ראש חודש ניסן וחג הפסח

בס"ד

ראש חודש ניסן הוא ראש לכל החודשים

ראש חודש ניסן הוא הראש לכל החודשים[1], והוא אף נקרא מלך[2].

כזכור, אנו מדגישים תמיד כי לכל חודש יש את ההארה וההשפעה הרוחנית המיוחדת לו, המושפעת מלמעלה[3]. קדושת הזמן הזו, החוזרת בכל חודש, משמשת עבורנו כלי להתפתחות רוחנית. כל חודש הוא בעצם "פוטנציאל" להתחדשותו של האדם בתחומים שונים בחייו, להיבנות ולהתקדם. יש עת רצון להתחדשות, זמן מסוגל.

אם אדם רוצה לעשות שינוי, עליו להתחבר לשורש הרוחני שלו. נסביר מה הכוונה בכך- לכל אדם יש את המאפיינים שלו, ואת התכונות שלו, המייחדים אותו.  מאפיינים אלה נובעים ממקום מסוים, והוא השורש הרוחני שלו. כמו שתיקון יסודי של בניין חייב להתבצע תוך התייחסות מקסימאלית ליסודותיו, וכמו שכשמטפלים במחלה של עץ, שהטיפול מתרכז בשורשים- כך גם באדם עצמו- שינוי ותיקון חייבים להתבצע במקורן של התכונות ומאפייני האדם, בשורשו הרוחני. שינוי בשורש משפיע על כל הענף (כמו בעץ, שהרי ידוע הפסוק: "כי האדם עץ השדה"[4]).

לכן אנו עוסקים בלימוד מקדים כבר בראש חודש, כדי שנוכל "לתפוס" את החודש ומאפייניו המיוחדים כבר בתחילתו. כך, אנחנו יכולים לעשות את השינוי הנדרש לנו כבר בראש החודש. בקבלה, דבר זה מוגדר כהמתקת הדינים בשורשם[5].

נאמר: "איזהו חכם- הרואה את הנולד"[6]– הכוונה היא שאדם חכם יכול לראות ולהסיק כיצד המציאות נבראת מחדש בכל רגע ורגע, כפי שאנו אומרים בברכת "יוצר אור" לפני קריאת שמע בכל בוקר- "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".

כפי האמור פעמים רבות- חשוב להבין כי הזמן אינו "עובר" על האדם, אלא האדם הוא זה ש"נוסע" בתוך הזמן. כך לדוגמא: בשבת הראשונה של בריאת העולם, נקבעה מעין "תחנת דלק" רוחנית, ששמה שבת. וכך, בכל שבוע ושבוע, כאשר האדם מגיע אל אותה התחנה הנקראת שבת, מושפעת עליו אותה השפעת קדושה של שבת בראשית[7]. כך הדבר הוא בכל מועדי השנה. בכל שנה אנו מגיעים לתחנה של גאולת מצרים, ובזמן זה יש לנו היכולת לקבל השפעה של חירות אישית וכללית. ככלל, חשוב לדעת שבכל עת, האדם יכול לקבל שפע רוחני ולהתעלות בעזרתו. כך הדבר הוא גם בראשי חודשים. לכן, יש חשיבות גדולה להכרה בתוכן הרוחני, והכוחות הסגוליים של כל חודש.

שלושה שמות לחודש ניסן

שלושה שמות נקראו לחודש ניסן- ראש חודשים, החודש הראשון וחודש האביב. הוא נקרא ראש חודשים, מפני שהוא החודש הראשון למניין החודשים: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"[8]. הוא נקרא החודש הראשון מאותה הסיבה. התורה קראה לחודש ניסן "חודש האביב" משום שבו כל עולם הצומח פורח ומתחדש ובו יורד כוח חיים לעולם.

ניסן, הוא שם תנכ"י, אך לא מקראי. הוא מופיע במגילת אסתר ובספר נחמיה. יש היסטוריונים  הטוענים כי ניסן הוא שם בבלי שעם ישראל העלה איתו מבבל. כמו כן, ניסן הוא על שם האביב, משום שניסן הוא משורש "ניצן", הנובע מהפסוק "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ"[9].

חודש ניסן הוא החודש של גאולת הגוף[10]. הכוונה היא ליציאה מאפילה לאורה של רוח האדם מכל המחשבות השליליות שמניעות את הגוף לעבר השלילי.

חשוב להבין- אדם שלא טעם את טעמו של השעבוד, לא תהיה ביכולתו האפשרות להבין בהרגשתו את המונח "גאולה", ואת התחלתה של החירות המגיעה מתוך השעבוד. יש לדעת כי גדולי הדרשנים דרשו כי מתוך השעבוד עצמו באה הגאולה- "מתוך צרה מצמיח ישועה", כלומר, אין הכוונה היא שניצלים מהצרה, שהרי אם כך- עדיף היה שלא תהיה שום צרה, וממילא אין  צורך להינצל! אלא הכוונה היא שאלמלא הצרה, לא הייתה יכולה להיות התרוממות כזו. מתוך המכה והצרה- בוקעת ועולה הישועה לאדם. כפי שמובא באחד הפיוטים לסליחות: "וּמִמַּכָּה עַצְמָהּ מְתַקֵּן רְטִיָה"[11]. חשוב מאוד לקחת את העניין הזה לחיינו אנו- לעיתים אדם לא מבין מדוע באה לו נפילה כזו או אחרת, והוא בא בטענות לפני בורא עולם- "מדוע זה מגיע לי? מה עשיתי רע?". אדם זה אינו יודע כי הכל בא מאהבה, וכי אלמלא באה עליו צרה זו- מי יודע לאיזה שפל היה מגיע, או איזה רווח עצום היה מפסיד אם לא היה חווה את תהליך השיקום מהצרה. יתכן כי השפלה מסוימת שאדם עובר, היא המונעת ממנו להגיע לשיאים נוראיים של גאווה פסולה, וכי בורא עולם הציל אותו ברגע האחרון מנפילה של גאווה שכזו.

על פי נתון זה ניתן להבין בפשטות, מדוע חודש זה הוא חודש מסוגל ביותר לבקוע שערים של גאולה וחירות לכל אדם, בכל מצב. המדובר הוא על חירות גופנית ונפשית מכל סוג שהוא.

י"ב חודשים – כנגד י"ב צירופי שם ה'[12]

יש לדעת, כי כל המציאות הסובבת אותנו היא בעצם צורות שונות של התגלות ה' בעולם. הקב"ה מתגלה באופנים שונים, ובדרכים שונות, וכך גם ברא הקב"ה את העולם. המייצג של כל דבר בעולמנו, הוא שמו. כששואלים אותנו מי אנחנו, אנו עונים כתגובה מה שמנו. כך הוא עם הבורא, שמותיו הם המייצגים אותו- הם ההתגלויות שלו, ובהם הקב"ה ברא את העולם. כך, ידוע כי ההתגלות של מידת הדין בעולם, היא בשם "אלוקים". וההתגלות של מידת הרחמים בעולם, היא בשם "י.ה.ו.ה"[13]– מובן הדבר, כי העולם מורכב הרבה יותר ממידות אלה, וכי יש חלקים וצדדים רבים מספור בעולמנו. אפילו חלקיו השונים של הזמן הינם ברואים של הקב"ה, ואף הם נבראו בשמותיו השונים. מעניין לדעת כי משמעות שם הוי"ה היא מי שמהווה את העולם בכל עת, בכל רגע ורגע. כך, ניתן לראות שצירופי האותיות השונים של שמו, מציינים את הכוונות השונות שהיו לבורא בבריאה, אך הקודים- הסדר של האותיות, משתנים בהתאם לנברא המסוים, או לזמן מסוים, בכל חודש וחודש. וזהו גם צירוף שם ה' השייך לחודש ניסן. צירוף זה נובע מראשי התיבות בפסוק: "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ"[14].

בכל חודש ניסן ישנם ניצנים של יציאה משעבוד לגאולה

בכל חודש ניסן ישנם ניצנים של יציאה משעבוד לגאולה, אבל דבר זה תלוי באדם. לכל השפעה שמושפעת על האדם חייב להיות "כלי" שמקבל אותה. הדבר דומה למים שנשפכים מלמעלה, אך אין כלי שיקבל ויכיל אותם. בפסח אנו מקבלים אל הכלים שלנו השפעה של גאולה מעבדות לחירות, ודבר זה, כמובן, משמח מאוד. חודש ניסן תמיד חל בתקופת האביב, התקופה בה העולם מתחדש. גם יציאת מצרים עצמה, שבה התחדש העולם מבחינה רוחנית- התרחשה בחודש ניסן[15].

השל"ה מסביר כי בחודש תשרי העולם נברא, ואילו בחודש ניסן- העולם התחדש[16]– זאת על רקע המחלוקת המפורסמת בגמרא לגבי זמן בריאת העולם- רבי אליעזר טוען כי בתשרי נברא העולם, ורבי יהושע טוען כי בניסן נברא העולם[17]. לפי דברי השל"ה שני הדברים ייתכנו, ומובן הדבר כי כל העולם שמח בהתחדשות זו שמגיעה בחודש ניסן.

כוחותיו המיוחדים של חודש ניסן

ספר היצירה  הוא אחד מספרי היסוד הקבליים שבידינו, והוא מיוחס לאברהם אבינו, אך יש המייחסים אותו לאדם הראשון. לספר זה יש גרסאות רבות ונוסחים שונים. כמו כן, יש לספר זה מספר לא קטן של פירושים, בשל היותו ספר קבלי עמוק ומורכב ביותר. באחד הנוסחים מובא המשפט הבא: המליך אות ה' בשיחה, וקשר לו כתר, וצרפן זה בזה, וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זכר ונקבה".

האות ה' שייכת למזל טלה ולחודש ניסן. אות זו מאפשרת לחולל ניסים[18] ולהשליט את הרוח על החומר. כאמור, בחודש זה יש כוח חזק ביותר בכל הקשור ל"שיחה", לדיבור ("המליך אות ה' בשיחה…"). המדובר הוא בשיחה שבין האדם לקונו.

כל עניינה של ההגדה של פסח, הוא מלשון "להגיד"- "הגדה". אנו מצווים במצוות "והגדת לבניך".

ליל הסדר,כשמו כן הוא- בליל הסדר ניתנת לנו הזדמנות הפז להשליט סדר בחיינו, עבור כל השנה.

לכל אדם נורמאלי יש את הרצון לקבל. ההבדל בין רצון בריא ובסיסי לקבל, ובין התמכרות לקבלה עבור עצמו הוא ההבדל המפריד בין גאולה לגלות. אדם המכור לעצמו נמצא בגלות- הוא אפילו לא מצליח לראות את עצמו האמיתי מרוב שהוא מלא בעצמו. זהו שורש הגלותיות של האדם, כאשר האדם נשלט על ידי ההתמכרות שלו לעצמו, מבלי יכולת לעצור ולהעניק לאחרים מתוך בחירה.

בט"ו בניסן, חג הפסח, מתגלה כוח רוחני אדיר המאפשר לקרוע את כבלי ההתמכרות הזו, להפסיק את הרדיפה העצמית, ולטפח בנו אהבה, נתינה והתחשבות בזולת ובעצמנו. הדבר משתקף כבר בתחילתו של ליל הסדר- אנו אומרים "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח", בתרגום לעברית- "כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויחוג את הפסח".

חג הפסח- חג של אתערותא דלעילא

חודש ניסן הוא חודש של ניסים, חודש של פתיחת שערים מלמעלה. בקריעת ים סוף נאמר כי "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל"[19]– האישה הפשוטה ביותר לקחה חלק בגילוי האלוקות הגדול ביותר. האדמו"ר מקוצק אמר על מדרש זה בדרך הלצה- אמנם זה נכון, אך לאחר מתן תורה- השפחה נשארה שפחה, ויחזקאל נשאר נביא קדוש. זו אולי הלצה, אך יש בכך יסוד עיקרי מאוד- אתה יכול להיות בהתרוממות גדולה מאוד, ולקחת חלק בעניינים גבוהים במיוחד- אבל להישאר עבד, להישאר נמוך. צריך לחיות את החיים הרגילים, הפשוטים, באופן גבוה, ולא לחכות ל"מעמד הר סיני" שיעלה את האדם לגבהים. בצאתו ממצרים, עם ישראל היה שקוע במ"ט (49) שערי טומאה. הם לא היו עם של חסידים וקדושים שעסקו במצוות בלי הרף עד הגאולה. הם היו עם עבדים ששקע בתרבות רעה וזרה במשך שנים רבות- והקב"ה הביא עליהם גאולה שמקורה בהתעוררות עליונה. המושג "התעוררות עליונה", "אתערותא דלעילא", מבטא התערבות אלוקית המגיעה מלמעלה, מבלי שלמקבל השפע ישנם זכויות או מעשים טובים שבשבילם "מגיעה לו" התערבות אלוקית שכזו. כזה היה המצב ביציאת מצרים. עם ישראל היה בשפל המדרגה, והקב"ה התערב "ברגע האחרון" כדי להציל את עם ישראל משקיעה ללא יכולת חזרה מטומאת מצרים.

בליל הסדר אדם מקיים את המצוות, ומקבל מהקב"ה "חינם אין כסף" השפעה אלוקית אדירה. אבל זה לא נגמר כאן. מכאן, כדי לשמר ולחזק את מה שקיבל, האדם חייב לעסוק ב"אתערותא דלתתא", "התעוררות של מטה"- ארבעים ותשעה ימים של השקעה בעבודת המידות, ארבים ותע הימים של ספירת העומר. בימים אלה אין שמחות, אין קדושה גדולה ש"יורדת" מהשמיים. אלה ימי שגרה שחכמי הקבלה הגדירו כימים של עבודת המידות. בזוהר מובא כי ביציאת מצרים, כפי שאמרנו, היו בני ישראל שקועים בטומאה גדולה, ועד ימי ספירת העומר הם העלו את עצמם, כל יום בדרגה אחת, עד שהם הגיעו לקדושה גדולה שבזכותה קיבלו את התורה. כיצד העלו בני ישראל את עצמם? הלא עדיין לא קיבלו את התורה  והמצוות ולא נצטוו עליהם? חייבים לומר כי בזמן זה בני ישראל היו עסוקים בתיקון המידות שלהם, בתיקון ה"דרך ארץ" שלהם, כך שהם הגיעו למתן תורה כאשר מידותיהם היו מתוקנות.

על פי זה, כדי לשמר את ההשפעה שהתקבלה בליל הסדר ו"לקנות" אותה ביושר, יש להתאמץ בנושא עבודת המידות במהלך כל ספירת העומר, כדי להגיע למתן תורה מתוך התעלות.

פסח- פה סח

בני ישראל נמצאים במצרים, במיצר. מיצר הוא מקום של צרות, וכשאדם נמצא בצרות קששה לו לתפקד, הוא אינו מסוגל לראות דבר- קשה לו אפילו לדבר או להתפלל. עיקר התיקון המופיע בפסח הוא התפילה, הדיבור. כמו שכבר הוזכר- "המליך אות ה' בשיחה, וקשר לו כתר, וצרפן זה בזה, וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה".

כשעם ישראל היו בצרת שעבוד מצרים, מספרת לנו התורה "

פסח, הוא גם מלשון דיבור. פה סח, פה מדבר. בליל הסדר אנו בעיקר מדברים, מספרים את סיפור יציאת מצרים- "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"[20]. דבר זה מתבסס על הציווי המפורש "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"[21].

הגדה של פסח- הקשר בין הדורות

הציווי שהוזכר לעיל, "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", מרכז בעצם את מהותו של ליל הסדר. האדם חייב, בציווי אלוקי, להעביר את המסר. מצווה זו מופיעה ב"ספר החינוך", הוא ספר המונה את מצוות התורה, מפרט אותן ומסביר אותן[22]– "מצות סיפור יציאת מצרים- לספר בעניין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר והגדת לבנך וגו'". המעלה הגדולה שבלימוד לדורות הבאים מובאת בגמרא[23]– "כל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות!", ואילו המלמד את נכדו תורה, הרי שדבר זה גדול אף יותר[24]– "כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני!". כיהודים, עלינו לזכור כי אנחנו לא עומדים בפני עצמנו. אנו שייכים לשושלת המפוארת של עם ישראל, של אברהם יצחק ויעקב. שייכות שכזו- היא חובה וזכות גם יחד.

כנגד ארבעה בנים דברה תורה- היחס הנכון אל המציאות

בהגדה כתוב "כנגד ארבעה בנים דברה תורה- חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול". אין ספק, אסור לשכוח מי הוא החכם, מי הוא התם, הרשע וזה שאינו יודע לשאול, וחשוב להתייחס לכל אחד מהם בהתאם. מצד שני- לכל אחד מארבעת הבנים יש מקום בשלחן הסדר, וכולם רצויים ונצרכים. ראיה לדבר- אפילו שהבן הרשע הוא רשע, הוא עדיין יושב עמנו בליל הסדר, עדיין שואל שאלות ועדיין לא קם בכעס מהשולחן כאשר מתייחסים אליו בהתאם. גם הבן הרשע הוא בסופו של דבר בן אהוב[25].

בליל הסדר אנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא. מה כל כך מיוחד באליהו הנביא?

מאליהו הנביא אנו יכולים ללמוד על היחס הנכון לכל דבר ודבר במציאות. זוהי אישיותו ומהותו של אליהו הנביא. אליהו הנביא הוא "מלאך הברית", הוא המסמל את היחס שבין הרוח לחומר. אליהו זכור לכולנו מהמעמד הגדול בהר הכרמל, בו הייתה "מערכת בחירות" של עם ישראל- בין הקב"ה לבין הבעל (עבודה זרה של אותם הזמנים). אליהו נעמד לבדו מול כל עם ישראל וזועק: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו!". אם אתם רוצים לעבוד עבודה זרה- עשו זאת! אם אתם רוצים לעבוד את בורא העולם- עשו זאת! אבל אל תערבבו. אי אפשר לחיות באטימות של בלבול וספקות. יש לבחור את הדרך- וללכת בה בשלמות.

אליהו מציב אותנו בפני המציאות כפי שהיא ומחדד את הנקודות הצריכות חידוד. מצד אחד, אליהו רץ דרך ארוכה לפני המלך אחאב, שהיה ידוע ברשעותו- בגלל שעדיין אחאב הוא מלך ויש לנהוג בו כבוד. אליהו הנביא מלמד אותנו לתת את היחס הנכון לדברים, לכבד את הצריך כבוד, לתת מקום לכל אדם ולכל יהודי באשר הוא, אך מהצד השני- לא לשכוח היכן הוא עומד ונמצא בכל עת ומצב.

בהפטרת שבת הגדול, אנו מסיימים את ההפטרה עם שני פסוקים המדברים על אליהו הנביא- "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…"[26]. הפסוקים מדברים על כך שאליהו הנביא, המעמיד את הדברים במציאות על דיוקם ומקומם- הוא הוא שיחזיר את הקשר החזק בין הדורות, בין בנים לאבותם.

מה יותר מתאים מפסוק זה להכנה לקראת ליל הסדר- הזמן בו אנו עושים סדר בחיינו ובתפיסתנו את המציאות.
פסח שמח וכשר!

בברכה,

הרב דוד פנחס איפרגן שליט"א

עמותת "עולם חסד"