ראש חודש אלול

בס"ד

ראש חודש

לפני שנעיין במשמעותו של חודש אלול, נחזור על הנקודות החשובות שיש לדעת לגבי ראש חודש, וערב ראש חודש.

ערב ראש חודש הוא זמן מיוחד, מפני שהוא היום הראשון שלאחר מולד הלבנה[1]. כפי דרכנו, צריך לשוב ולהדגיש- לכל זמן יש כוח מיוחד משלו, והשפעה ייחודית אשר היא מופיעה במיוחד באותו הזמן[2]. ראש החודש הוא היום בו יורד כוח רוחני מיוחד אל האדם, ומשפיע על פנימיותו, וכוחותיו הפנימיים. כך, מתקיים בכל ראש חודש מפגש בין הכוח הרוחני הזה, לכוחותיו הרוחניים של האדם. המפגש הזה בין הכוחות יוצר כוח בעל אפשרות להניע את ההווה, להניע את הזמן. הכוח החדש הזה שנוצר, משפיע עלינו לאורך כל החודש. האדם הוא חלק עיקרי בתהליך, וללא המודעות של האדם- הרי שמעורבותו בתהליך חשוב זה תהיה קטנה ולא משמעותית. ככל שיש לאדם יותר מודעות- כך תתעצם החוויה הזו של הקבלה, ותגבר התפילה של האדם לבורא עולם, שיעזור להמשיך ולחזק את הזרימה, להמשיך את ההווה. על ידי כך אנו מקטינים את התכונות השליליות שלנו במהלך הזמן, ומגדילים את התכונות החיוביות שלנו בחודש.

הרצון

הרצון הוא אחד הכוחות הפנימיים הכי עמוקים של האדם. ישנה המחשבה, ועליה ניתן ללמוד לשלוט. אבל הרצון הוא דבר כל כך פנימי ועמוק, עד שקשה לשלוט עליו- זאת משום שקל להחליט "אני יותר לא חושב על הנושא הזה", ולנסות להסיט את המחשבה לנושא אחר, אבל להחליט לרצות דבר אחר- הרי זה קשה לאין ערוך. מי יכול להגיד שאינו רוצה לישון כאשר הוא עייף? מי מסוגל לשנות את רצונו למאכל מסוים כאשר מביאים לפניו מאכל שאינו אוהב? אלו הן רק דוגמאות קטנות לכוחו ומרכזיותו של כוח הרצון.

 

ההתחלה של הכל

הרצון הוא ההתחלה של הכל. של כל מעשה, של כל תהליך, של העולם, של היקום. בשורשו של כל מעשה טמון רצון. הרצון קודם אפילו למחשבה. נדגים זאת בפשטות- כאשר אדם בונה בית, הרי שלאחר הבניה ניתן לעקוב אחר רצף המקרים- לפני שהבית נבנה, האדם חשב כיצד לבנות אותו- זוהי המחשבה. אך לפני המחשבה, היה רצון לבנות את הבית, ורצון זה קדם לכל. מכאן אנו למדים כי הרצון הוא הנקודה הראשונה, הראשית, של כל דבר.

ועכשיו נכנס לעניין באופן עמוק יותר- אם הגדרנו כי הרצון הוא התחלתו של כל מעשה, והוא נמצא לפני תחילת המעשה בפועל- הרי שנבין את מהותו של חודש אלול.

העולם כולו נברא בראש השנה. למעשה, ראש השנה הוא זמן בריאתו של אדם הראשון- כאשר אדם הראשון נברא, כל הבריאה עמדה מוכנה עבורו. האדם נברא אחרון, בדיוק כפי שמלך נכנס לארמון רק לאחר שהוא בנוי ומוכן, וזאת מפני שהאדם הוכתר למלך על הבריאה. זאת, כמובן, בתנאי שהוא יתקן את מידותיו ויתעלה, אבל אם חס ושלום ישחית את מידותיו- יהפוך הוא להיות עבד של הבריאה, ועוד נרחיב על כך בהמשך.

אם האדם נברא בראש השנה, אז מה היה קודם? מה היה בחודש אלול?

מדברינו עולה כי בחודש אלול היה הרצון לברוא את האדם. כלומר, בחודש אלול היה חוסר אדיר בעולם כולו, חוסר שאותו יכול היה למלא אך ורק האדם. בני האדם נדרשו למשימה הגדולה ביותר בחודש אלול- היה רצון לברוא את המין האנושי בשביל צורך מסוים, ומכאן ואילך מוטלת המשימה הזו על כל בני האדם. בחודש אלול אנחנו חוזרים לאותה הנקודה. הרי, מי אמר שתהיה בכלל שנה חדשה? אולי "הכל יגמר" בסוף השנה, והעולם יחדל להתקיים?

ואם העולם ימשיך להתקיים- זה אומר שרגע לפני בריאת השנה החדשה- עכשיו, בחודש אלול, היה רצון להשאיר אותנו בעולם- למשך עוד שנה. זהו עת רצון.

עת רצון

ישנם הרבה ביטויים שאנו משתמשים בהם, אך לא הרבה מעיינים במשמעותם הפנימית. אחד מהביטויים הללו הוא הביטוי "עת רצון". עת רצון משמעותו היא שישנו זמן מסוים אשר יש לו תכונה חזקה של קבלה. כלומר, בזמן זה כל פעולה חיובית שנעשית על ידי האדם תניב פירות גדולים הרבה יותר. אם הוא מבקש ומשתדל- הרי שההיענות שתהיה כלפיו מריבונו של עולם תהיה גדולה הרבה יותר. למה זה קורה? הרי זה לא הגיוני!

נסביר את השאלה-

אם היחס אל האדם נובע רק בשל מעשיו (הטובים או הרעים), הרי שלא יכול להיות שהיחס ישתנה בזמן זה או אחר. ואם היחס משתנה מזמן לזמן- מה המשמעות של מעשינו בעולם? האם לא תמיד יהיה למעשינו הטובים (ולצערנו- גם הלא כל כך טובים) אותו המשקל?

התשובה היא כזו. מעשינו הם תמיד בעלי אותו המשקל, אם טובים ואם רעים. אין חוסר צדק.

אלא שכמו בכל מערכת משפט החותרת לצדק, משאירים פתח לנתבע להביע חרטה. בכל משפט יש את הרגע בו השופט אומר לנתבע- "למה לך להילחם? הרי שנינו יודעים מי האשם, ומי לא היה בסדר. תודיע שאתה מתחרט, שאתה מוכן לשלם את הנזק. תודיע שזה לא היה בכוונה, אולי אפילו נפטור אותך מעונש- אם זו הייתה הפעם הראשונה שלך, או שהיו לך כל מיני סיבות שגררו אותך לעשות מה שעשית. אבל לפחות תחליט שאתה מתקן את עצמך ואת דרכך, ומעכשיו אתה אדם ישר". מי שמקשיב לשופט ומתקן את דרכו בזמן- יוצא זכאי. ומי שמחכה עד שיודיעו לו במה פיספס- לא יעזרו לו בקשותיו ותחנוניו, והוא יאלץ להתחיל ולתקן את מידותיו מההתחלה.

כך הוא עת רצון- זמן מוגדר במהלך השנה שמיועד לכך שבורא עולם ("השופט" בסיפור) מפסיק לרגע להיות שופט, מפסיק, לכאורה, להיות מלך בארמון- ויורד אל העם. בקבלה ובחסידות הזמן הזה מוגדר באופן מופלא[3]– "המלך בשדה". זהו זמן שהמלך, שהיה עד כה בארמון ומעטים ומובחרים יכלו להיות קרובים אליו, יוצא מהארמון אל השדה, מקום בו כל אדם, אפילו הפשוט שבפשוטים יכול להגיע אליו. גם אנחנו- נודה על האמת, לא תמיד קדושי עליון. לא תמיד יש לנו הרשות להיכנס להיכל המלך. אבל בחודש אלול- המלך כבר לא בהיכל, וכל מעשה שנעשה- הרי הוא מקובל הרבה יותר- המלך מסתכל, והוא בשדה!

אתם מבינים- במהלך השנה, כדי להיות "איש חסד", אני חייב להשקיע יומם ולילה בעשיית חסדים גדולים. אבל בחודש אלול- אני יכול להשקיע בחסדים באופן רגיל- והעיקר שאני מתכוון באופן הכי עמוק שלי שאני מתעלה ותקן את המידות שלי, ומהיום אני איש חסד לחלוטין.

 

אלול- הרצון העמוק ביותר

עכשיו, אחרי שהסברנו את העניין העמוק של הרצון שבחודש אלול, אפשר להיכנס עמוק עוד יותר.

כידוע, לכל חודש יש את צירוף השם המיוחד לו. לכל חודש ישנו צירוף של שם ה' המתאים לו, והמייחד אותו. כל דבר בעולם נברא על ידי שמות ואותיות- גם חלקיו השונים של הזמן הינם ברואים של הקב"ה, ואף הם נבראו בשמותיו השונים. מעניין לדעת כי משמעות שם הוי"ה היא מי שמהווה את העולם בכל עת, בכל רגע ורגע. כך, ניתן לראות שצירופי האותיות השונים של שמו, מציינים את הכוונות השונות שהיו לבורא בבריאה, אך הקודים- הסדר של האותיות, משתנים בהתאם לנברא המסוים, או לזמן מסוים, בכל חודש וחודש.

הצירוף של חודש אלול הוא ה-ה-ו-י[4], היוצא מסופי התיבות של הפסוק "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה…".

כעת נעסוק בדבר שאותו לא הזכרנו עד כה- לא רק בזמן ובחודשים ישנו צירוף שם ה' ומשמעות עצמית, אלא אפילו בחלקיו השונים של שם ה' ישנה משמעות.

כפי שהוזכר, שם ה' מבטא את דרך הנהגתו של הבורא בבריאה, ואף חלקי שמותיו רומזים למידות מסויימות.

 

קוצו של יוד

אם נסתכל לרגע על חלקיו של שם ה' הנפוץ- י.-ה.-ו.-ה, נראה כי הוא מורכב מארבע אותיות. כל אחת מהאותיות מרמזת דבר מסויים, ואפילו בתוך האותיות עצמן יש משמעות. ניגע באופן חלקי ביותר בחלק מסויים השייך לענייננו.

את שם ה' מתחילים לכתוב מהאות י'. את האות י' מתחילים לכתוב מהתג שלה, שהוא קו קטן ודק הנמצא בחלק העליון שלה. זוהי ההתחלה של ההתחלה, השפיץ הקטן שמתחיל את הכל- את שם ה' בו נברא העולם, את הרגע שהיה לפני שהכל התחיל- נקודת הרצון. הביטוי "קוצו של יוד" מבטא כיום קטנוניות, הקפדה על פרטים קטנים, אך הוא מעט שגוי. זוהי משמעותו האמיתית של המושג "קוצו של יוד". לצורך ההבנה אני מעתיק לכאן את האות יוד כפי שהיא נכתבת בספר תורה –

 

 

 

כך קל לראות את "קוצו של יוד"- שהוא הנקודה של הרצון הפנימי העליון- אותו אנו חווים בחודש אלול[5].

 

מה הוביל למשמעותו של חודש אלול?

חודש אלול מתחיל בסימן ארבעים יום. ראש חודש אלול שאנו מציינים היום חל ארבעים יום לפני יום כיפור, היום בו בורא עולם סולח לעם ישראל[6]– "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ", פסוק זה נאמר למשה רבנו ביום כיפור.

ארבעים יום לפני ראש חודש אלול חל צום י"ז בתמוז- היום בו נשברו הלוחות הראשונים שעם ישראל קיבל בהר סיני, מפני שחטאו בחטא העגל. ארבעים יום לפני כן, חל ו' בסיוון- חג השבועות, בו עם ישראל קיבל את התורה על הר סיני. נעשה, אם כן, סדר בדברים –

• ו' סיוון (מתן תורה ולוחות ראשונים)
• י"ז תמוז (חטא העגל ושבירת הלוחות)
• ראש חודש אלול (משה מצליח למנוע השמדה של עם ישראל)
• יום כיפור (סליחה מוחלטת וקבלת לוחות שניים).

 

חודש הרחמים והסליחות

בעצם, ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול ליום כיפור הינם ימים של רחמים. זו הסיבה שחודש אלול נקרא בשם "חודש הרחמים והסליחות".

אז מה הקשר לסליחתו של הבורא למשה רבנו ועם ישראל אלינו היום?

לנשמתו של כל אדם יש שורש, והוא מקושר לשורשו כמו ענף לגזע. אם האדם מקשר עצמו לגזע, לשורש- הרי שהוא מקבל משורשו שפע רב. בדיוק כמו בטבע- אם הענף יהי מחובר לגזע ולשורשים, הרי שוא יקבל שפע של חיים, אבל אם הוא יהיה מנותק מהשורש, אזי לא יאריך ימים.

אנחנו, כיהודים, מקושרים לעם ישראל שבכל הדורות. יתרה מכך, אנחנו מקושרים ישירות למשה רבנו. לכן, כאשר באים הימים בהם הבורא סולח לעם ישראל באמצעות התפילה של משה רבנו, הרי שהדבר נוגע גם אלינו. כל מי שיתחבר לבורא עולם בזמן הזה, הרי שהוא שואב מהעוצמה של משה רבנו על הר סיני, ומתחבר לשורשו.

משה רבנו הוא בעל הכוח להתבונן על העבר ועל העתיד, ולדעת לכוון אל המטרה. זהו כוח התשובה- האדם רואה את העבר, מתכנן את עתידו, ומקבל על עצמו להשתנות ולתקן את עצמו.

 

החטא- דבר טבעי?

צריך לדעת שבמקור, החטא הוא טעות. חטא הוא מלשון "החטאה", פספוס, להחטיא את המטרה.

כשאדם הראשון נברא, לא הייתה מציאות של טעות או פספוס- הכל היה מושלם.

לאחר חטאם של אדם וחווה, "ניטע" בהם היצר הרע, החיסרון המובנה שגורם לאדם לחטוא.

מרגע זה- החטא הפך להיות מעשה טבעי לאדם. מה יותר טבעי מלקחת דבר שאני רוצה? ומה קורה אם הוא נמצא בידיו של אדם אחר, שייך לו? מדוע שלא אקח את רכושו?

מי אמר שצריך להיות מוסרי בכלל? האם אנחנו, בהיותנו מוסריים, איננו בעצם "פראיירים"?

מי שקורא את שתי השורות הקודמות, וודאי מזדעזע מבפנים- "לא נכון, לא יכול להיות שאין חובה להיות מוסרי. חייבת להיות איזו מערכת חוקים הגיונית ומוסרית!". נכון, ישנה מערכת כזו. זהו המוסר הפנימי שלנו, אבל הוא עדיין מוגבל. כיצד אכריע בשאלות הרות גורל? כיצד אחליט האם מעשה מסוים הוא מוסרי? בשביל זה יש לי את בורא עולם, שקבע את אמות המידה של המוסר.

מה המעשה הכי לא מוסרי? יש שיאמרו, לרצוח אדם. אך האם תמיד יהיה זה מעשה לא מוסרי?

האם חייל ישראלי הנמצא בשדה הקרב מול חייל של מדינה אויבת המחזיק בידו נשק ומכוון עליו, יעשה מעשה לא מוסרי בכך שיהרוג את החייל השני?

יש גם מקרים לא כל כך "קיצוניים"- האם "לעקוף בתור" הינו מעשה מוסרי? לא כל כך…

אבל אם מדובר בסכנת חיים, בתור לקופת חולים?

אלו הן רק שתי דוגמאות שבאמצעותן קל להמחיש את כוחו של הכוח המוסרי הטמון בתוכנו.

כשאדם חוטא, הוא "מפספס" את הוראות המוסר הבסיסי של העולם, והוא מקלקל חלק מהעולם. בשביל זה יש את חודש אלול, יש את התשובה.

 

התשובה- מציאות לא הגיונית

לא נעים להגיד, אבל התשובה היא דבר לא הגיוני. אם שברתי דבר- לעולם הוא לא יחזור להיות כפי שהיה. אם פגעתי בחבר- אי אפשר למחוק את העבר. אפשר לנסות לתקן, אבל שהדברים יחזרו להיות כמו פעם- כנראה שאין סיכוי שהדברים יחזרו להיות כבעבר.

קל וחומר כאשר מדובר על פגיעה באין סוף, בבורא עולם- מדוע שחרטה תועיל? מדוע ששינוי יהפוך את המציאות בחזרה?

האמת היא שאפילו הנביאים והחכמים התקשו בדבר זה. מובא בתלמוד הירושלמי[7]– "שאלו לחכמה: חוטא, מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה! שאלו לנבואה: חוטא, מהו עונשו? אמרה להן: הנפש החוטאת היא תמות! שאלו לקדוש ברוך הוא: חוטא, מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה, ויתכפר לו!".

כלומר, עניין התשובה הוא עניין שאינו מובן מבחינה שכלית (כמו שהוסבר), וגם הנביאים עצמם אינם מבינים את ההגיון שבדבר- למה שאדם לא יענש על מעשיו? אם עשה- יענש! אם לא עשה- לא יענש! איפה הצדק?

בשביל לשמוע את התשובה שנביא מייד, שהיא עומק העומקים, צריך את הבורא בכבודו ובעצמו שיענה את התשובה-

אם אני מתקן את מעשיי, ומתקן את מידותיי- אני כבר לא אותו אדם. אני אדם אחר. כבר אינני האיש החוטא, האגוצנטרי, עם המידות הרעות. אני אדם חדש, אחר, נקי. לכן איני נענש- מדוע שאענש, אם אני אדם אחר?

מסביר זאת הרמב"ם בהלכות התשובה שכתב[8]–

"גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה… התשובה מקרבת את הרחוקים- אמש היה זה שנאוי (כלומר, שנוא) לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה… והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד!… מה מעולה מעלת התשובה! אמש, היה זה (כלומר, החוטא) מובדל מה' אלקי ישראל… והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד… ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה…"

מי שמתקן את עצמו- מקבל אישיות חדשה, ואדם חדש- הרי אינו נענש על שום דבר…

 

אז איך "עושים תשובה"?

על כך ענה הרמב"ם בהלכות התשובה שכתב[9]– "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו- ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח… זהו בעל תשובה גמורה".

כלומר, זו לא חכמה להגיד לאחר מעשה "אני מצטער". זה אמנם דבר גדול, אך אין זו תשובה גמורה. אם אני לא נתתי צדקה לעני מסוים באמצע הרחוב, למרות שהיה לי כסף בכיס- אבל מיהרתי לאיזו פגישה, חשבתי על דברים אחרים, או שסתם כך "הוא לא מצא חן בעיני"- אזי לא יעזור אם אצטער על כך. זה לא יתקן לחלוטין את המידות שלי. בעתיד, כשאעבור ברחוב ואראה את הקבצן הזה, ביום שאני ממהר, ואין לי כוח והוא עדיין, איך לומר, "לא בדיוק מוצא חן בעיני"- והפעם דווקא אתן לו צדקה, זה אומר שתיקנתי את מידותיי.

 

חודש אלול- חזרה לעצמיות

חודש אלול הוא הרגע לפני שכל אדם נשאל את השאלה אותה נשאל אדם הראשון לאחר החטא- הוא ואשתו חווה התחבאו, והבורא שאל אותו שאלה קשה מאוד- [10]"אַיֶּכָּה?". האדם נשאל שאלה זאת בראש השנה.

על כל אדם מוטלת המשימה לדעת את התשובה לשאלה הזו לפני שהוא נשאל אותה.

אבל- מה היא השאלה בעצם?

השאלה היא פשוטה- "אַיֶּכָּה?" איפה אתה? איפה העצמיות שלך, הפנימיות שלך? היכן אתה, האני האמיתי שלך? לאן ברחת? להיכן נעלמה הפנימיות הפשוטה והמקורית שלך? אפה אתה?

קשה לענות על השאלה הזו. אנחנו עטופים בדרך כלל בהרבה עטיפות של הגדרות, סיסמאות ומספרים. אבל מי אנחנו? לאן נעלמנו בתוך כל המהומה הזו?

חודש אלול הוא זמן נהדר לבחון איפה אנחנו. לעשות "תשובה"- לשוב לעצמנו, לאני שלנו, למקור. לגלות את הרצון האמיתי שלנו. להתאים את עצמנו ל"קוצו של יוד"- לרצון הקיומי של כל העולם כולו.

 

כל הבריאה עומדת בפני חידוש- מה איתנו?

 

 

בהוקרה,

דוד פנחס איפרגן.