ט"ו בשבט

פורסם על ידי הרב דוד איפרגן ב . קטגוריה: חגים ומועדים

בס"ד

ט"ו בשבט ידוע בתור "ראש השנה לאילן". מקורו של הדבר לקוח מהמשנה במסכת ראש השנה [1] :

"ארבעה ראשי שנים הם… באחד בשבט- ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים- בחמשה עשר בו". כלומר, בית הלל סברו שבחמשה עשר בשבט (ט"ו בשבט) חל ראש השנה לאילן.

יש לקביעה זו השלכות רבות, כדוגמת הלכות רבות בעניין תרומות ומעשרות, דיני עורלה בפירות וכו' [2].

למה דווקא פירות?

אבל, מה החשיבות הגדולה שיש לפירות? לא שמענו בשום מקום שיש תאריך מיוחד לבשר או לביצים, אין "ראש השנה לחלב", או "ראש השנה לדשא". אם כן, מה החשיבות של יום זה?

דבר זה הוא עמוק מאוד, ולא נרחיב בו רבות, למרות שניתן לכתוב עליו ספרים רבים. ראשית, עצם ההתייחסות לפירות במובן העמוק שלהם נמצא בקבלה בהתייחסות נרחבת. נתחיל מההתחלה.

כאשר העולם נברא, ולא הייתה על פניו אלא רק "תשתית" לקיום חיים, אך מייד לאחר בריאת האדם, בורא עולם החליט לעשות מעשה מסוים מאוד. כך, בפרק ב' מובאת תמצית סיפור הבריאה [3] –

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וַיִּטַּע ה' אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר, וַיַּצְמַח ה' אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

כלומר, המעשה הראשון שיש לעשות בעולם, הוא לטעת גן. לעסוק בנטיעה. חכמי ישראל ראו אף הם את חשיבות העניין, אבל הם התייחסו לעניין מנקודת מבט הרבה יותר עמוקה. אם נחשוב על כך, מה קורה לנו כאשר אנו רואים מישהו "מושלם", כזה שמבטא הרבה משאיפותינו כלפי עצמנו? אנו רוצים להיות כמוהו, ללכת אחריו. אם כך, מה קורה כאשר מדובר בשלמות אינסופית, במלך מלכי המלכים, בורא עולם?

בתורה כתוב [4] – "אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן". שואלים חז"ל במדרש [5]: "וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? אותו שכתוב בו [6] 'בים דרכך ושבילך במים רבים' ואתה אומר אחרי ה' אלקיכם תלכו?! ובו תדבקון? וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה?! אותו שכתוב בו [7] 'כי ה' אלהיך אש אוכלה'… ואתה אומר ובו תדבקון?!"

ועונים שם, במדרש: "אלא, מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה- הדא הוא דכתיב (=הוא מה שכתוב) 'ויטע ה' אלהים גן בעדן', אף אתם- כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה! הדא הוא דכתיב (=הוא מה שכתוב): 'וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל'".

כלומר, כיצד ניתן להידמות לבורא? אנו צריכים לדאוג לפירותיה של ארץ ישראל. כמובן, ישנן עוד דרכים, כמו שמובא בגמרא [8] "להלך אחר מידותיו של הקב"ה"- לדאוג לרווחת העניים, לבקר ולדאוג לחולים ולנחם את האבלים.

אנו מתחילים להתקרב למהותם של פירות ארץ ישראל.

כיצד מברכים?

אין הכוונה "כיצד מברכים על הפירות", שכן על פירות העץ יש לברך "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, בורא פרי העץ". כדי להתעמק עוד יותר במהות הפירות, עלינו להתבונן במחלוקת בת כ-450 שנה, הקשורה באופן הברכה אותה יש לברך לאחר אכילת הפירות. ברכה זו נקראת "ברכה אחת מעין שלוש", שכן היא מכילה בתוכה בקצרה את תוכנן של שלוש הברכות המרכזיות שבברכת המזון. בברכה זו מופיע המשפט "וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ, רַחֵם נָא ה'…".

"בעל הטורים", רבי יעקב בן הרא"ש (רבינו אשר), שחי לפני כ-700 שנה, בספרו "טור שלחן ערוך" [9], פוסק שאין לומר את המילים "לאכול מפריה ולשבוע מטובה". הסיבה היא פשוטה- וכי אנו זקוקים לארץ ישראל בשביל הפירות והשביעה מהם? אין סיבות טובות יותר להודות על ארץ ישראל? הרי המצוות הקשורות בארץ הן חשובות יותר! או בלשונו: "ואין לאומרו. שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה".

לעומתו, סובר מחבר הספר "בית חדש", רבי יואל סירקיש, שחי לפני כ-450 שנה שיש לומר משפט זה. טענתו היא מדהימה- אין אנו רוצים רק ב"פירות". פירות יש גם בחו"ל. אבל פירות ארץ ישראל הם עניין אחר לחלוטין. ראשית נצטט את דבריו, ונבארם אחר כך [10]:

"תימה! הלא קדושת הארץ הנשפעת בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ… ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".

כלומר, הטוב המיוחד של פירות ארץ ישראל הוא שיש בהם קדושה. מלבד הויטמינים הרגילים שיש בכל הפירות באשר הם, לפירות ארץ ישראל ישנו ויטמין רב עוצמה של קדושה. מכאן אנו מבינים דבר חשוב ומיוחד- הטוב הגשמי של ארץ ישראל הוא עצמו רווי בקדושה. ברעיון דומה מסכם המקובל הרב אברהם יצחק הכהן קוק [11]- "המאכל של ארץ ישראל מקודש בפנימיותו". הדבר הזה הוא מיוחד מפני שלא נראה בשום עם, או בשום דת, באף חלק של ההיסטוריה, שהתפיסה הדתית שילבה בין הגשמיות לרוחניות וטענה לחיים של רוח וקדושה גם בחיי המעשה, ובקלות ניתן לראות זאת- אנשי דת נוצרים מתחייבים שלא להקים משפחה או להחזיק רכוש, נזירים בודהיסטים בזים לכל דבר הכרוך בגשמיות מטעמים רוחניים, ואילו בכתבי האסלאם ישנה שלילה לכל הקשור לחיי המעשה וההתייחסות היא לטובת העולם הרוחני בלבד [12] . בכתבי הקבלה מבואר כי ישנו קודש, וישנו קודש קודשים. הקודש הוא ההתמסרות לרוחניות הטהורה, לרעיונות נשגבים ולאידיאלים רוחניים גבוהים. קודש הקודשים, לעומת זאת, הוא השילוב והיישום של הקודש עם החול. לזה מכוונת היהדות- לקדושת החיים, לרומם את החומר אל הרוח, ולעשות מהארץ- שמיים.

נטיעות

האמת היא שמנהג הנטיעות בט"ו בשבט הוא אינו מנהג קדום כלל וכלל. אבל כל מנהג טוב יש לקבלו ולאמצו. הקרן הקיימת לישראל החלה לקיים מנהג זה באופן ממוסד לפני כמאה שנה, ומאז המנהג התפשט. מאחורי מנהג זה עומד שורש עמוק מאוד. מהי חשיבותה של נטיעה בארץ ישראל?

כדי לענות על שאלה זו, נסביר עניין אחד. עם ישראל מחכה לגאולתו כבר יותר מאלפיים שנה. נהרות של דמעות ודם נשפכו כדי שיום אחד יבוא המשיח ויגאל את עם ישראל. אין צורך לתאר מה עובר בראשו של יהודי כאשר מתקשרים אליו בהתרגשות: "המשיח הגיע! עולים לירושלים!". ואמנם, למרות ההתרגשות הגדולה, אומר רבן יוחנן בן זכאי [13]: "אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: "הרי לך המשיח!" בוא ונטע את הנטיעה, ואח"כ צא והקבילו".

כלומר, אפילו כאשר המשיח בא הנטיעה חשובה יותר! אפילו ברגע החשוב ביותר, בו הכל נשמט מהידיים, צריך להמשיך ולטעת בארץ ישראל.

צריך להבין, רבן יוחנן בן זכאי לא חשוד בכך שאינו יודע בחשיבותו של המשיח ובית המקדש, שהרי הוא היה בתקופת חורבן בית המקדש והוא עצמו תיקן מספר תקנות לקראת ביאת המשיח, הוא היה אחד הראשונים שציפו לגאולה- הוא עצמו מורה שהנטיעה חשובה יותר.

וכאן אפשר להגיע לעומק גדול ביותר- נראה מדברי רבן יוחנן בן זכאי שישנו ניגוד בין הדברים, ישנם שני ערכים סותרים, האחד הוא קבלת פני משיח והשני הוא נטיעת עץ בארץ והוא מכריע בין שניהם. העומק היותר גדול הוא לדייק בדברים ולראות שיש כאן חלק ממהלך אחד. רצונך לקחת חלק בגאולת עם ישראל? טע עצים בארץ ישראל! המשיח הגיע? הפעולה הנכונה ביותר לעשות כעת היא לטעת עץ. כל עוד הנך נוטע עצים בארץ ישראל, אתה סולל את הדרך לעולם טוב יותר, מלא בקדושה.

מסופר על המקובל הגדול [14], הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה הרב הראשי הראשון, שהוזמן לנטיעות ביישוב מגדיאל (כיום חלק מהוד השרון), והוא נראה כמי שמתרגש באופן לא רגיל. בכה בדמעות ולא הסכים לגעת במעדר אלא התחיל לעסוק באדמה בידיו. כששאלו אותו לפשר ההתרגשות, הוא ענה: הרי זו דבקות במידותיו של הבורא, להתעסק במטע בארץ ישראל!

מניין לנו?

פה אפשר כבר להגיע לעומק הכי גדול. יש מי שאומר שאנחנו עדיין שרויים בעומק של הגלות שבה היו אבותינו שנים רבות. אמנם, אחרית הימים הרוחנית הגדולה, שבה כל אחד יבטא את יכולותיו הרוחניות בשלמות [15] "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", עדיין לא באה לידי ביטוי בשלמותה. אבל אנחנו צופים במו עינינו בדבר מופלא. ישנם תיעודים רבים של עורכי מסעות בימי קדם, החל מהרמב"ן, אשתורי הפרחי, בנימין מטודלה ואפילו מארק טוויין, וכולם העידו על השממה האדירה שאחזה בארץ כמו כישוף. לא משנה מה ניסו העמים שהתיישבו בארץ לעשות, הארץ התנכלה להם- מחלות, רעב, בצורת וכו'. ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל. בגמרא [16] מובא כי הסימן הכי גלוי ואמיתי להתקרבות גאולת ישראל היא שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה לעם ישראל: "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר [17] 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא…'".

ובכן, על פי זה אין ספק שאנו חיים בתקופת ראשית גאולתו השלישית של עם ישראל.

שנזכה לשאוב מקדושת ארץ ישראל!

בברכה,

הרב דוד פנחס איפרגן

יו"ר עמותת עולם חסד

—————————————————————————-

1. מסכת ראש השנה, פרק א' משנה א'.

2. דיני עורלה בפירות- עקרונית, אין לאכול מפירותיו של עץ חדש שהחל להצמיח פירות בשלוש שנותיו הראשונות, אלא רק החל משנתו הרביעית. עד אז, פירותיו נחשבים "עורלה".

3. בראשית, פרק ב', פסוקים א'-ט'.

4. דברים, פרק י"ג פסוק ה'.

5. מדרש ויקרא רבה, פרשה כ"ה, אות ג'.

6. תהילים פרק ע"ז.

7. דברים פרק ו'.

8. מסכת סוטה, דף י"ד עמוד א': " ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: (בראשית יח) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: (דברים לד) ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים.

9. טור אורח חיים, סימן ר"ח.

10. בית חדש על טור אורח חיים, סימן ר"ח- " תימה! הלא קדושת הארץ הנשפעת בה, מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי 'ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל' ואמר: אם תטמאו את הארץ- נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ, אשר אני שוכן בתוכה- ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה! ונמשך מזה, כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל, כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל, לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש… נסתלקה השכינה כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה:"

11. אורות הקודש חלק ג', עמוד רצ"ה.

12. אחת הראיות לכך היא קידוש המוות על פני קידוש החיים באסלאם.

13. במסכתות קטנות, אבות דרבי נתן, נוסחה ב', פרק ל"א.

14. מובא בחוברת "לשלשה באלול" ב' אות נ"ג.

15. ישעיהו פרק י"א פסוק ט'.

16. מסכת סנהדרין, דף צ"ח עמוד א'.

17. יחזקאל פרק ל"ו פסוק ח'.

תגובות (1)

  • רותי אטיאס

    |

    לדויד היקר, תודה רבה על הרצאה מעשירה ומלמדת, גם במישור האינטלקטואלי-רוחני, וגם במישור המעשי,
    חודש שבט, ובמרכזו התאריך ט'ו, וחגיגות הנטיעות, הם ביטוי ל"קודש הקודשים" ובו השילוב של הקודש עם החול, כאשר הקדושה מקבלת "גוף" קדוש, שהוא – מעשה היום יום – שמכוון לקודש ומסובב בו.
    נתחיל מהפעולה הראשונה הגשמית-רוחנית. וניטע עצי פרי במקום קסום שהייתי בו השבוע – במעיין שנובע מתחת למבשרת ציון, שם בסמוך נתגלתה מערה ששימשה לבית מדרש ככל הנראה , נתגלה שם גת עתיק, וכנראה שגם מקווה.
    ניטע בשביל ארץ ישראל ובשביל עוברי אורח שיוכלו לאכול מהפירות שהעץ יניב והמעיין ישקה.
    אנשים יקרים, מי היה רוצה להצטרף ליוזמה?
    http://cafe.themarker.com/post/949802/
    בנוסף, מאז א' באדר, נכנסו להרגשתי אנרגיות חדשות שעיקרן היפוך, עוד מישהו חושב כמוני?

    להשיב

להשאיר תגובה