנחנו שוכחים שאנחנו בני מלכים, הילדים של בורא עולם.

על פי חלק מההגדרות הרפואיות של דיכאון, אחד המאפיינים הוא שאדם לוקח דבר אחד בחייו שקשה לו או שמפריע לו, ומשליך אותו על חייו.

 

מוחין דגדלות ומוחין דקטנות

ראינו כי צירוף השם של חודש תמוז הפוך לחלוטין מהצירוף הרגיל של שם ה' הכתוב בספרי הקודש, וכי צירוף זה מבטא את ההסתכלות הצרה של האדם, את ראיית החיסרון. הצירוף הרגיל של שם ה' מופיע בחודש ניסן, ובחודש ניסן אפשר ממש לראות שהתגלות ה' היא גדולה ביותר, מלאה בחסד ובעין טובה- הרי בחודש זה הפכנו לעם, ויצאנו ממצרים בניסים גלויים וגדולים. ההיפך הגמור של חודש תמוז. חודש תמוז הוא ממש "ההיפך".

חשוב לדעת, כי אין כמעט דבר במציאות שהוא קבוע. יש דבר אחד שניתן לומר עליו באופן מוחלט שהוא קבוע- השינוי עצמו, חוסר הקביעות. אנו מסוגלים להחליף ביום אחד כמה מצבי רוח, לעלות ולרדת, להיות גדולים- ולהיות קטנים.

בלשון הקבלה דבר זה נקרא בשם- גדלות וקטנות. כשאדם בגדלות הכל נראה לו טוב ויפה, כל המציאות נראית לו שלמה ומאוחדת, והכל, כלשונו של המקובל הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק[7] "מחובר, משורג וארוג". כששכלו של האדם בגדלות, הרי שהוא רואה את העולם בצורה בוגרת, רגועה ומלאה. הוא מצליח לחבר ולהכיל הפכים, והכל בנועם ובטעם טוב. זה לא בא בקלות, והאדם חייב לבוא לידי כך מתוך שמחה, טהרה וקדושה.

קטנות היא ההיפך מכך. בשעת כעס, למשל, הדעת של האדם מסתלקת. מפורש בגמרא[8] "כל הכועס, משכח תלמודו ומוסיף טיפשות". דבר ידוע הוא כי לא יועיל שום טיעון הגיוני לאדם כועס, ותמיד צריך לחכות עד שיירגע כדי לדבר עמו בהיגיון. כאשר שכלו של האדם שרוי בקטנות, הרי שהוא לא מסוגל לנתח את המציאות באופן שקול, אינו יכול להכיל סתירות והפכים, ומאופיין בחשיבה מרובעת, חד ממדית, שנוטה לרוב להיות דומה לילדותיות, או לחשיבה המושפעת מרגש חולף שאינו משפיע טובה רבה לנפשו של האדם.

אנו יכולים "לאתר" זמנים של גדלות וזמנים של קטנות. יש זמנים שמאופיינים ברוחב לב, בהשפעה גדולה, חסד, ויש זמנים שמאופיינים בהסתרה, צמצום ושלילה- דינים. ניסן הוא זמן של שפע וגדלות, ולעומתו- תמוז הוא זמן של "ההיפך", של קטנות, של דין.

 

חודש אב- המשך ישיר לחודש תמוז

מחודש תמוז אנו מגיעים לחודש אב. הסיבה שמאמר זה מחבר את חודש תמוז לחודש אב היא מפני שחודש אב הוא ההמשך הישיר של חודש תמוז.

בחודש תמוז מתבטא כוח הצמצום, כוח של הסתר פנים. הכוח הזה מתגבר ומתחזק, עד לשיא הסתר הפנים- תשעה באב. כפי שאנו מדגישים תמיד- לכל זמן יש כוח מיוחד משלו, והשפעה ייחודית אשר היא מופיעה במיוחד באותו הזמן[9]. בדרך כלל העניין מוזכר בהקשרים חיוביים, כמו ראש חודש, חגים, שבתות וכו'. אך לצערנו, כלל זה קיים גם בזמנים שליליים כגון זמני אבל ומועדי צרות. כך לדוגמא, בימי ספירת העומר אנו נוהגים מנהגי אבלות על מותם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא, משום "שלא נהגו כבוד זה בזה"[10]– ובכל שנה, באותה התקופה, חוזר אלינו הכוח השלילי הזה של חוסר כבוד אחד לשני.

כך גם בשלושת השבועות ובתשעה באב. בי"ז בתמוז, הצום הפותח את שלושת השבועות, חלו חמישה דברים רעים מבחינה פיזית ורוחנית לעם ישראל- דברים אלה לא קרו ביום אחד, אלא היום הוא יום שיש בו כוח שלילי רב, כך שמקרים רעים במיוחד קורים בו בתדירות רבה. כנ"ל בתשעה באב. בתשעה באב אנו חווים מקרים רעים, פעם אחר פעם, בכל מהלך ההיסטוריה. בתשעה באב קרו דברים רבים לעם ישראל[11]– נגזר על עם ישראל להישאר ארבעים שנה במדבר בעקבות חטא המרגלים, ולמות שם (רק בני אותו הדור נכנסו לארץ), חרבו שני בתי המקדש, הראשון והשני, וחרבה העיר ביתר, שהייתה עיר גדולה ומבוצרת, שמפלתה הכריע את גורל המאבק היהודי ברומאים וגם בר כוכבא נהרג שם. בתשעה באב גם נחרבה העיר ירושלים על ידי הרומאים, בתור הצעד הראשון להפיכתה לעיר אלילית-רומאית.

כמו כן, גירוש יהודי אנגליה נעשה בתשעה באב. יהודי אנגליה גורשו לפני כשבע מאות ועשרים שנה על ידי המלך אדוארד הראשון, וכל מי שלא ברח- נהרג. גם גירוש ספרד, שחל לפני כחמש מאות ועשרים שנה חל בסביבות תשעה באב. הכנסתם של יהודי רומי לגטו, לפני כ- 451 שנה, וגירוש יהודי צרפת לפני כ-705 שנה, פריצת מלחמת העולם הראשונה ואישור תוכניות הנאצים לכלוא את יהודי פולין בגטאות אירעו בתשעה באב.

ביהדות יש לנו כלל. אין דבר כזה כוח שלילי מוחלט או כוח חיובי מוחלט. ישנו כוח. הוא יכול להיות חיובי, וחלילה- יכול להפוך להיות שלילי.

זו אמת הנכונה בכל התחומים. לא נאריך כעת רבות בנושא זה מפני אורכו, אך רק נזכיר את הכלל. בכל מקום בו ישנו כוח, פוטנציאל רוחני, ישנה אפשרות לשלילי וחיובי. אדם בעל יכולת גבוהה יכול להשתמש בה לחיוב ולשלילה. מקום שיש בו טומאה- יכול להיות בו קדושה. ככל שהטומאה גדולה יותר, הקדושה הפוטנציאלית במקום היא גבוהה יותר. זו הסיבה שיהודי שנפטר מטמא אפילו אם לא נוגעים בו, וגוי שנפטר אינו מטמא- אפילו אם מרימים אותו בידיים. זאת משום שליהודי יש יכולת רוחנית גבוהה, נשמה גבוהה- וכשהפוטנציאל הרוחני הגדול הזה מסתלק באה מיד טומאה גדולה, כגודל הקדושה הפוטנציאלית שהייתה בו.

תשעה באב הוא יום קשה, עם כוח רוחני עצום שבמהלך ההיסטוריה התבטא באופן שלילי במיוחד. צריך לדעת כי הנביא זכריה מבטיח כי "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת- צוֹם הָרְבִיעִי (י"ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

תשעה באב עתיד להפוך ליום חג שמח, מלא קדושה ועוצמה. כל הכוח הגדול שהיה שלילי כל כך במשך אלפי שנים, יהפוך להיות חיובי.

 

החיסרון הגדול

כאשר אנו באים להתבונן בחורבן בית המקדש, אנו מתחילים להרגיש את החיסרון הגדול בו אנו שרויים. לפני חורבן בית המקדש ההשגחה העליונה הייתה גלויה, בבית המקדש היו ניסים גלויים כל הזמן, היה לנו קשר ישיר ומעשי עם בורא העולם. לאחר חורבנו, נכנסנו למציאות שנקראת "הסתר פנים"[12]. מציאות זו "חוסמת" בפנינו את ההשגחה העליונה הגלויה, ומשאירה אותנו לכאורה "חשופים" לפגעי הטבע והשתלשלות המקרים הטבעית. למעשה, ההשגחה העליונה לא עזבה אותנו, אך הדבר דומה לילד שעד עכשיו אביו היה לצידו ונתן לו את כל מבוקשו, וכעת הוא עזב לארץ אחרת, והקשר מתבצע רק מדי פעם באמצעות גלויות, מכתבים וכו'. מעתה, כשהילד צריך דבר מה הוא יצטרך לשלוח מכתב, לקוות שהניסוח טוב, המען והנמען נכונים, ולקוות כי האבא אכן יקבל את המכתב ויסכים לשלוח סיוע. בעצם הילד לבד, אבל האבא עדיין משגיח על מצבו.

עובדה היא בחיי האדם- אין האור ניכר אלא מתוך החושך[13]. רק מתוך החיסרון ניתן להבין כמה היה טוב לפני כן. לרוב, אדם מעריך את אביו ואמו מאוחר מדי… אדם יכול לחיות שנים לצד אשתו, ולהכיר את מעלותיה רק כשכבר אי אפשר לספר לה על כך.

כך הוא עם בית המקדש. היה לנו הכול- ואיבדנו את הכול. האנושות צמאה היום לטיפה של רוחניות, קצה חוט של קשר עם האינסוף- ולעם ישראל היה קשר בלתי אמצעי, ישיר וחזק עם בורא עולם. כל הרוחניות והקדושה שאנו מכירים וחווים היום, הם צל דהוי של העוצמה האדירה שאיבדנו אז, בחורבן הבית.

 

למה הכל קרה?

אני מתייחס בעיקר לבית המקדש השני. בית המקדש הראשון נחרב משום שבחברה של אותה התקופה הייתה נפוצה התנהגות נוראה- שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. זו חברה שלא יכולה להמשיך להתקיים כחברה, וברור לכל שאין היא יכולה להכיל את האלוקים בתוכה. חברה שכזו חייבת להיחרב, ולתקן את עצמה מחדש.

לפני שאתייחס דווקא לבית המקדש השני, עלי להסביר מדוע. במקורותינו מובא[14] כי "כל דור שאינו נבנה בימיו- מעלין עליו כאילו הוא החריבו". מסבירים חז"ל כי הכוונה היא שאם בית המקדש לא נבנה- הרי הוא ברגעים אלה נחרב! ברגעים אלה הלהבות עולות בו!

ולמה משתמשים בחריפות הזו? משום שבית המקדש הוא הכרחי. הוא מחויב המציאות. העולם כולו היה קיים רק בזכות קיומו של בית המקדש, הקשר האדיר של העולם עם האלוקים. והוא נחרב. הוא נחרב בגלל עיוות מסוים שהיה בעם ישראל, וכל עוד העיוות הזה לא יתוקן בשלמות, בית המקדש לא יחזור- והוא אמור לחזור כל רגע, כל שנייה- מה שמסביר את הקביעה שבית המקדש נחרב כל הזמן- מאז ועד היום. כל עוד לא מתוקן הקלקול, לא תחזור הקדושה. ההקדמה הזו הייתה חשובה, מפני שאם באים ללמוד מה הקלקול שנשאר לתקן, ומה גרם לכל העולם לרדת לשפל שכזה- אנחנו צריכים הכנה ראויה. אחרת, איך נוכל לתקן?

אז בית המקדש הראשון נחרב- ונבנה מחדש. אבל בית המקדש השני לא נבנה עוד. בבית המקדש השני היו צדיקים רבים, תלמידי חכמים ובני תורה. היו בו נביאים, קדושים וגדולים, אבל הייתה בו "שנאת חינם".

עד היום אנו נגועים בשנאת חינם.

זו האשמה חמורה. מניין לנו? אולי כבר אין שנאת חינם?

לא יתכן שאין כיום שנאת חינם. אם לא הייתה- היינו זוכים לאור הגדול, לבית המקדש. אבל לא זכינו, וזה אומר שלא תיקנו את התיקון.

 

כיצד מתקנים?

כמו ברפואה, צריך לדעת מהי המחלה כדי להביא את התרופה הנכונה. המחלה שלנו היא שנאת חינם, והיא עיוות של הכוחות הרוחניים-נפשיים שלנו. לאדם יש כמה כוחות, כמה "תדרים" בנפשו.

נעסוק בכמה מהם. אחד מהכוחות הללו הוא קבלה- אגואיזם, רצון עצמי ללא נתינה כלל. השני הוא כוח הנתינה- הרצון להעביר הנאה לאדם אחר.

כאשר אנחנו חשים כי אנו "לבד בעולם", וכל הטוב שבעולם מגיע רק לנו- אזי אנחנו בדרך המהירה לשנאת חינם.

מהי אהבה? יותר נכון, כיצד מתבטאת אהבה?

הביטוי לאהבה הוא פשוט מאוד להגדרה, אבל לא פשוט כלל ליישום.

האהבה מתבטאת ברצון שלי להיטיב למי שאני אוהב. כלומר, לא רק להיטיב, אלא לרצות שלשני יהיה הכי טוב שיש. הדוגמא הכי טובה לכך היא ילדים. אנו כל כך אוהבים את הילדים שלנו, והביטוי של האהבה הזו מתממש ברצון שלנו שיהיה להם הכי טוב שיכול להיות.

אנחנו צריכים לשאוף לטוב מוחלט, טוב לכולם. מי ששואף שיהיה לכולם רק טוב, רוצה לעשות חסד לכולם, להיטיב לכל- הרי שהוא אוהב את הכול באהבת חינם. וזה התיקון הדרוש.

 

מה הפסדנו?

בית המקדש הוא לא עוד בית לבנים. הוא המקום שהייתה בו סגולה של היפוך. משמעו של היפוך הוא להפוך את הכוחות הטמונים בדבר מסוים (אנחנו, למשל) משלילי לחיובי, מחיובי לשלילי וכן הלאה.

בית המקדש היה המקום בו שרתה השכינה, האינסוף בא "להתארח ולהשתקע" בעולם החומרי והמוגבל שלנו. בורא עולם הוא הטוב המוחלט, שאין למעלה ממנו- ולכן, כוח ההיפוך הגדול שיש בבית המקדש הוא רק לטובה.

הדוגמא הכי טובה וחזקה לכך, היא הסיפור שהתרחש ממש שם, בבית המקדש, לפני 1942 שנה.

[15]כשהרומאים באו להחריב את בית המקדש, הם לא באו למקום שהם לא מכירים. בכל העולם שמעו על המקום בו נעשים ניסים, בו תמיד יש מקום לכולם, ובו מקבלים קרבן מכל אחד, אפילו מגויים. הרומאים פשוט פחדו להיכנס. הם החליטו שאדם מעם ישראל יכנס לפני כולם, ואמרו שמי שיעז להיכנס- יקבל את מה שייקח בידו. נכנס יהודי בשם יוסף משיתא, ויצא עם מנורת הזהב הגדולה. אמרו לו הרומאים כי אין דרכו של אדם פשוט כמוהו להשתמש במנורה כזו, ולקחו אותה ממנו עבור המלך. אמר להם יוסף כי הם לא עמדו בהבטחתם, והשיבו לו- "אין בעיה, תיכנס פעם נוספת. מה שתיקח עכשיו יהיה שלך". ענה להם יוסף- "לא די לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת- אכעיסנו פעם שנייה?! לא אכנס!". הבטיחו לו הרומאים פטור ממכס לשלוש שנים[16], וסירב. איימו על חייו, ועדיין סירב להיכנס פעם נוספת. בסופו של דבר קשרו אותו והחלו לחתוך אותו. בכל אותו הזמן היה צועק- "אוי לי, שהכעסתי את בוראי!".  מה גרם לאיש שהיה רשע יותר מהרומאים עצמם לשוב בתשובה? מה מנע בעדו להיכנס פעם שנייה ולקחת חפצים מבית המקדש?

אלא, כפי האמור, בבית המקדש יש כוח קדושה עצום של טוב ויופי, וכוח ההיפוך הרוחני שיש שם השפיע על יוסף משיתא. מספר דקות בודדות ששהה שם הספיקו לו להפוך מהרשע הגדול ביותר, לצדיק שאפילו איומים ברצח אכזרי לא משפיעים עליו.

בכל זמן מיוחד, ראש חודש, שבת או מועד, היה בבית המקדש אור רוחני אחר, גדול יותר, מאיר יותר. כל כך גדול ומיוחד, שקורבנות אותו היום לא היו מספיקים לכך, והיה צורך בציווי להביא עוד קרבן מיוחד לאותו היום- קרבן מוסף. זו גם הסיבה שאנחנו מתפללים בבוקרו של כל יום מיוחד תפילה נוספת- תפילת מוסף. בתפילה זו אנו קוראים גם את הפסוקים המתארים את קרבן המוסף שהיה שייך לאותו היום.

 

"ונשלמה פרים שפתינו"

איך הסתדרנו אלפיים שנה? מי היה מכפר עלינו? כיצד היינו משיגים את האור הזה, שאי אפשר בלעדיו?

מובא במדרש[17] כי מאז חורבן הבית, אנו מסתפקים בתפילה בלבד- "ונשלמה פרים שפתינו, אמרו ישראל: רבונו של עולם! בזמן שבית המקדש קיים, היינו מקריבים קרבן ומתכפר. ועכשיו, אין בידינו אלא תפילה…".

 

מהיכן הכל התחיל?

הכול התחיל בבריאת העולם. אדם הראשון, לפני שחטא, היה האדם השלם והעליון ביותר. הוא היה מקושר ישירות לבורא. לאחר שחטא, הקב"ה התרחק מהעולם. אחרי שנים רבות, בא אברהם אבינו והתחיל לקרב את העולם חזרה לבוראו. יצחק אבינו המשיך במלאכה, יעקב המשיך אחריהם, ולאט לאט החל להתפתח עם ישראל- עם שלם שכל מטרתו הייתה ועודנה "לתקן עולם במלכות ש-די[18]"[19]. כאשר החיבור בין עם ישראל לבורא התחזק לאחר מעמד הר סיני, ניתנה ההוראה שחתמה את הציפייה של העולם כולו לקדושה- ההוראה לבנות את המשכן, הוא בית המקדש הנייד והזמני שבמדבר. לאחר שעם ישראל הגיעו לארץ, הפסיק המשכן את פעולתו, ובית המקדש החל להאיר בעולם. בתחילה במקום הנקרא גִּלְגָּל, אחר כך במקומות אחרים, אך בסופו של דבר מקומו נקבע בירושלים.

המיקום אינו מקרי. הרמב"ם[20] מסביר כי מקום המקדש היה המקום ממנו נברא העולם, המקום בו נעקד יצחק אבינו, המקום בו נוח יצא מן התיבה, ועוד הרבה "ציוני דרך". המשותף לכולם, שהם היו מקרים של "התחלה חדשה". כזה הוא כוחו הרוחני של בית המקדש- להתחיל מחדש.

 

התחלות חדשות

בית המקדש השלישי יבנה על ידי פעולות רבות. אחת מהפעולות הגדולות ששייכות לבניית בית המקדש היא חתונה. בכל פעם שזוג מתחתן, הם מניחים לבנה רוחנית חדשה בבניית בית המקדש-

"כל המשמח חתן וכלה, כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים"[21].

 

הקשר האלוקי

בקבלה מתמודדים עם קושיות חזקות מאוד. לכאורה, כיצד יכול האין-סוף להיות שייך לעולם שלנו? יותר מכך, כיצד העולם שלנו יכול להתקיים בכלל?

לא ניכנס עמוק אל תוך ההסברים המורכבים, אלא רק נזכיר כי ישנה השתלשלות. היא מתחילה באינסוף ונגמרת בעולמות התחתונים והשפלים ביותר. לכל אחד מאיתנו יש שורש רוחני גדול, וכאן, על האדמה, אנו יכולים לראות אולי את קצה קצהו של העלה שעל הענף שנמצא על הגזע ששייך לשורש- או בפשטות, אנחנו רואים חלקית מאוד. אבל יש משמעות לשייכות הזו שלנו. אנחנו שייכים לאינסוף. לכן, אנחנו חשים עמוק בפנים (ומי שלא חש- זה בגלל שהוא לא הקשיב מספיק טוב) את הצורך הגדול בבית מקדש. יש לנו קשר אלוקי עם בית המקדש בשורש נשמתנו.

 

הרצון והתיקון

כשהאדם מגיע למצב בו הוא כבר חפץ בתיקון, רוצה בהתקדמות- הוא ישר מקבל מהבורא כוח לעשות זאת- "הבא ליטהר- מסייעין בידו"[22]. אלא שיש דרך לעשות זאת. שינוי דרסטי ומהיר נידון לכישלון. יש לעשות שינוי שהאדם יוכל להכיל, כפי הפסוק בחומש שמות[23] "מעט מעט אגרשנו מפניך"- יש לגרש את המידות הרעות מעט מעט, כדי שלא ליצור "וואקום" בנפש.

וכך, האדם מתחיל לשאול שאלות בסיסיות על חייו, והוא אומר: [24]"נחפשה דרכינו ונשובה עד ה'".

יש לכל אחד מישראל רצון אדיר להיות מחובר. יש רצון לעשות טוב ולהשפיע טוב. ביהדות נקודת הרצון היא נקודה מכרעת, ולפעמים היא הנקודה שמכריעה את הכף. עצם הרצון נותן כוחות, ועצם הרצון הוא גם מחליש לפעמים.

אם נתקדם עם רצון טוב, נמצא את עצמינו עם עוצמות אדירות שיכולות להפוך את הרע לטוב, את השלילי לחיובי- ולבנות את בית המקדש.

כמו שקבע המקובל הגדול, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שהיה הרב הראשי הראשון של ישראל[25]– "עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרוש אותם, וימצאו לך מיד!".

 

נחתום במאמרו של הרב קוק[26]– "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חינם".
נתראה בבית המקדש- של כולנו, ושל כל אחד ואחד!

 

בברכה,

דוד פנחס איפרגן.